• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
איקיגאי

איקיגאי

מאת הקטור גרסיה

הביקורת של לי יניני

תמונה של לי יניני
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
3.0
איקיגאי

איקיגאי

מאת הקטור גרסיה

הביקורת של לי יניני

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
תמונה של לי יניני
הוצאה לאור:כנרת זמורה ביתן
שנת הוצאה:2018
קטגוריה:ספרים ללב ולנשמה
הקודמת
אין ביקורת הקודמת
1/2
ביקורות על איקיגאי
הבאה
המורה יעלה
לפני 6 שנים

“זה ספר שמשקף את התרבות היפנית בצורה הטובה ביותר. הוא לא ספר על מהירות הוא ספר על איטיות, על מחשבה,”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 7 שנים•3 דקות קריאה

פתגם יפני: "רק אם תמשיכו להיות פעילים, תרצו לחיות מאה שנה"


כולנו רוצים לחיות מאה שנה. השאלה היא: איך? באיזו איכות? האם המטרה היא לחיות שנים רבות? או שהמטרה שונה?

בצירוף מקרים מעניין אתמול התבשרנו ב-ynet שהאישה המבוגרת בעולם, נאבי טאג'ימה הלכה לעולמה בגיל 117. בשיא עולמי החזיקה צ'יו מיאקו ממחוז קאנגאווה. טאג'ימה נולדה ב-4.8.1900 בעיירה קיקאי בדרום יפן. לפי המרשתת היא מתוארת כחביבה, סבלנית, אהבה קליגרפיה, וניזונה בעיקר מסושי וצלופחים. לאחר מותה של טאג'ימה, האישה שמחזיקה בתואר המבוגרת בעולם, גם מתגוררת ביפן- גב' צ'יו יושידה. היא מתגוררת במחוז קאנגאווה, ובעוד מספר ימים תחגוג את יום הולדתה ה-117.

שתי הנשים הנוספות שחיו זמן רב יותר היו: הצרפתייה ז'אן קלמן (נפטרה בגיל 122) והאמריקאית: שרה קנאוס (נפטרה בגיל 119). אצלנו בישראל, בשנה שעברה הלך לעולמו ניצול השואה ישראל קרישטן, בגיל 114, והחזיק בתואר הגבר המבוגר בעולם במשך יותר משנה.

פירוש המושג "איקיגאי" – "האושר טמון בפעילות מתמדת". בדומה ללוגותרפיה על פי גישתו של הנוירולוג והפסיכיאטר ויקטור פראנקל המתמקדת ב"שאיפה למשמעות". תפיסתו של ד"ר ויקטור פראנקל פותחה לאחר שנכלא במחנה ההשמדה במלחמת העולם השנייה. ד"ר ויקטור פראנקל גולל את תורתו על-פני מספר ספרים ידועים בנושא; "האדם מחפש משמעות", "הזעקה הלא-נשמעת למשמעות", "השאיפה למשמעות" ועוד. כל הספרים הודפסו לפני מספר שנים, בהוצאת דביר וחלקם עדיין בספרייה הפרטית שלי.

הספר "איקיגאי" מרחיב את היריעה... מסתבר שחוקרים חקרו ומצאו שבאי אוקינאווה ביפן, המאוכלס בכמאה אלף תושבים, יש 24.55 תושבים שחצו את גיל מאה. הכיצד זה שבעיירה אוגימי המונה כ-3000 תושבים ישנה תוחלת חיים גבוהה כזו? אגב על שם התופעה הכפר נקרא: "כפר אריכות ימים".

החוקרים האמינו שהתרומה לאריכות ימים נתמכת מהתזונה הבריאה, החיים באוויר צח, שתיית תה ירוק ובמיוחד האקלים הסובטרופי. בנוסף גילו החוקרים שאנשים אלה, בדרך כלל לא חשים רגשות טינה, והם מתייחסים לכל אדם כאילו הוא קרוב משפחה, גם אם מעולם לא פגש את אותו אדם. עוד מתברר שההשתייכות לקהילה, חיי חברה, ושיתוף פעולה, תורמים לא פחות מהדברים האחרים שנמנו כאן.

דוגמאות נוספות, המושג פרישה לא קיים אצל האנשים שמאריכים ימים. הם אוכלים רק עד 80% ממה שיש על גבי הצלחת. (אגב, זו הסיבה שהאוכל היפני מוגש בצלוחיות קטנות, ורק המנה העיקרית בצלוחית מעט גדולה ביחס לצלחות האחרות). אנשים אלה מתמקדים בחיוך, חברים, חוברים לטבע, מכירים תודה, ונוכחים את רגעי ההווה ללא התייחסות לעבר.


הספר מאגד טיפים על איך להישאר צעירים, איך לחיות חיים ארוכים, איך למלא כל זמן פנוי למציאת תכלית, ואיך זמן פנוי הופך להתפתחות אישית. הפרקים מאגדים בתוכם מנהגים, פתגמים, סוגי תזונה, תרגילים, והתמודדות עם אתגרים בצורה שכלתנית, שלא תדאיג ותזקין אותנו.

בסוף הספר הכותבים: הקטור גרסיה ופרנססק מיראייס, מקבצים את עשרת הכללים של ה"איקיגאי".


בעייני ספר מעניין, המודפס בכריכה קשיחה, ערוך טוב שמתיימר להשיב על השאלה, איך אנשים מצליחים לחצות את גיל מאה.

לדעתי ספר חביב ונחמד שמצטרף לטרנד העולמי של: תפסיקו לאכול סוכר, מלח, דגים מעושנים, מטוגן וכו. לעומת זאת הרבו לאכול ירקות ופירות, שיבולת שועל, קטניות ותרבו בשתיית מים, ואם אתם ביפן תאכלו הרבה אורז וסושי.

המלצה שלי: תיהנו מכל דבר, חם היום? בא לכם גלידה? לכו על זה!  (בתנאי שאין איסור על אכילת סוכרים)

לסיכום אני מאמצת את דבריה של ג'ון באאז: "בן אדם אינו יכול לבחור כיצד ימות ומתי, הוא יכול להחליט כיצד יחיה", לכן תיהנו ממה שיש. אל תשכחו להגיד תודה ולהפנים, שכל יום שעובר לא חוזר, ואם בא לכם ספר רוחני לכו על זה.

לי יניני

כנרת זמורה ביתן, עידן חדש/רוחני, 208 עמודים, 2018

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של אנקה
אנקה
S
siri
תמונה של שין שין
שין שין
תמונה של וילי וונקה
וילי וונקה
תמונה של הדבורה מקן הצרעות
הדבורה מקן הצרעות
תמונה של רותי-פ
רותי-פ
M
mottybar
תמונה של רונדנית
רונדנית
40קוראים|גיל ממוצע55|68%נשים

על המבקרת

תמונה של לי יניני

לי יניני

ותיקה
חברה מזה 13 שנים
753 ביקורות•12 נבחרות•12,753 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של לי יניני
לי יניני
ותיקה
חברה באתר מזה 13 שנים
ביקורות753
ביקורות נבחרות12
לייקים שקיבלה12,753
דירוג ממוצע4.0 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת283ספרות מקורית239מתח ריגול והרפתקאות88

דיון על הביקורת

62 תגובות
לי יניני
לי יניני•לפני 7 שנים

וילי וונקה תיהני

וילי וונקה
וילי וונקה•לפני 7 שנים
ספר מקסים! אני בדיוק קוראת אותו.
מורי
מורי•לפני 7 שנים

ומשפריץ בהתאם.

