"אנשים שמהווים סכנה פוליטית נשלחים למוסדות גרועים יותר מזה שבסרט. אנשים נעלמים כל הזמן בתוך מוסדות, או שהם נדרסים. מסממים אותם בתרופות. בדרך כלל לא רואים אותם ולא שומעים מהם יותר." (עמ' 71)
זה היה להמחיש את אווירת הספר.
בקיץ 1977 מונה בת השבע עשרה, בת יחידה להוריה המתגוררת בבוקרשט ,נוסעת להתארח אצל דודתה בכפר כמדי קיץ, ושם פוגשת במיחאי, בחור מסתורי ושתקן, והשניים מתאהבים. מונה שומעת מכל עבר אזהרות לגבי מיחאי ורמזים להשתייכותו לשורות הסקוריטטה= המשטרה החשאית. דבר שמערער את מונה, ולא נותן לה לשים מבטחה ב100% בבחור.
הימים הם ימי שלטונו של צ'אושסקו. המדינה סובלת חרפת רעב. אין מזון,יש תורים ארוכים, הרבה ייאוש יש באוויר, אבל גם הרבה תסיסה יש מתחת לפני השטח. אנשים החותרים תחת השלטון, ומנסים לשנות דברים. היצליחו?
הניגוד הזה בין אווירת הנכאים, הרעב,הייאוש השוררים ברומניה של אותם ימים, לבין תיאורי הטבע הוא עז. רעננות וזכות המים בנחל, ירוק העצים בחורשה, צבעי תפרחת הפרחים על העצים בשדרה, עסיס הפטל הטרי, תיאורי הרי הקרפטים, משקה השזיפים הרומני שהוא מעין גרסה לוודקה מקומית. יותר מכל זהו ספר בעל אווירה סמיכה ונוכחת. מי שאהב את ילדי השטאזי / הבגידה /טיפות השלג(אבל ההבדל היחיד שאלו ספרי מתח וזה לא) ימצא גם בספר הזה את התיאורים של שלטון דיכוי. אוירת פחד ורדיפה של אזרחים. מעקבים, ציטוטים לשיחות טלפון, היעלמויות מסתוריות.
מונה מצליחה לברוח מרומניה, מגיעה לאיטליה, ומשם עושה דרכה לארצות הברית וקובעת את מושבה בשיקגו. שם הצליחה לבנות לה חיים, התחתנה, ילדה שני בנים, הצליחה בקריירה, וגם אחרי לא מעט שנים הצליחה להביא את הוריה לארצות הברית. לכאורה הכל מושלם, אלא שמיחאי לעולם לא ממש יצא מראשה של מונה, ואחרי עשרים שנה החליטה מונה לחזור לביקור ברומניה, לברר מה היה שם בזמנו, לסגור מעגל. ומה שגילתה שם הוא מעניין ומלמד שאנחנו אף פעם לא יודעים דברים עד הסוף, ואם חשבנו שידענו- הרי שלא ידענו כלום.
ויש לי הרגשה שזו גם סגירת מעגל של הסופרת, שעשתה מסלולה בדיוק כמו מונה גיבורת הסיפור,ואולי אחת הן. לפעמים הגעגוע הוא תבלין. כזה שמוסיף למילים הכתובות עוד נפח. וכשהקורא פוגש בהן הוא יכול ממש לחוש את טעמן ולהריח את ריחן.
ספר שסוחף את הקורא לזמן אחר, באווירה שעוטפת מכל עבר.
ואם פתחתי בציטוט אסיים באחד נוסף:
"זהו החופש, כנראה. זהו ריחו, אלה הם קולותיו. הוא גולמי ולא צפוי. הוא מצחקק ומרפרף. מעולם לא חוויתי אותו בעבר, רק שמעתי עליו. החופש הוא בת צחוק, ניגונו של קול." (עמ' 167)


















