ספר חזק,מעניין וכתוב ברור ויפה. נכתבו הרבה ביקורות על ספר זה ואין לי עניין לחזור על הדברים. יש לי שתי דרכים לקרוא ספרי היסטוריה האחת ברפרוף ומהר והשניה
קריאה אטית ועמוקה. דרך הרפרוף המהיר מתרחשת כשהטקסט חוזר על עצמו או מתארך שלא לצורך או משעמם, כך אפשר לחלוף במהירות יחסית על קטעים פחות מעניינים ולקצר את זמן השעמום. הדרך השניה של קריאה אטית ועמוקה באה לידי ביטוי כשהטכסט מרתק, קשה אבל מעניין וכשיש בי רצון להפנים ולהרהר יותר במידע.
מדד האיכות בקריאה נקבע לפי אחוז זמן הקריאה שביליתי בשתי הדרכים.
ספר זה נקרא כמעט כולו בעניין רב ולכן 5 כוכבים.
אלברט שפאר אדריכל במקצועו נתקבל על ידי היטלר לחוג המצומצם של מקורביו והפך לחביב מאוד עליו. היטלר ידוע בחיבתו הרבה לפרויקטים אדריכליים גרנדיוזיים ואהב לבלות זמן רב בבניה וניתוח של תכניות אדריכליות. שפאר בילה זמן רב במחיצתו של היטלר ולמד רבות עליו. מה שמייחד את הספר הוא התאור העמוק של אופיו ונפשו של היטלר כפי שחווה אותו המחבר ממקור ראשון. שפאר מציג לעומק את הלך חשיבתו של היטלר וכיצד הגיע להחלטות.
מומלץ!

הם היו אנשים קטנים !
הם היו אנשים קטנים!
הם היו אנשים קטנים!
זו ההכרה שמכה בך, לאורך כל הספר המצמית הזה.
וכוחו האדיר הוא בשפתו היבשה, בצלמו של דו"ח החף כמעט מכל מגע אישי.
והתיאור הזה מספר את הכל, ובעיקר את התובנה המדהימה, מצמררת וכל כך חותרת
תחת הדימויים, האשליות והאגדות: הם היו אנשים קטנים.
אינטלקט נמוך.
קרתנות.
בוז לכל מחשבה יוצאת דופן.
מצח נמוך.
סגירות מחשבתית.
הם היו אנשים קטנים ובעיקר "הוא".
אז איך לעזאזל הם הצליחו כמעט להפוך את העולם לעולם בצלמם ודמותם?
איך הם הצליחו ב-12 שנה פחות או יותר לשנות את ההיסטוריה האנושית?
תצטרכו להסתפק במה שכתבתי כאן, משום שזה לא ספר למאה ה-21. איש לא יקרא אותו כנראה.
הוא נכתב בזמנים בהם לאנשים היה עדיין מוח חכם במקום טלפון חכם, פנים
במקום פייסבוק ובזמנים בהם איש עדיין לא המיר את הסקרנות באפליקציה.
לשני הבודדים שבכל זאת ינסו לקרוא אותו, צפויה חוויה מטלטלת ולו רק
בשל העובדה שהוא נכתב היישר מלב המאפליה.

אל הקורא –
הביקורת להלן עשויה להכיל קטעי קריאה קשים ולעיתים שנויים במחלוקת. אין מה לעשות. ככה זה.