רותה
רותה•לפני 7 שנים

לא מקובל.

דאורדייתא מצטלצל כמו דאודורנט.
שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 7 שנים

יעל, אז הנה לך שידרוג כי חתול צריך גם שם פרטי וגם שם משפחה: ייקרא שמו דויד דאורדייתא.

לי יניני
לי יניני•לפני 7 שנים

אורית תודה רבה

אורית זיתן
אורית זיתן•לפני 7 שנים

תודה לי, כתבת יפה

yaelhar
yaelhar•לפני 7 שנים

שונרא - לחתול שלי אקרא דאורדייתא.

לשם קצר הוא לא עונה. וצ'כוב אני לא יולה לקרוא לו כדי לא להרגיז את המלכות...
שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 7 שנים

לי יניני, הרסת את התגובות עם הקישור האינסופי שהבאת. מכותבת פעילה כמוך אפשר לצפות ליותר.

שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 7 שנים

מה יותר חמור: להתעקש שג'ון באאז הוא גבר או לכתוב דאורדייתא חמש פעמים?

ולכל המנומסים למהדרין ששותקים כי חוששים לצאת מחשבותיים קטנוניים ונוקדניים - אל חשש. כשצריך לתקן - צריך לתקן. זה מדאורדייתא.
לי יניני
לי יניני•לפני 7 שנים

גלית, לעניין הרגשתך - זו הרגשה שלך... ממש לא. יחד עם זאת אם מדובר בשגיאת הקלדה

וזה קורה כאן לא מעט לחברים ... אולי עדיף במקום לפתח שירשור כזה ארוך להעיר ולהאיר בפרטי. כך אני נוהגת עם חברים כאן ויש גם כאלה שיעידו על כך. מאחלת לכולנו יום שלישי שמח עם בשורות טובות וספרים טובים לכל אוהבי המילה הכתובה
לי יניני
לי יניני•לפני 7 שנים

כרמליטה נכון. זה אכן לקוח משם. תודה שהבאת לכאן לכולנו

לי יניני
לי יניני•לפני 7 שנים

כרמליטה וגלית תודה ששמתן לב לשגיאת ההקלדה. השגיאה תוקנה

האות ו' הוקלדה במקום האות ה'. יום טוב לכולנו
גלית
גלית•לפני 7 שנים

תודה כרמליטה, זה מעניין.

בד"כ אני לא מתפעלת מזמרים שחורגים מסמכותם הזמרתית ומתעקשים לחלוק עמנו תובנות שונות (ע.ע רוג'ר ווטרס) אבל זמרי מחאה יש להם זכויות יתר בתחום ואת השירה שלה אני אוהבת.
כרמלה
כרמלה•לפני 7 שנים

סוף טוב, הכל טוב.

הובהר הנושא. גלית - לעניין הציטוט עצמו - תרגמתי לאנגלית ומצאתי שהוא לקוח מתוך ספרה האוטוביוגרפי של באאז Daybreak שפורסם ב-1968. ראי https://en.wikiquote.org/wiki/Joan_Baez
גלית
גלית•לפני 7 שנים

אז אני אבהיר

שאלתי כי גון באאז היחידה המוכרת לי הנה זמרת אישה. מאחר ואני לא חושבת שרק אני יודעת הכל ביקשתי לוודא מולך לי אם זו לא טעות. כמובן שלפני שהצגתי את תהייתי בדקתי בעצמי וראיתי את אותו ציטוט. העובדה שזה מופיע בצורה כזו בספרו של דוד שחם לא הופכת את זה לנכון. לא הצלחתי לאתר ג'ון באאז גבר. אשמח מאד להרחיב את השכלתי בתחום .(מסתבר שאני לא היחידה שלא שמעה עליו). וכדי להסיר ספק (יש לי תחושה שאת מרגישה מותקפת או מוקנטת) : מדובר בסקרנות גרידא.
לי יניני
לי יניני•לפני 7 שנים

כרמליטה עניתי לך מהטל. הנייד. ערב נעים

לי יניני
לי יניני•לפני 7 שנים

תסתכלי בבקשה בעמוד 112 בספר של דוד שחם. צירפתי לך קישור.

https://books.google.co.il/books?id=GcVuhOldoVgC&pg=PA112&lpg=PA112&dq=%D7%91%D7%9F+%D7%90%D7%93%D7%9D+%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%95+%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%9C+%D7%9C%D7%91%D7%97%D7%95%D7%A8+%D7%9B%D7%99%D7%A6%D7%93+%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%AA+%D7%95%D7%9E%D7%AA%D7%99+%D7%94%D7%95%D7%90+%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%9C&source=bl&ots=keD0UuXXEA&sig=Lm9smX_R3ug_TJa-h32d20smqZs&hl=iw&sa=X&ved=2ahUKEwjdgOTCsMfcAhWHCcAKHXOyC1cQ6AEwAHoECAQQAQ#v=onepage&q=%D7%91%D7%9F%20%D7%90%D7%93%D7%9D%20%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%95%20%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%9C%20%D7%9C%D7%91%D7%97%D7%95%D7%A8%20%D7%9B%D7%99%D7%A6%D7%93%20%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%AA%20%D7%95%D7%9E%D7%AA%D7%99%20%D7%94%D7%95%D7%90%20%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%9C&f=false
כרמלה
כרמלה•לפני 7 שנים

לי, גם גלית וגם אני מכירות את ג'ון באאז.

בדקי שוב בפוסט מה כתבת בעניין ותביני מדוע שאלנו.
לי יניני
לי יניני•לפני 7 שנים

כרמליטה זמרת אמריקאית מפורסמת משנות ה70 של המאה הקודמת במיוחד בגלל קול הסופרן שלה

יש גם שכותבים את שמה "ג'ואן באאז"
שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 7 שנים

תיקנו אותי שזה דאורייתא ולא דאורדייתא. סליחה אם הכאבתי בעין למישהו.

(אבל תנו/שנו רבנן שדאורייתא זה בית הלל ודאורדייתא זה בית שמאי)
כרמלה
כרמלה•לפני 7 שנים

לי - בהמשך לתשובתך לחגית-

מי הוא ג'ון באאז?
מורי
מורי•לפני 7 שנים

אני, אישית, מה לעשות, מעולם לא קישרתי בין בשר לפרה ממנה בא. מבחינתי, הבשר בא מהסופר.

לי יניני
לי יניני•לפני 7 שנים

גלית כן

שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 7 שנים

מה רע בדאורדייתא? זה מהתורה.

פֶּפֶּר
פֶּפֶּר•לפני 7 שנים
אני איבדתי את זה בדאורדייתא
אפרתי
אפרתי•לפני 7 שנים

אני לא צריכה בתי מטבחיים שקופים. הדימיון שלי מספיק.

אכן המטרה של שחיטה כשרה זה למנוע צער מבעלי חיים. הבהמות והעופות "מאוכסנות" בתנאים מחפירים. מסופר על רבי יהודה הנשיא סיפור מאלף: https://anonymous.org.il/art392.html עדיין בעיני מי שאוכל בעלי חיים אינו רוצח. אני, בכל אופן, לא יכולה.
שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 7 שנים

האין המטרה הראשית של שחיטה כשרה היא למנוע צער מבעלי החיים ברגע מותם?

