ביקורת ספרותית על חוכמת החיים מאת באלטאסר גרסיאן
ספר טוב

---

1647- זו השנה בה נכתב הספר 'חוכמת החיים'. הבה ונראה מה מפריד בינה לבינינו. אף אם נפנה מבט חטוף על ציר הזמן, מבלי להתעמק יתר על המידה נבחין בלא מעט התרחשויות שרבות מהן טלטלו את עולמנו והרעידו את אמות הסיפים. די אם נציין את: המהפכה הצרפתית, המהפכה התעשייתית, המהפכה הבולשביקית, המהפכה המינית, המהפכה הירוקה, המהפכה הקפיטליסטית והיד עוד נטויה. בנוסף ניתן לציין את מלחמת שמונים השנה, מלחמות נפולאון, מלחמת העולם הראשונה, השנייה, הנאציזם, הקומוניזם, הדארוויניזם ועוד איזמים כאלה ואחרים שאיש לא שמע עליהם במאה ה-17.


בלטאסר גרסיאן מוראלס כמובן לא ידע את כל אלה. הוא היה מטיף שהשתייך למסדר הישועי הידוע לשמצה והכפוף ישירות לאפיפיור. לאנשי המסדר אסור היה להוציא תחת ידם דבר ללא אישור הממונים עליהם ולכן הספר מהווה למעשה את ה"אני מאמין" של איש אמיץ מאוד, כיוון שהוא העז לפרסמו חרף מחאותיהם של עמיתיו ב"קודש". חיבוריו נחשבו למתקדמים לתקופתו ולפיכך שנואים על הממסד הכנסייתי. לבסוף הוא גם שילם מחיר כבד על מרדנותו – הוגלה, הושפל וניזון מדיאטת לחם ומים העשירה בוויטמינים ומינרלים שנגזרה עליו.


אז כיצד עצותיו של אדם שכתבם 370 שנה לפני ימינו אלה יכולות להיתפס ולהתפרש היום והאין חדש תחת השמש? האם באמת מה שהיה הוא שיהיה?

תוך כדי קריאת החיבור חילקתי את עצותיו של באלטאסר ל-3 סוגים עיקריים:

1) עצות "לבנות". אלה הן עצות מועילות, מוסריות ומובנות גם יחד. הן יכולות לשבת בכפיפה אחת עם דברי חז"ל ואיש לא יחשוד שנכתבו על ידי ערל עובד כוכבים ומזלות. הנה אחת מהן:


"אל תפעל מתוך רגזנות, פן תיכשל בכל מעשיך. מי שחסר שליטה עצמית, לא יכול לעזור לעצמו והכעס תופס תמיד את מקומו של ההיגיון. במקרה כזה פנה לעזרתו של אדם יותר מתון, זה יכול להיות כל אחד, בתנאי שהוא קר רוח. מי שאינו מעורב ישירות רואה תמיד יותר ממי שמעורב, כי הוא לא מתרגש. ברגע שאתה מגלה שאתה מרוגז, הנח לתבונה שלך להכריז על נסיגה לפני שהדם יעלה לך לראש וברגע אחד תטיל על עצמך חרפה ותגרום לזולת להוציא דיבתך רעה."

הנה עוד פנינה שקשה להאמין שנכתבה בספרד של המאה ה-17 הנחשלת, השמרנית והעמוסה באינקוויזיציה:

"אדם נטול דעות קדומות הוא אדם חושב. הוא פילוסוף של העולם הזה, שלא רק מצטייר שכזה, וודאי אינו מעמיד פנים שהוא כזה. בימינו פילוסופיה נודעת לשמצה, למרות שבעבר היא הייתה משלח ידם העיקרי של המלומדים. המדע של הוגה הדעות ירד מגדולתו. סנקה הביא את המדע לרומא...כיום הוא נחשב להבל הבלים. אף על פי כן גילוי השגיאות העסיק מאז ומתמיד את האנשים החושבים והיה מקור השמחה של הישרים"


יחד עם אלה ישנן עוד רבות ויפות כמו: "דע את עצמך נכונה. את נפשך, את שכלך, את דעותיך ואת תשוקותיך. אדם שלא מבין תחילה את עצמו, אינו אדון לעצמו..."

או:

"כל רכילות מרושעת. האספסוף מורכב מראשים רבים בעלי עיניים שמביעות משטמה ופיות שמוציאים דיבה. ברגע שהאספסוף מתחיל לרכל, המוניטין הטובים ביותר נהרסים. ברגע שהוא מדביק לאדם כינוי גנאי, השם המכובד ביותר נמחה. זה מתחיל בדרך כלל מפגם גלוי כלשהו של חולשה מגוחכת שעלול להתפתח בקלות לסיפור. לא קשה להוציא דיבתו של אדם רעה כי היא מתקבלת בשמחה, אך קשה למחוק אותה..."
וזה מאות בשנים לפני הופעת תקשורת ההמונים.