הביקורת הרשמית –
ספר חשוב. לא רק בגלל שהוא מציג תמונה מפורטת, בלתי אמצעית, של המציאות היומיומית של המשטר הנאצי, על שלל תככיה, בכיריה, שאיפותיה, תוכניותיה, מחדליה וכשלונותיה, אלא גם (ובעיקר) בגלל שלראשונה נוצר הרושם כי המרחק בין הנאצים – אותם יצורים אפלים סמי-מיתיים – לבין שאר הפוליטיקאים הקטנוניים והמושחתים ברחבי העולם אינו גדול כפי שחשבנו. ולכל המתרעמים – קחו בחשבון שהמציאות הייתה שונה, ואם הסופר עצמו לא מתייחס לנושא היהודים – גם אני לא אתייחס.
אגב, אם מישהו ממש מעוניין לקרוא קצת על האיש באופן יותר אובייקטיבי מוזמן לקרוא את הביוגרפיה שלו מאת יואכים פסט (אם כי האובייקטיביות מוטלת בספק היות שפסט עצמו היה גם בין העורכים של הספר הנוכחי).
אחרי שסיימתי את הספר (למען האמת, תוך כדי הקריאה) פתחתי ויקיפדיה וקראתי קצת על שפאר. אחר כך פתחתי יוטיוב וצפיתי בכמה סרטונים על האיש. אחר כך חיפשתי אותו בפייסבוק (כן, קצת פרוורטי, אני יודע) ולהפתעתי הרבה מצאתי גם אותו וגם את בנו. מעניין. מומלץ לכולם כבילוי לשעת צהריים מפוהקת...

הביקורת הלא-רשמית –
אני אישית מחבב את אלברט. בנאדם משכיל, מטופח, בעל חוש הומור ונטייה קלה להערצה-נטולת-כל-חוש-ביקורת-עצמית (אבל ביננו, מי לא?). אני מכיר כבר את הטיעונים – הוא רק רצה להציל את עצמו, הוא ידע ולא עשה כלום, הוא האריך את המלחמה בחודשים ארוכים ועוד ועוד... – ועדיין, צריך הרבה אומץ כדי לשבת בבית המשפט בנירנברג ולקחת אחריות (גם אם לא להכיר באשמה). זה נאצי שהייתי יושב איתו על כוס קפה (טוב, יכול להיות שהייתי מרעיל את הכוס שלו, אבל עדיין). אגב הנאצי השני שהייתי יושב איתו הוא קולונל האנס לנדה ("ממזרים חסרי כבוד"). מעניין יהיה לעשות סקר: "עם איזה נאצי (אמיתי או פקטיבי) הייתם יושבים לכוס קפה?" (אני לוקח גם את מקס אואה – מ"נוטות החסד")

הביקורת העוד פחות רשמית –
כשתפרוץ המהפכה, ראשון לעמוד לפני כיתת היורים שלי יהיה מי שאישר את ההגהה של הספר הזה. אלברט שפאר היה מתהפך בכלאו (נכון למועד הוצאת המהדורה העברית). וכפראפראזה לפיוט "דיינו":

אילו הדפס של ספר לא היה משתמש בפונט מתוך שאריות אוסף הפונטים של יוהאן גוטנברג (גרמניה, 1483) – דיינו

אילו מפעיל מכונת הדפוס לא היה נרדם בשמירה ושם לב לכמויות הדיו שנשפכות בכל עמוד – דיינו

אילו המגיה של הספר לא היה בשירותים בדיוק בשיעור שלמדו על סימני פיסוק – דיינו

אילו המתרגם היה מדפדף אחורה מדי פעם כדי לוודא שאין אישיות בשם "רייכסמארשל הרמן גרינץ" – דיינו

אילו היועץ המדעי (אם היה כזה) היה טורח ממש להוסיף הערת שוליים במקום רק כוכביות – דיינו

אילו אותו יועץ מדעי היה טורח להשתמש באותה טרמינולוגיה לאורך כל הספר במקום להמציא מונחים כל עמוד זוגי - דיינו

אילו הדפס (כן, אני יודע, פעם שנייה) היה שותה עוד כוס קפה במקום להדפיס פסקאות שלמות פעמיים – דיינו

אילו העורך של הספר היה טורח לצרף את המלל הרלוונטי לתמונות (הרבות – יש לתת את הקרדיט) במקום להעתיק את המשפט בעמוד הכי קרוב – דיינו

ויש עוד כל כך הרבה...