האין אחת מהלכות השחיטה היא שהלהב יהיה חד ויונף באבחה אחת? לא משנה. את לא מהרבנות הראשית והכירורגיה המדממת הזו לא עושה טוב. ומה שמייאש זה שהיה מי שאמר שאם בתי המטבחיים היו שקופים כל בני האדם היו צמחונים, אבל אפילו זה לא היה משנה דרכי אדם. עד שתבוא המהפכה.
אפרתי
אפרתי•לפני 7 שנים

לא אמרתי שאין צער בעלי חיים בשחיטה כשרה. דיברתי על אכילת פיגולים.

ואני לא אוכלת בשר מכל סוג, לא בגלל שזה רצח, בעיני זה לא רצח, אני נגעלת עמוקות מחיות מתות או נשחטות שמונחות על הצלחת שלי.
שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 7 שנים

פיקוח וטרינרי זה חרטבונה וגם שחיטה כשרה לא עוזרת בשיט ושניהם גם יחד לא מונעים צער בעלי חיים.

ואם יש משהו אחד שיודעת אני על דאורדייתא זה שצער בעלי חיים זה מדאורדייתא ורחמיו על כל מעשיו זה מדאורדייתא אבל במבחן החיים האמיתיים זה סתם משהו שנשמע יפה ונעלה. בשר זה רצח וצמחונות מצילה חיים ושום דבר לא ישנה את זה.
גלית
גלית•לפני 7 שנים

מאד מעניין

הנושא וגם הבקורת , רק הערה קטנה -ג'ון באאז ? את בטוחה שדבריו?
אפרתי
אפרתי•לפני 7 שנים

אם היו שואלים אותו מה הסוד לאריכות ימים הוא היה אומר, לעשן כל יום חפיסה במשך 90 שנה

לפחות.
Pulp_Fiction
Pulp_Fiction•לפני 7 שנים

באמת סיפור קורע, אפרתי

כשהייתי נער ראיתי מחלון ביתי כל יום ב-6 בבוקר איזה סבא בא בימים מעשן בשרשרת 3 סיגריות, לדעתי היה מעל 90 וחשבתי שבטח רק בזכות העישון הוא הגיע לגיל כזה מופלג.כנראה שהסרטן שלו באמת מת מסרטן.
אפרתי
אפרתי•לפני 7 שנים

סקאוט יקירה, כשרות מועילה להרבה דברים ואין לי כוח עכשיו לפרט.

אבל גם בארצות הברית הרבה אנשים מקפידים לאכול בשר כשר. ככה הם יכולים להיות בטוחים שהם אכלו בשר בפיקוח וטרינרי הדוק ולא איזה בשר סוס או חתול. רק לפני כשנה התפוצצה פרשייה עגומה שבה התברר שמסעדות יוקרה בתל אביב קנו בשר פיגולים ובישלו אותו. ואני, אגב, לא נוגעת בבשר חוץ מאשר לבשל אותו לבני המשפחה.
אפרתי
אפרתי•לפני 7 שנים

זה בסדר, פאלפ. אז אקנח בבדיחה אמיתית מהחיים.

דוד של ידיד שלנו מת בגיל 97 מעישון. הוא היה מאושפז בבית החולים ואסרו עליו לעשן, כמובן. אז הוא עישן מתחת לשמיכה הצית אותה ונחנק. ככה הוא מת מעישון בגיל 97.
Pulp_Fiction
Pulp_Fiction•לפני 7 שנים

אפרתי, ההוויה היהודית שאני מכיר עוד מבית סבא וסבתא ז"ל היא מלאת הומור

בכלל זה הומור עצמי. לא חייבים לקחת את זה ישר למקומות של זלזול ולגלוג, אפילו שהיום זה באופנה.
סקאוט
סקאוט•לפני 7 שנים

אפרתי, חס וחלילה לי מלצחוק על הנושא אבל שמעתי שהפרדה בין בשר וחלב מועילה לגוף. אז זה באמת לא נכון?

אני באמת שואלת מהתעניינות.
אפרתי
אפרתי•לפני 7 שנים

פאלפ, אין שום דעה ביהדות שאוכל כשר מגן בפני מחלות. כשרות היא ממניעים אחרים לגמרי

אבל לא כאן המקום להיכנס לזה, בעיקר בגלל הנימה המלגלגת שבה נקטת.
לי יניני
לי יניני•לפני 7 שנים

PULP - נכון. נמנעת מלהיכנס לעניין הכשרות

Pulp_Fiction
Pulp_Fiction•לפני 7 שנים

הם לא אכלו כשר וחיו עד גיל 119?

זה לא ייתכן. סקירה יפה.
yaelhar
yaelhar•לפני 7 שנים

שמעתי על לא מעט

ניצולי שואה שעברו את גיל 100. לא בטוח שהם חיו חיים בריאים במיוחד, לא נראה לי שהם נמנעו מסטרס, לא נראה לי שתזונתם היתה מאוזנת במיוחד. הרעיונות של ספרים כאלה מקובלים עלינו, אבל את הסוד האמיתי לא פיענחנו.
לי יניני
לי יניני•לפני 7 שנים

חני תודה... בהחלט מסכימה איתך. המוות הוא חלק ממחזור החיים.

אני מאחלת לכולנו למות בכבוד ובלי להזדקק לאף אחד. :-)
חני
חני •לפני 7 שנים

זה מסוג הספרים

שבתום הספר את מבטיחה לעצמך מליון החלטות נכונות ואחרי שנייה את שוכחת. הרי ברור לנו כשמש מה טוב לנו אבל בגלל סוג של יהירות שלנו כבני אדם. אנחנו מדחיקים את העובדה שיש תאריך תפוגה לגוף.. תודה על הסקירה היפה.
לי יניני
לי יניני•לפני 7 שנים

סנטו תודה רבה. אני מסכימה לכל מה שכתבת כאן.

נדמה לי שיש עוד מקום ביוון שתושביו מאריכי ימים.
משה
משה •לפני 7 שנים
תודה על הביקורת המעניינת לי. מי שמעוניין להעמיק בנושא אני ממליץ לקרוא את The Blue Zones של Dan Buettner. הספר יצא ב-2008 והוא המחקר המקיף ביותר שנעשה באזורים בהם אורך החיים הוא הארוך ביותר. הספר לא תורגם לעברית. אכן אוקינאווה הוא אחד המקומות, מקומות נוספים הם סרדיניה באיטליה, אזור ניקויה בקוסטה ריקה ולא תאמינו... לומה לינדה בקליפורניה ארצות הברית. גם בספר זה המחבר מגיע למסקנות די דומות לספר שעליו כתבת ביקורת באשר לאורך החיים. בתור אחד שביקר כבר מספר פעמים באוקינאווה אפשר לומר שקצב החיים שם איטי, אנשים מחייכים הרבה, אדיבים, אוכלים הרבה צמחוני ומאכלי ים, לא תשמעו צעקות וריבים ברחוב באוקינאווה.. גם לא בשוק. אני מניח שדברים אלו הם חלק מהעניין. כמובן שלגנטיקה גם כן יש השפעה ולעוד גורמים רבים, כך שהנוסחא לאריכות חיים איננה נתונה. ניתן אולי לשפר את הסיכויים שלנו אם נלמד מטכסטים אלו.
שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 7 שנים

איזו רצינות חמורת סבר.

