“פתגם יפני: "רק אם תמשיכו להיות פעילים, תרצו לחיות מאה שנה"


כולנו רוצים לחיות מאה שנה. השאלה היא: איך? באיזו איכות? האם המטרה היא לחיות שנים רבות? או שהמטרה שונה?

בצירוף מקרים מעניין אתמול התבשרנו ב-ynet שהאישה המבוגרת בעולם, נאבי טאג'ימה הלכה לעולמה בגיל 117. בשיא עולמי החזיקה צ'יו מיאקו ממחוז קאנגאווה. טאג'ימה נולדה ב-4.8.1900 בעיירה קיקאי בדרום יפן. לפי המרשתת היא מתוארת כחביבה, סבלנית, אהבה קליגרפיה, וניזונה בעיקר מסושי וצלופחים. לאחר מותה של טאג'ימה, האישה שמחזיקה בתואר המבוגרת בעולם, גם מתגוררת ביפן- גב' צ'יו יושידה. היא מתגוררת במחוז קאנגאווה, ובעוד מספר ימים תחגוג את יום הולדתה ה-117.

שתי הנשים הנוספות שחיו זמן רב יותר היו: הצרפתייה ז'אן קלמן (נפטרה בגיל 122) והאמריקאית: שרה קנאוס (נפטרה בגיל 119). אצלנו בישראל, בשנה שעברה הלך לעולמו ניצול השואה ישראל קרישטן, בגיל 114, והחזיק בתואר הגבר המבוגר בעולם במשך יותר משנה.

פירוש המושג "איקיגאי" – "האושר טמון בפעילות מתמדת". בדומה ללוגותרפיה על פי גישתו של הנוירולוג והפסיכיאטר ויקטור פראנקל המתמקדת ב"שאיפה למשמעות". תפיסתו של ד"ר ויקטור פראנקל פותחה לאחר שנכלא במחנה ההשמדה במלחמת העולם השנייה. ד"ר ויקטור פראנקל גולל את תורתו על-פני מספר ספרים ידועים בנושא; "האדם מחפש משמעות", "הזעקה הלא-נשמעת למשמעות", "השאיפה למשמעות" ועוד. כל הספרים הודפסו לפני מספר שנים, בהוצאת דביר וחלקם עדיין בספרייה הפרטית שלי.

הספר "איקיגאי" מרחיב את היריעה... מסתבר שחוקרים חקרו ומצאו שבאי אוקינאווה ביפן, המאוכלס בכמאה אלף תושבים, יש 24.55 תושבים שחצו את גיל מאה. הכיצד זה שבעיירה אוגימי המונה כ-3000 תושבים ישנה תוחלת חיים גבוהה כזו? אגב על שם התופעה הכפר נקרא: "כפר אריכות ימים".

החוקרים האמינו שהתרומה לאריכות ימים נתמכת מהתזונה הבריאה, החיים באוויר צח, שתיית תה ירוק ובמיוחד האקלים הסובטרופי. בנוסף גילו החוקרים שאנשים אלה, בדרך כלל לא חשים רגשות טינה, והם מתייחסים לכל אדם כאילו הוא קרוב משפחה, גם אם מעולם לא פגש את אותו אדם. עוד מתברר שההשתייכות לקהילה, חיי חברה, ושיתוף פעולה, תורמים לא פחות מהדברים האחרים שנמנו כאן.

דוגמאות נוספות, המושג פרישה לא קיים אצל האנשים שמאריכים ימים. הם אוכלים רק עד 80% ממה שיש על גבי הצלחת. (אגב, זו הסיבה שהאוכל היפני מוגש בצלוחיות קטנות, ורק המנה העיקרית בצלוחית מעט גדולה ביחס לצלחות האחרות). אנשים אלה מתמקדים בחיוך, חברים, חוברים לטבע, מכירים תודה, ונוכחים את רגעי ההווה ללא התייחסות לעבר.


הספר מאגד טיפים על איך להישאר צעירים, איך לחיות חיים ארוכים, איך למלא כל זמן פנוי למציאת תכלית, ואיך זמן פנוי הופך להתפתחות אישית. הפרקים מאגדים בתוכם מנהגים, פתגמים, סוגי תזונה, תרגילים, והתמודדות עם אתגרים בצורה שכלתנית, שלא תדאיג ותזקין אותנו.