נראה לי שאלברט שפאר עצמו היה עושה עבודה טובה יותר עם מכונת צילום ושדכן ב"מפעיל" (הסטודנטים שבינכם מבינים אותי).

מחכה כבר לקרוא את הספר הבא שלו...

Erinnerungen מאת Albert Speer
לקח לי די הרבה זמן לקרוא את הספר עב הכרס הזה (600 עמודים) בגלל כל מיני סיבות גם כי קראתי אותו בגרמנית (שאיננה בדיוק שפת האם שלי...) וגם כי בו זמנית קראתי ספרים נוספים (תופעה שכל "תולעת ספרים" מכיר היטב...) אלברט שפאר היה אדריכל גרמני צעיר ומובטל כששמע את היטלר נואם הושפע ממנו עמוקות תוך זמן קצר הוא הצטרף למפלגה הנאצית. חיש מהר הפך להיות חביבו של היטלר שהיה בעל יומרות אמנותיות וגם ראה עצמו כ"מבין" באדריכלות. וכשעלו הנאצים לשלטון הפך להיות "אדריכל הבית" של היטלר.
וכך הוא בנה עבור השלטון החדש מיזמים ומבנים רבים. למשל הוא היה האחראי לתכנון האיזור הענקי של כינוסי המפלגה בנירנברג שהתפרסם בעולם הרחב בזכות הסרט "ניצחון הרצון" של לני ריפנשטאל שצולם בו.
יצוין שחלק גדול מהתוכניות הגרנדיוזיות שהגה בשיתופו של היטלר מעולם לא התממשו בגלל המלחמה ורוב הבניינים שכן בנה נהרסו בה...
קראתי פעמים רבות ספרים על התקופה הנאצית בגרמניה גם של היסטוריונים וגם זיכרונות אישיים אבל תמיד הם היו מהצד המתנגד לנאצים. זוהי פעם ראשונה שאני קורא ספר זיכרונות של נאצי אמיתי שמעולם לא התכחש לעברו... אני מוכרח לומר שזוהי נקודת מבט מרתקת ביותר, שכן אלברט שפאר, היה ממש במעגל אנשי הסוד הקרובים ביותר של היטלר! לדוגמה, "קן הנשרים" המפורסם של היטלר נבנה ממש ליד בית הנופש שלו והוא היה מוזמן יום יום לארוחות צהריים ארוכות ומתישות שנתמשכו לשעות רבות של שיחות ציבוריות אך גם אינטימיות עם ה"פירר"... הוא גם מתאר בצורה מרתקת ואינטימית למשל את אווה בראון פילגשו של היטלר ואת מגדה גבלס אישתו של שר התעמולה הנאצי...
הוא מונה ע"י היטלר בתחילת מלחמת העולם לשר החימוש. תפקיד שבזמן המלחמה הייתה לו חשיבות מיוחדת ואישר בכך את מעמדו בצמרת השילטון. בסיפרו הוא מספר על האנשים בצמרת כאנשים קטנים על חולשותיהם כולל המנהיג עצמו. על התככים המזימות ביניהם לבין עצמם למשל בין מרטין בורמן שהיה מזכירו של היטלר שחתר כל הזמן נגדו ונגד גרינג הימלר וגבלס והגנראלים השונים למשל יודל והתככים שלהם איש נגד רעהו. את כולם הוא מציג בעצם כמלחכי פנכה המתחרים על חסדו של הפירר. אותה אווירה של חנופה ששררה בצמרת גם פגעה קשות בשילטון עצמו, כי כשנטתה הכף במלחמה לטובת בעלות הברית, וגרמניה התחילה להיות מובסת, לא סיפרו להיטלר את כל האמת, ומאות אלפי חיילים גרמנים שילמו בחייהם והוקרבו על מזבח הצביעות, השקרים ומדיניות ה"אין נסיגות" ו"עד טיפת הדם האחרונה" של הפירר. הוא משתבח בכך שהבין מוקדם מאוד שגרמניה עומדת להיות מובסת שפעל נגד מדיניות ה"אדמה החרוכה" של היטלר (למשל הריסת גשרים חשובים בגרמניה) כמובן שצריך לקחת את דבריו בעירבון מוגבל: ע"פ דבריו בגלל כישרונותיו כשר החימוש שידע היטב לנווט את הדברים כך שכוח הייצור של כלי הנשק בגרמניה לא יפחת למרות ההפצצות המסיביות של בעלות הברית - הוא בעצם האריך את המלחמה!
הוא טוען שהיו לו כל מיני תוכניות להתנקש בחייו של היטלר ולך תדע מה האמת בכך (כי במציאות זה לא קרה...)
בספר הוא איננו מזכיר שידע למשל על הרצח ההמוני התעשייתי של היהודים. למרות שהוא עצמו הודה מאוחר יותר שאכן ידע על כך ותירץ את שקריו בקשר לכך, כי חשש במשפטי נירנברג, שכמו אחרים בצמרת הנאצית יוצא גם הוא להורג על פשעים נגד האנושות. אלברט שפאר נידון במשפטי נירנברג על חלקו בפשעים הנאציים לעשרים שנות מאסר ואת כולן הוא ריצה בכלא שפנדאו הידוע. ממנו הוא השתחרר רק באמצע שנות השישים. בקיצור הספר מרתק ביותר בעיניי! רק כשסיימתי לקרוא בו נודע לי שהוא בעצם יצא לא רק בתרגום לאנגלית אלא אף בעברית בשם "בתוככי הרייך השלישי" אני ממליץ עליו ביותר!