כנראה זה 24.55% אבל אם שכחת את ה-% אז נשאר רק מספר, וככזה אפשר לתת לו פרשנות משעשעת - לפחות בעיניי מי שהוא לא רציני וחמור סבר. כנ"ל לגבי שרה.
לי יניני
לי יניני•לפני 7 שנים

שונרא תודה לך. הקטע הזה מצוטט מהספר. ביבי ושרה והוריהם פחות מעניינים אותי.

לי יניני
לי יניני•לפני 7 שנים

בנצי בכיף.

בנצי גורן
בנצי גורן•לפני 7 שנים

תודה לי.

שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 7 שנים

האבות של ביבי ושרה גם חצו את 100.

שרה היא סגולה לאריכות ימים, לפחות למי שלא מתאבד עוד קודם.
שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 7 שנים

24.55 תושבים שחצו את גיל 100 זה אומר 24 שחצו את 100 ו-1 שחצה את 50?

לי יניני
לי יניני•לפני 7 שנים

סקאוט תודה....לגנים יש השפעה רק באחוז מסוים וגם זה לא בטוח

לי יניני
לי יניני•לפני 7 שנים

אפרתי תודה....עניתי למחשבות מה אני חושבת

Phi
Phi•לפני 7 שנים
סקאוט, איך מה שכתבת סותר? הרי במקרים של גנים משובשים אנשים חולים וחיים פחות, אז אולי במקרה של גנים מסוימים חיים יותר. אבל שוב, אין לדעת, מה גם שכנראה יש יותר מגורם אחד ויחיד.
אפרתי
אפרתי•לפני 7 שנים

בדיחה עתיקה: שאלו זקן בן מאה מה הסוד לאריכות ימים?

והוא ענה, לשתות כוס תה כל בוקר במשך 100 שנה לפחות.
סקאוט
סקאוט•לפני 7 שנים

יופי! סקירה טובה לי יניני. אני אשים את הספר ברשימת הקריאה שלי על אף המלצתך הפושרת.

phi- לאוו דווקא גנים. יש מחלות כמו מחלת הסרטן שמשנים את מערך הגנים ומייצרים בגוף גנים סרטניים. או נגיד מחלות שפוגעות במערכת החיסונית שגורמות לגוף לפגוע בעצמו. עם השנים יכול להיות שיבוש רציני שיגרום לפיתוחן של מחלות שונות. מחשבות- אני חושבת שזה דווקא קשור. ראיתי לא מעט תוכניות דוקומנטריות שחיפשו אחר אנשים המבוגרים בעולם ונראה שאחד מהגורמים לאריכות חייהם הם השמחה והסיפוק שהם הרגישו במהלך חייהם. הם פשוט חיו את חייהם בשלווה ובשגרה יומית מסוימת עם תפריט עשיר ובריא. מובן שיכול להיות שזה לא באמת הסיבה ויש סיבה אחרת שהיא הגורם האמיתי אבל כך הוצג ואני נוטה להאמין. לחיות במצפון נקי, בשלווה כשאתה מוקף באהובייך זה מתכון לאריכות חיים, לדעתי. הרי ידוע שאחד הגורמים ההרסניים לתמותה בטרם עת הוא סטרס. כך שאם אתה מצליח להוריד ממנו לפחות בחצי אז ככל הנראה יועיל לבריאותך.
לי יניני
לי יניני•לפני 7 שנים

מחשבות תודה. התשובה היא לדעתי לא.... לא רוצה למות עם חיתול.

אישית מעדיפה למות מוות נשיקה וכמו שאני...לא רוצה להיות תלויה באחרים
לי יניני
לי יניני•לפני 7 שנים

Phi לאו דווקא.אריכות חיים או אי אריכות ימים מורכבת מהרבה גורמים

מורי
מורי•לפני 7 שנים

יפה כתבת. האם אנשים שהצליחו לחיות כל כך הרבה שנים עשו זאת כשהם נהנים

ומסופקים?
Phi
Phi•לפני 7 שנים
סקירה נחמדה, תודה. יש אנשים שעישנו במשך שנים והאריכו ימים ואנשים שהתמידו באורך חיים בריא ומתו בגיל ממוצע. לי נראה שאורך החיים זה פשוט עניין של גנים, אבל אין לדעת.
לי יניני
לי יניני•לפני 7 שנים

צב השעה - חה חה חה ... גם אני לא... :-)

צב השעה
צב השעה•לפני 7 שנים

אני יכול להתערב איתך

שהקטור גרסיה ופרנססק מיראייס לא יגיעו לגיל שיבה...
62 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של לי יניני

תמונות מוזרות

תמונות מוזרות

אוקטסו Uketsu

בכל שנות הקריאה שלי, לא זכור לי שקראתי ספר מתח יפני. כבר מהעמודים הראשונים היה ברור לי שמדובר בחוויה שונה מזו שאני רגילה אליה.
הקצב כאן אחר. אין אקשן מהיר או מרדפים נוסח המתח האמריקאי. הכול נבנה בהדרגה, בשקט ובסבלנות, כשהאווירה הולכת ומתהדקת לאט־לאט ומחלחלת אל הקורא.
גם שם הספר נשמע לי בתחילה מעט ביזארי, כמעט סוריאליסטי. אבל מאחר שאני אוהבת מדי פעם לצאת מאזור הנוחות שלי ולנסות משהו שונה, החלטתי לתת לו הזדמנות.
אני עדיין לא יודעת עד כמה הקריאה בספר הזה תשפיע על הטעם הספרותי שלי בעתיד, אבל אין ספק שמדובר בחוויה יוצאת דופן.
הכתיבה של אוקטסו שקטה, מאופקת ומנומסת, בניגוד גמור לספרי המתח המערביים שאני רגילה לקרוא. לכן, גם לאחר שסיימתי את הספר, התקשיתי להגדיר במדויק את התחושה שהוא הותיר בי.
אין כאן מתח במובן המקובל של המילה, וגם לא רצף של תפניות חדות שמטרתן להדהים את הקורא. במקום זאת, הסיפור מתקדם דרך שאלות, רמזים ופרטים קטנים. חלק מהשאלות נותרות פתוחות לאורך זמן, והמחבר אינו ממהר לספק תשובות. הוא מאפשר לקורא לשהות בתוך אי-הוודאות, ולעיתים אף בתוך תחושת אי-נוחות.
אחד המאפיינים הבולטים של הספר הוא השילוב בין הטקסט לבין התמונות המופיעות בו. התמונות אינן רק קישוט או המחשה, אלא חלק בלתי נפרד מהעלילה ומהדרך שבה נחשפים הרמזים. הן מזמינות את הקורא להתבונן, לפרש ולנסות לחבר בעצמו את חלקי הפאזל.
כקוראת שמורגלת למתח מערבי, שבו הסופר מחזיק אותי דרוכה כמעט בכל רגע, החוויה כאן הייתה שונה ולעיתים אף מתסכלת. ובכל זאת, יש בספר משהו מסקרן, כזה שגורם להמשיך לקרוא גם כשלא תמיד מבינים לאן הסיפור מוביל.
הספר יתאים בעיקר לקוראים ולקוראות שמוכנים לצאת מעט מאזור הנוחות שלהם ולהתנסות בסגנון אחר של ספרות מתח. מי שמחפש קצב מהיר, אקשן ותפניות בלתי פוסקות, עשוי להתקשות להתחבר אליו.
בשורה התחתונה:
יש ספרים שמספרים סיפור, ויש ספרים שמשנים את הדרך שבה מסתכלים עליו. תמונות מוזרות שייך לסוג השני – ספר מיוחד, שונה ומעורר מחשבה, גם אם לא תמיד קל להתחבר אליו.
לי יניני
הוצאה: אחוזת בית – ידיעות ספרים | מתח ופעולה | עריכת תרגום: יערה מוקי | 253 עמודים | 2026