המלצות לא מעטות מכוונות את הקורא להיות מאוזן, לשמור על איפוק, לקחת את העולם בהומור וקלות, לדרך ארץ ואצילות נפש.
בספר ניתן להיתקל בעצות שהקורא המודרני עלול לתהות בקשר לפשרן ולהרים גבה כמו: "היה מרוצה מעצמך" ,אך יש לקרוא את הכתוב מתוך הבנה שמושגים רבים המוכרים לנו היום כמו "דימוי עצמי" או "אינטליגנציה רגשית" לא היו ידועים אז.



2)עצות "שחורות". רבות מהן מעשיות, אף שיש כאלה שלא כל כך, והן מכוונות את האדם להתנהל בעולם האמתי בדרך לא מוסרית כל כך כפי שזה נראה. ניתן לסווגם למעשה כמקיאווליסטיות והן כוללות המלצות כגון:

"למד לנצל את אויבך..."(זה משקל זבוב);

"הסתר את כוונותיך..."

שימו לב לזה:

"למד עצמך להטיל את האשמה על הזולת: האסטרטגיה הנבונה של השליט היא לשאת מגן נגד רוע לב וזה לא נובע מחולשה, כפי שחושבים הקנאים, אלא מעוצמה רבה יותר. שיהיה לך בהישג יד מי שייטול על עצמו את האחריות לכישלון או שיתמודד עם רחשי הבוז של הציבור; אי אפשר להצליח בכל דבר או לספק את כולם, לכן דאג שיהיה לצידך מי שיכפר על שגיאותיך, שיישפוך דמעות כמים, אף על פי שזה יפגע מעט בגאוותך."
אני מניח שאת ההמלצה אחרונה היו במחוזותינו רבים שגזרו ושמרו כי אותה מיישמים הפוליטיקאים בארץ הקודש כלשונה.

לכאורה קיימת סתירה בין קריאתו של המחבר לנהוג ביושר ולאמץ מידות טובות לדרכי הניצול והמניפולציה שהוא מדריך את הקורא ליישם. אבל אני רואה בזה סוג של יופי, מבלי להצדיק או לשפוט. באלטאסר היה מודע למורכבותה, ואכזריותה של המציאות ולכן לא כתב ספר מתייפייף, אלא כזה שלהבנתו יסייע לאדם לשרוד בעולם של "ריאל פוליטיק".

3) עצות "סתומות". כלומר כאלה שלא ניתן להבין מה התכוון המשורר. ייתכן ואלה נולדו כתוצאה מניסיונו האישי של הכותב בחייו הוא. אלה עצות לא מועילות וכוללות לא פעם דברי הבל ושטויות של ממש.

באלטאסר חוטא בהגיגים לא כל כך ברורים לא פעם ואף אם לעיתים מתחיל את האמירה שלו במילים יפות וברורות, המשפטים האחרונים של ההמלצה נשגבים מבינתי לפחות.

החשיבות של הספר טמונה בייחודו של כותבו ובערך ההיסטורי שלו. באלטאסר גרסיאן מרבה להשתמש במונחים מהמיתולוגיה היוונית, שהייתה אויבת מושבעת של הכנסייה, והדבר מדהים כי כאמור ספרד של אותם הימים הייתה מעוז של פיגור אינטלקטואלי וחושך דתי.

רעיונותיו המתקדמים של באלטאסר היוו השראה עבור פילוסופים והוגי דעות רבים ביניהם לה רושפוקו, וולטר, ניטשה ושופנהאואר, שפעל רבות בתקופתו על מנת להחיות את חיבוריו של באלטאסר. בזכותו של שופנהאואר ספריו פורסמו בגרמניה וזכו לתהודה רבה. ייתכן וזה כי הפילוסוף הגרמני ראה בו ידיד נפש. את באלטאסר אפיינו בני תקופתו כבעל אופי מריר ומלנכולי, ביקורתי מאוד ותמיד לא מרוצה ממשהו. שופנהאואר היה מאוד דומה לו מהבחינה הזו.


לאחר שסיימתי את הספר, לא אמהר להחזירו למדף, אלא אשאיר אותו לפחות לתקופה מסוימת בסמוך למראשות מיטתי, על מנת לעיין בו מפעם לפעם.

» ביקורות נוספות של Pulp_Fiction
» ביקורות נוספות על חוכמת החיים