בסוף הספר הכותבים: הקטור גרסיה ופרנססק מיראייס, מקבצים את עשרת הכללים של ה"איקיגאי".


בעייני ספר מעניין, המודפס בכריכה קשיחה, ערוך טוב שמתיימר להשיב על השאלה, איך אנשים מצליחים לחצות את גיל מאה.

לדעתי ספר חביב ונחמד שמצטרף לטרנד העולמי של: תפסיקו לאכול סוכר, מלח, דגים מעושנים, מטוגן וכו. לעומת זאת הרבו לאכול ירקות ופירות, שיבולת שועל, קטניות ותרבו בשתיית מים, ואם אתם ביפן תאכלו הרבה אורז וסושי.

המלצה שלי: תיהנו מכל דבר, חם היום? בא לכם גלידה? לכו על זה!  (בתנאי שאין איסור על אכילת סוכרים)

לסיכום אני מאמצת את דבריה של ג'ון באאז: "בן אדם אינו יכול לבחור כיצד ימות ומתי, הוא יכול להחליט כיצד יחיה", לכן תיהנו ממה שיש. אל תשכחו להגיד תודה ולהפנים, שכל יום שעובר לא חוזר, ואם בא לכם ספר רוחני לכו על זה.

לי יניני

כנרת זמורה ביתן, עידן חדש/רוחני, 208 עמודים, 2018”

“זה ספר שמשקף את התרבות היפנית בצורה הטובה ביותר.
הוא לא ספר על מהירות הוא ספר על איטיות, על מחשבה, על עשייה מודעת.
על מה שיכול לקרות כשמחליטים לשים בצד את הדאגות ולהתרכז בלעשות את הדבר שאתה עושה.
ובלעשות אין הכוונה לעשות הכי טוב.
להיפך, שלמות לא נחשבת כל-כך ביפן.
אבל כן נחשבת עשייה תוך שימת לב למה שאתה עושה, תוך התרכזות ללא מולטי-טסקינג.
פיתוח המוח בנתיב אחד והובלת רעיון מתחילתו ועד סופו.
ככה אפשר להשקיע את מירב האנרגיה בדברים החשובים ולא לבזבז אותה על המון הסחות דעת.
יש בדרך החיים הזו גם איזושהי אחריות אחד כלפי השני, לחמול על הזמן שלך וגם על הזמן של השני, ואפשר גם להעביר יחד פעילויות מהנות.
הספר מביא בצורה בהירה וקולחת מחקר שנערך בקרב קשישים שהאריכו ימים ועקב אחרי פעילויותיהם. המחקר לא מצא דבר ספציפי אלא גישת חיים שתרמה לבריאות ולשמחה.
ושוב זה אותם הדברים הידועים והמוכרים שכולנו מספרים לעצמנו שאנחנו צריכים לעשות אבל למרות זאת לא עושים: פעילות גופנית, ולאכול בריא וגם לא יותר מדי, לשמוח ולעבוד במה שאוהבים, מערכות יחסים מספקות, עזרה הדדית, פעילות גופנית לאורך כל היום ובלי לשבת יותר מדי... ובעיקר למצוא את הדבר הזה שגורם לך להרגיש שאתה פשוט לא יכול להפסיק לחייך כשאתה עושה אותו, כמו בתיאור המקרה בספר של טבח המתמחה בסושי וכבר חמישים שנה מכין סושי באותה מסעדה קטנה שבתפוסה מלאה מונה עשרה סועדים. במערב, בארצות הברית היו בטח צוחקים עליו אבל מנקודת מבט יפנית הוא מגשים את עצמו ברמה הגבוהה ביותר.
בסופו של דבר האיקיגאי משקף שקט פעיל, שמחה מעצם היותך חי ויכול לעשות את הדברים שאתה עושה, צמיחה מאירועי חיים קשים ומודעות מלאה לפעולות.
חשוב לציין כי במהלך קריאת הספר ליוותה אותי תחושת עדינות מקסימה וזה בעצם בעיני סוד הקסם של הספר שקראתי בלי להניח מהיד”