שלשום•
★★★★★
•לי יניני
הלילה שבו נשארנו לבד

הלילה שבו נשארנו לבד

לורה דייב

"האם עדיף לדעת את האמת על מי שאהבנו, גם אם היא כואבת – או שלפעמים מוטב להשאיר חלקים מהסיפור לא פתורים?"
כשאדם "מחזיר ציוד", נדמה שהסיפור שלו נחתם. אבל מה אם דווקא שם מתחילה האמת? מה קורה כאשר הדמות שחשבנו שהכרנו מתגלה כאוסף של סודות, חיים כפולים ואמיתות שלא נועדו להיחשף?
העלילה נפרשת סביב מותו של ליאם נון – איל הון ואב לשלושה ילדים משלוש נשים שונות, שדאג כל חייו לשמור על מרחק ביניהם. לאחר נפילתו מצוק סמוך לביתו, הרשויות קובעות כי מדובר בתאונה, אך סאם, אחד מילדיו, מתקשה להשלים עם המסקנה הזו. יחד עם אחותו נורה הוא יוצא למסע לחשיפת האמת – מסע שמוביל לגילוי סודות מן העבר ולבחינת דמותו של אביהם מחדש.
הקשר הנרקם בין נורה לסאם הוא בעיניי לב־ליבו של הספר וחוזקו הגדול. הדינמיקה ביניהם עדינה, מורכבת ורבת רבדים, והיא מעניקה עומק רגשי לסיפור כולו.
זהו אינו מותחן אקשן קלאסי. מדובר במתח שקט, הנשען על מערכות יחסים, רגשות וסודות משפחתיים. לורה דייב מצליחה לשלב בין דרמה משפחתית לתעלומת עבר באופן מדורג ונגיש, אך הקצב אינו מהיר – ואף מאט במיוחד בחלקו האמצעי, לפני שמתגברת התנועה לקראת הסיום.
מי שמחפש קצב מסחרר או "לילה לבן" של קריאה – לא בהכרח ימצא זאת כאן. גם סיום הסיפור, על אף חשיבותו, אינו מטלטל כפי שמובטח בתקציר. עם זאת, יש כאן מתח אחר – רגשי, מופנם – שנבנה דרך שיחות, גילויים קטנים וזיכרונות.
השאלה המרכזית שהספר מעלה אינה "מי עשה זאת?", אלא עד כמה אנו מסוגלים באמת להכיר את האנשים הקרובים אלינו ביותר. זהו ספר על זהויות נסתרות, על פערים בין מה שנראה למה שנשמר בסוד, ועל המורכבות שבקשרים משפחתיים.
בשורה התחתונה:
קוראים המחפשים מותחן רך יותר, בעל נימה משפחתית ורגשית, עשויים למצוא כאן עניין. מי שמצפה לטוויסטים חדים או דרמה סוחפת – ייתכן שיתאכזב.
והשאלה שנשארת: האם אפשר להכיר באמת את האדם הקרוב אלינו ביותר – או שכל אחד מאיתנו שומר חלקים מעצמו?
קריאה נעימה,
לי יניני

לפני 4 ימים•
★★★★★
•לי יניני
היומנים הסודיים מחנות הספרים

היומנים הסודיים מחנות הספרים

סוזן מאלרי

מי מאיתנו לא כתב פעם יומן סודי? אני הייתי מאלה שכתבו כל ערב – עולם קטן של חוויות, רגשות וסודות ששייכים רק לי.

הספר הזה נשען בדיוק על הרעיון הזה, אבל בפועל – זה ממש לא הסיפור המרכזי שבו.

למרות השם המסקרן, היומנים הם רק טריגר לעלילה. הקסם האמיתי של הספר נמצא דווקא בדמויות שמאכלסות אותו ובמערכות היחסים ביניהן.

הספר עוקב אחר ג'קס סאתרלנד, שמנהלת חנות ספרים בעיירה פסטורלית בקליפורניה – חנות השוכנת באחוזה ויקטוריאנית והפכה לחלק בלתי נפרד מהקהילה המקומית. אחד האלמנטים הייחודיים בה הוא קיר מסתורי עם תיבות דואר, בהן תושבי העיירה שומרים את היומנים האישיים שלהם.

כשבמהלך שיפוצים נמחקים השמות שעל התיבות, ג'קס נאלצת להציץ ביומנים כדי להשיב אותם לבעליהם – ומהר מאוד מתברר שלפעמים סודות עדיף היו נשארים סגורים.

לצד זה, העלילה מתפתחת סביב חייה האישיים של ג'קס – גירושיה, ילדיה, מערכת היחסים עם אחותה ריילי, והניסיון שלה למנוע ממנה לעזוב את העיירה.

הספר עוסק במערכות יחסים משפחתיות, בהזדמנויות שניות וברומנטיקה נקייה, בלי דרמות כבדות או עומק פסיכולוגי מורכב – אלא בגישה נעימה וקלילה.

לאורך הסיפור.

מצד שני, העלילה צפויה יחסית, ולא באמת שוברת תבניות – אבל אולי זה גם חלק מהקסם שלה.

יש ספרים שקוראים בשביל העלילה, ויש כאלה בשביל האווירה וזה לגמרי אחד מהם.

בשורה התחתונה:
ספר נעים וקליל שמאפשר הפוגה מהשגרה – לא כזה שיישאר איתכם הרבה אחרי, אבל בהחלט כזה שכיף להעביר איתו כמה שעות.

קריאה נעימה,
לי יניני

לפני שבוע•
★★★★★
•לי יניני
נישואים מושלמים

נישואים מושלמים

ג'ניבה רוז

״נישואים מושלמים״ מאת ג’ניבה רוז הוא מותחן פסיכולוגי סוחף ומטלטל כבר מהעמוד הראשון, שמעלה שאלות מטרידות על אמון, נאמנות והאמת שמסתתרת מאחורי קשר זוגי.

הספר עתיר תפניות ומתמקד בשרה מורגן ובעלה אדם – שנחשד ברצח המאהבת שלו. העלילה נעה לסירוגין בין נקודות המבט של שניהם, וחושפת בהדרגה את המורכבות שבזוגיות, את עומק הבגידה ואת המחיר שהקריירה גובה.

הדמויות:
שרה מורגן – עורכת דין וסנגורית פלילית מצליחה, חדה ומבריקה, שמנצחת כמעט בכל תיק. היא דמות חזקה, כריזמטית ומעוררת הערצה.

אדם מורגן – סופר כושל, מתוסכל ומקנא בהצלחתה של אשתו. מתוך התסכול, הוא מנהל רומן בבית הנופש שלהם ליד האגם.

הסיפור מסופר בגוף ראשון על ידי שני בני הזוג, מה שמאפשר להיכנס לעומק הרגשות, המחשבות והסודות שכל אחד מהם מסתיר.

מערכת היחסים בין שרה לאדם רחוקה מלהיות מושלמת, משום ששרה שקועה בקריירה שלה.

בניסיון לתת לאדם מרחב לכתיבה, הם שוכרים בית ליד האגם, בתקווה שהשקט יעזור לו למצוא את קולו כסופר. שם הכול מסתבך...

אדם פוגש את קלי בבית קפה סמוך, מערכת היחסים ביניהם מתפתחת ונמשכת מעל שנה – עד לרגע שבו קלי נמצאת מתה מדקירות סכין בחדר השינה בביתם.

אדם הופך לחשוד המרכזי – ועומד בפני עונש מוות.
ומי בוחרת לייצג אותו?
שרה – אשתו.
מכאן מתחיל מרוץ מותח בין אמת לשקר, אהבה לבגידה, ואשמה מול נאמנות.

העלילה לוכדת כבר מהעמודים הראשונים, בזכות פרקים קצרים, קצב מהיר וכתיבה זורמת. ככל שהחקירה מתקדמת, מצטרפות דמויות נוספות שמעמיקות את המתח ומוסיפות שכבות לסיפור.

אני מודה – נשבתי בקסמה של שרה. היא דמות עוצמתית, חכמה ומורכבת, שקל מאוד להיקשר אליה. מנגד, דווקא דמותה של אלינור, אימו של אדם, הצליחה לעורר בי אנטגוניזם – אישה מרירה ומלאת תסכול.

בשורה התחתונה:

זהו מותחן שלא נשען רק על טוויסטים, אלא על תחושת אי־נחת מתמשכת — כזה שמכריח אותך לפקפק בכל מה שחשבת שאת יודע/ת, גם הרבה אחרי סיום הקריאה.

הספר הבא, ״גירושים מושלמים״, כבר מחכה לי על המדף.

ממליצה בחום.

קריאה נעימה,

לי יניני

לפני שבועיים•
★★★★★
•לי יניני
סודות בית הדואר האיטלקי

סודות בית הדואר האיטלקי

אמנדה ויינברג

סודות בית הדואר האיטלקי-אמנדה ויינברג וסילביה מצולה
THE LOST SECRETS OF THE ITALIAN POST OFFICE
By Amanda Weinbers and Silvia Mazzola
חוות דעת אישית – לי יניני

מה קורה לחברות אמיתית שהעולם מסביבך מתפורר?

הספר "סודות בית הדואר האיטלקי" הוא מסוג הספרים שלוקחים את הקורא לתקופה אחרת – ומצליחים להשאיר אותו שם.

לא תכננתי להתאהב בעוד ספר איטלקי, אבל כבר מהעמוד הראשון נשאבתי פנימה. האווירה, הנופים, הדמויות – ובעיקר התחושה שכל רגע עלול לטלטל את מה שנדמה יציב.

העלילה מתרחשת באיטליה של ימי מלחמת העולם השנייה, ומציגה סיפור עדין וכואב על אנשים רגילים בתוך מציאות בלתי אפשרית. ברקע: קריסת המשטר, כיבוש גרמני, מאבקי כוח ומחתרות – עולם שבו אין בחירה “נכונה”, רק כזו שאפשר לחיות איתה.

בלב הסיפור עומדת החברות בין אמברה ונינה – חברות ילדות שהגורל קושר ביניהן באופן כואב כשהן מתייתמות כמעט באותו זמן. הרגע שבו מתנפץ עולמן הוא גם זה שמעמיק את הקשר ביניהן, אך המלחמה עומדת לבחון אותו עד הקצה.

כשהמציאות מחייבת כל אחד לבחור צד, גם הן נמשכות לכיוונים שונים:

נינה נסחפת אל תוך ההתנגדות האנטי פשיסטית, בעוד אמברה בוחרת בדרך אחרת – נוצצת יותר, אך מורכבת לא פחות. שקר אחד, החלטה אחת, והחברות עומדת בפני שבר עמוק.

סביבן חיי הכפר: הפחד, אי הוודאות, והניסיון לשמור על שגרה. בית הדואר המקומי הופך לסמל – גשר בין עולם שהולך ונעלם לעתיד שעדיין לא ברור אם יגיע. מקום שבו מידע הוא כוח, וסודות הם עניין של חיים ומוות.

החלק השני של הספר, המתרחש לאחר הפסקת האש, מתמקד בהשלכות – אך בעיניי הוא קצר וצפוי יחסית לעוצמה של החלק הראשון.

הכתיבה זורמת ונעימה, והספר קל לקריאה למרות הנושאים הכבדים. זהו לא ספר קצבי במיוחד, אלא יותר דרמה רגשית שנבנית בהדרגה. הדמויות מרגישות אמינות, לא מוגזמות – בדיוק תוצר של התקופה והנסיבות.

הרקע ההיסטורי מוסיף עומק, אך אינו מכביד, והאווירה האיטלקית נוכחת כמעט כמו תמונה קולנועית.

בשורה התחתונה: זה לא רק סיפור על מלחמה – זה סיפור על הרגע שבו אין בחירה שהיא באמת נכונה.

מומלץ לאוהבי רומנים היסטוריים עם נגיעה רגשית עמוקה.
לי יניני

לפני 3 שבועות•
★★★★★
•לי יניני
ערב רצח משפחתי

ערב רצח משפחתי

נינה סיימון

"ערב רצח משפחתי" הוא ספר ביכורים מקסים של נינה סיימון. לב-ליבו של הספר אינו דווקא המתח או החקירה, אלא מערכת היחסים בין שלושה דורות: סבתא, אם ונכדה. יש כאן רצח, חקירה פלילית, דיאלוגים מושחזים, הומור – וסבתא אחת קשוחה במיוחד.
נינה סיימון כתבה את הספר עבור אמה שחלתה בסרטן ריאות. בין הניתוחים והטיפולים הן חיפשו הסחת דעת, ובחרו בפרויקט משותף – כתיבת ספר בהשראת התקופה בחייהן. הספר מוקדש לאמה של סיימון-סארינה.
הדמויות הנשיות שיצרה סיימון הן לב הסיפור: סבתא חזקה, חדה ובלתי מתפשרת, שגונבת את ההצגה והופכת בעל כורחה לחוקרת פלילית. זהו שילוב מוצלח בין מתח לרגש, בין סיפור פשע לבין דרמה משפחתית המתרחשת על רקע עיירת חוף וביצות בקליפורניה.
הסיפור אינו מותחן קצבי במובן הקלאסי, אלא מציע “מתח רך”, ומתאים במיוחד לקוראים שמחפשים דמויות נשיות חזקות, הומור ודרמה משפחתית עם ניחוח של פשע. הרצח הוא הטריגר – אך הלב האמיתי של העלילה נמצא במסע של פיוס, חשבון נפש והתבוננות מחודשת על החיים.
לאנה רוביקון, הסבתא, היא אישה מרשימה, מטופחת וחדה כתער. כאשר היא חולה ונאלצת לקבל עזרה, היא עוברת להתגורר אצל בתה היחידה, בת'.
בת' חיה בעיירת חוף בקליפורניה, עובדת כאחות בבית אבות סיעודי, ואם לג'ק. היא אוספת אליה את אמה בתקופת הטיפולים – לא בלי מתחים בין השתיים.
השקט היחסי של העיירה, לעומת חייה התוססים של לאנה בלוס אנג'לס, מערער אותה – והיא מוצאת לעצמה עיסוק מפתיע: "חקירת רצח".
ג'ק, נכדתה, תלמידה ומדריכת קיאקים, מגלה במהלך סיור גופת גבר הצפה בביצה – ריקרדו קרוז. התגלית הופכת אותה לחשודה ברצח. מכאן לאנה יוצאת למסע חקירה עצמאי, כדי להוכיח את חפות נכדתה ולחשוף את האמת. מולה ניצבים הבלשית תרזה רמירז והבלש ניקולטי.
העלילה נעה בכמה כיווני חקירה, תוך חשיפת סודות, נקמות משפחתיות, שקרים וסכסוכים סביב בעלות על קרקעות. הקשרים בין הדמויות הולכים ומעמיקים, והמתח נבנה בהדרגה.
הקריאה קולחת, מהנה ומספקת הפוגה מצוינת. אני באופן אישי התאהבתי בלאנה – הדיווה והכוכבת הבלתי מעורערת של הספר.
בשורה התחתונה: שלוש נשים, תעלומת רצח אחת – וסיפור שמוכיח שלפעמים הלב הוא החקירה האמיתית.
מומלץ בחום.
לי יניני

לפני 3 שבועות•
★★★★★
•לי יניני
האלמנה

האלמנה

ג'ון גרישם

"האלמנה" אינו מותחן שמסתער על הקורא. זה ספר שמזמין להאט – ולא כל קורא יסכים להזמנה הזו. אני הסכמתי, והקריאה נשארה איתי גם אחרי שסגרתי את הספר.

הקריאה מסתיימת בלי דרמה גדולה, אבל עם לא מעט סימני שאלה – ואולי זה בדיוק כוחו של השקט בספר הזה. הוא נפתח באיטיות, ואז "תופס תאוצה" כשגרישם מכניס את כתב האישום לתמונה.

זה לא בדיוק גרישם של "הפירמה", "רשימת השופט" או "מוריד הגשם" – וכדאי להגיע עם הציפיות הנכונות.

הספר הוא מותחן משפטי שמלווה את עו"ד סיימון לאץ' – עורך דין בעיירה קטנה בווירג'יניה. הוא מטפל בעניינים "שגרתיים" יחסית: צוואות, פשיטות רגל וכד'. הוא מתפרנס בדוחק, ושכרו עומד על כ־250 דולר לשעה, בעוד שעורכי דין אחרים גובים הרבה יותר. במשרדו יש מזכירה אחת, שמנהלת עבורו את כל הבירוקרטיה.

סיימון נשוי לפולה ולהם שלושה ילדים. מצבו הכלכלי לא מזהיר, וגם נישואיו נסדקים – עד כדי כך שהוא לא חוזר הביתה ונשאר לישון במשרד. בשעות הפנאי הוא נוהג לבלות בפאב ומשתתף בהימורים לא בדיוק חוקיים.

יום אחד נכנסת למשרדו אלינור ברנט, אלמנה קשישה בת 85. לטענתה, בעלה המנוח – הארי, בפרק ב' – הותיר לה ירושה של כ־20 מיליון דולר, הכוללת בין היתר מניות של קוקה־קולה ושל וולמארט. אין חובות, אין משכנתא. בנוסף לירושה, נשארו גם שני בניו מנישואיו הקודמים – אך היא אינה בקשר איתם, ולה עצמה אין משפחה.

במהלך הפגישה מתברר שאלינור כבר ערכה צוואה אצל עו"ד אחר, אבל דעתה אינה נוחה – לא מהצוואה ולא מהייצוג.

סיימון מבין שמדובר בלקוחה העשירה ביותר שפגש בקריירה שלו, ומכין לה צוואה חדשה – וגם גובה שכר טרחה גבוה מהרגיל.

בין השניים נבנית קרבה ומערכת יחסי אמון. במקביל, סיימון (קצת בניגוד לאתיקה המקצועית) מוצא את עצמו מפנטז על היום שאחרי ה־120 שלה – היום שבו יוכל סוף סוף לנשום כלכלית.

אלינור לא מוכנה לוותר על עצמאותה – ובטח לא על הנהיגה. יום אחד היא מעורבת בתאונת דרכים, מתאשפזת, מפתחת דלקת ריאות – ולאחר מכן נפטרת.

אבל אז מגיעה התפנית: אלינור לא מתה "סתם" מזקנה או מדלקת ריאות – היא הורעלה.
המשמעות ברורה: מדובר ברצח.
ומי החשוד המיידי? סיימון לאץ' – שמוצא את עצמו מואשם ברצח.

כשהראיות הנסיבתיות נערמות נגדו, הוא חייב להציל את עצמו – ויוצא למסע עיקש כדי למצוא את הרוצח האמיתי.

גרישם בונה כאן דמות פגומה, אנושית, שמעוררת גם ביקורת וגם אמפתיה – וזה אחד החלקים החזקים של הספר.

בדרך עולות שאלות על ניצול קשישים, כוחו של כסף, ומה קורה כשעורך דין מתחיל לחצות קווים אפורים.

הכתיבה של גרישם קולחת ומסקרנת. בעיניי זה ספר שיתאים למי שאוהב דרמות מוסריות־משפטיות וריאליסטיות. מי שמחפש מותחן מהיר עם פיתולים חדים בכל פרק – כנראה לא יקבל כאן את מה שהוא מחפש.

בשורה התחתונה: "מותחן משפטי עם קריאה מהורהרת".

אני נהניתי וממליצה בחום. לי יניני

לפני 4 שבועות•
★★★★★
•לי יניני
איפה הבית

איפה הבית

שרה אהרוני

האם אהבה יכולה להתגבר על הכול?
בספרה ״איפה הבית״ חורגת שרה אהרוני מהספרים העלילתיים וההיסטוריים המזוהים עמה, ובוחרת במהלך ספרותי שקט, איטי ומכוון: רומן פסיכולוגי־לירי, שמעמיד את הנפש הפצועה במרכז, ולא את ההתרחשות.
זהו ספר העוסק בפוסט־טראומה, בזוגיות כהתמודדות יומיומית עם עבר חודרני, במשפחה כמרחב טעון, ובעיקר — בחיפוש אחר תחושת בית שאינה בהכרח פיזית.
העלילה מתקדמת במתינות, כמעט בהימנעות מודעת מדרמה. במקום רצף אירועים, אהרוני מציעה שהייה — בתודעה, בזיכרון, בשתיקות.
מי שמגיע לספר מתוך ציפייה לעלילה רבת תפניות, בדומה ל"אהבתה של גברת רוטשילד" או "שתיקה פרסית", עשוי לחוש כאן האטה. אלא שזו איננה חולשה, אלא בחירה אסתטית ברורה: הספר מעדיף עומק רגשי על פני מתח נרטיבי, ומונולוג פנימי על פני תנועה חיצונית.
הכתיבה לירית, פיוטית ולעיתים מהורהרת עד כדי קיפאון. השתיקות בין המשפטים משמעותיות כמעט כמו המילים עצמן. אהרוני סומכת על הקורא שימלא את הפערים — מהלך שאינו תמיד נוח, אך בהחלט נאמן לעולמו של הגיבור.
דניאל, לוחם לשעבר, מגלם טראומה שקטה ומתמשכת. לצד זה עומדת ריקי — דמות מורכבת, פצועה, מעוררת אי־נוחות. הספר אינו מבקש לחבב אותה, ואף אינו מציע הקלה מוסרית. להיפך: ריקי מתוארת לעיתים באופן שמעורר התנגדות רגשית, וזוהי בחירה שמאלצת את הקורא להתמודד עם גבולות האמפתיה שלו עצמו.
בנימה אישית: דמותה של ריקי עוררה בי רגשות עזים של דחייה ואף כעס, ומנגד — רחמים. זוהי דמות שאינה “נסגרת” רגשית, ואינה מציעה קתרזיס נוח. לעומתה, דניאל וסביבתו — ובעיקר אחותו לאה — נטועים במרחב אנושי שמאפשר הזדהות שקטה ואבל מתמשך.
המסע הפיזי שדניאל יוצא אליו הופך בהדרגה למסע תודעתי. לא מסע של גילוי, אלא של התפרקות והשלמה חלקית. ההגעה אינה פתרון, והאהבה איננה ריפוי מוחלט — אלא אפשרות לראות את האדם דרך הסדקים.
זה אינו ספר מתח, ואף לא רומן “סוגר קצוות”. זהו ספר מסע פנימי, שמבקש מן הקורא לקרוא לאט, לשאת אי־נוחות, ולוותר על סיפוק מיידי. סופו מאופק, אך טעון רגשית, והותיר אותי עם תחושת צער — אך גם עם הבנה ספרותית עמוקה של המחיר שהדמויות משלמות.
“יש מסעות שאתה בוחר, ויש כאלה שבוחרים בך.” עמוד 322
בשורה התחתונה:
איפה הבית הוא רומן בשל, מאופק ונוגע, שדורש סבלנות והקשבה. מי שיסכים להאט — ימצא בו כתיבה רגישה וכנה.
ממליצה בחום לבוא לספר הזה עם סבלנות לקרוא לאט, לנשום כל מילה ולהפנים.

לי יניני

נ"ב: אהבתי את עיצוב הכריכה של דנה ציביאק.

לפני חודש•
★★★★★
•לי יניני
עוזרת הבית רואה הכול

עוזרת הבית רואה הכול

פרידה מקפדן

אם יש דבר אחד שהספר עושה טוב – הוא פשוט גורם לך לחשוד בכולם...

כמו הספרים הקודמים בסדרה, את הספר הזה אי אפשר גם מהיד. אם תתחילו לקרוא בערב –הלך עליכם הלילה. הפרקים קצרים, הקצב מהיר, והמתח לא מרפה. גם כאן תמצאו תפניות חדות שמצליחות להפתיע – אולי לא את כולם, אבל בהחלט את רוב הקוראים.
מילי ואנזו רחוקים משלמות. יש להם צ דדים אפלים ומסתוריים, וזה בדיוק מה שמוסיף עומק ומתח ללילה. הכתיבה עצמה פשוטה, בגובה העיניים, ללא התפלספות מיותרות – מה שהופך את הקריאה לזורמת במיוחד.
מי שנהנה מ"עוזרת הבית" הראשון והשני – לא יוותר על הספר השלישי בסדרה.
בסוף הספר מצורפת נובלה קצרה בשם: "החתונה של עוזרת הבית" עם קריצה שמעלה חיוך.
העלילה מחולקת לארבעה חלקים, כאשר הפרולוג מציג נקודת זמן מסקרנת, והסיפור חוזר שלושה חודשים לאחור.
כאן אנחנו פוגשים את מילי, נשואה לאנזו, ואם לשני ילדים. נראה שהיא סוף סוף מצאה שקט ונחלה – בית חדש, שכונה מבטיחה, חיים מסודרים. אבל מתחת לפני השטח, משהו מתחיל להיסדק.
שכנה מסתורית, מבטים שלא מרפים, דמויות שמעוררות אי נוחות – והתחושה של משהו לא תקין הולכת ומתחזקת. האווירה מתהדקת בהדרגה, ויש חשד כמעט על כל דמות.
האם המעבר לבית החדש הייתה טעות?
הראשון בסדרה הפתיע – הספר נכתב עם רעיון מקורי, השני היה מעט פחות מפתיע אבל עדיין מותח, והשלישי ממשיך בקו המוכר – זורם, מצמרר וממכר. מי שמכיר את סגנון הכתיבה של מקפדן אולי יזהה חלק מהמהלכים מראש, אך חוויית הקריאה נשארת מהנה וסוחפת.
הפתיחה מעט איטית, אך מהר מאוד הקצב מתגבר – ואז כבר קשה לעצור.
והסוף? מפתיע.
בשורה התחתונה: מאחורי דלת סגורה מסתתר משהו הרבה יותר אפל.
רוצו לקרוא.

לי יניני

הוצאה: ספר לכול, מתח, תרגום: טלי אלעד, 408 עמודים כולל הנובלה, 2026

לפני חודש•
★★★★★
•לי יניני

ביקורות נוספות על "איקיגאי"

איקיגאי

איקיגאי

הקטור גרסיה

זה ספר שמשקף את התרבות היפנית בצורה הטובה ביותר.
הוא לא ספר על מהירות הוא ספר על איטיות, על מחשבה, על עשייה מודעת.
על מה שיכול לקרות כשמחליטים לשים בצד את הדאגות ולהתרכז בלעשות את הדבר שאתה עושה.
ובלעשות אין הכוונה לעשות הכי טוב.
להיפך, שלמות לא נחשבת כל-כך ביפן.
אבל כן נחשבת עשייה תוך שימת לב למה שאתה עושה, תוך התרכזות ללא מולטי-טסקינג.
פיתוח המוח בנתיב אחד והובלת רעיון מתחילתו ועד סופו.
ככה אפשר להשקיע את מירב האנרגיה בדברים החשובים ולא לבזבז אותה על המון הסחות דעת.
יש בדרך החיים הזו גם איזושהי אחריות אחד כלפי השני, לחמול על הזמן שלך וגם על הזמן של השני, ואפשר גם להעביר יחד פעילויות מהנות.
הספר מביא בצורה בהירה וקולחת מחקר שנערך בקרב קשישים שהאריכו ימים ועקב אחרי פעילויותיהם. המחקר לא מצא דבר ספציפי אלא גישת חיים שתרמה לבריאות ולשמחה.
ושוב זה אותם הדברים הידועים והמוכרים שכולנו מספרים לעצמנו שאנחנו צריכים לעשות אבל למרות זאת לא עושים: פעילות גופנית, ולאכול בריא וגם לא יותר מדי, לשמוח ולעבוד במה שאוהבים, מערכות יחסים מספקות, עזרה הדדית, פעילות גופנית לאורך כל היום ובלי לשבת יותר מדי... ובעיקר למצוא את הדבר הזה שגורם לך להרגיש שאתה פשוט לא יכול להפסיק לחייך כשאתה עושה אותו, כמו בתיאור המקרה בספר של טבח המתמחה בסושי וכבר חמישים שנה מכין סושי באותה מסעדה קטנה שבתפוסה מלאה מונה עשרה סועדים. במערב, בארצות הברית היו בטח צוחקים עליו אבל מנקודת מבט יפנית הוא מגשים את עצמו ברמה הגבוהה ביותר.
בסופו של דבר האיקיגאי משקף שקט פעיל, שמחה מעצם היותך חי ויכול לעשות את הדברים שאתה עושה, צמיחה מאירועי חיים קשים ומודעות מלאה לפעולות.
חשוב לציין כי במהלך קריאת הספר ליוותה אותי תחושת עדינות מקסימה וזה בעצם בעיני סוד הקסם של הספר שקראתי בלי להניח מהיד

לפני 6 שנים•המורה יעלה