לקרוא ולא לשכוח!
לפקוח את העיניים טוב טוב, לפתוח את המוח ולקרוא ספר זה
תוך כדי ביקורת תמידית ולא לשכוח- האיש הזה היה נאצי שרוף!!!
לקרוא ולזכור, האיש הזה אחראי למותם של רבבות אנשים-ןלא רק יהודים, במחנות, במפעלי ייצור הנשק, במנהרות יצור הטילים וי1, ןןי 2, האיש הזה ביקר באושוויץ והחמיא להימלר על מאמצי הייצור במחנותיו, האיש הזה ידע על חיסול
היהודים,ולא צייץ, האיש הזה האריך את המלחמה בחודשים אם לא בשנים ,גרם לאלפים מכל הצדדים לפול בקרבות,
ואחר כך הוא מחפש מחילה בסיפרו, הוא לא מפסיק לשקר כפי שגם עשה בזמן משפטי נירנברג, ואינני יודע כיצד הנבלה הזאת חמקה מעונש מוות שהגיע לו כפי שהגיע לנבלות האחרים שאכן ניתלו.
לקרוא ולא לסלוח!!!

משהועמדו עשרים וכמה מבכירי המשטר הנאצי לדין ולקראת משפטם הועברו מבחני משכל, קטף סייס-אינקוורט, מושל הולנד הכבושה, את המקום הראשון בשלל מבחנים, גרינג את המקום השלישי ואילו שפאֵר קיבל ציון בינוני פלוס. מדוע הקדמה זו חשובה בכלל? משום שלפנינו חיבור אינטליגנטי מאוד, כתוב היטב ומביא עדות של אחד המשטרים הקטלניים שידעה האנושות. אם יחשוב הקורא שהנה מובאים בפניו עדויות הנוגעות לבני-שטן, הרי שנכונו כמה הפתעות. ציון בינוני פלוס או לא, הספר בהחלט מצטיין בעדותו.

למי שלא מכיר את סיפורו של שפאר מקריאת הביוגרפיה שלו ומחומרים אחרים, הנה כמה מילים: שפאר נולד ב-1905 וכשלמד את הלימודי האדריכלות כאביו לפניו, לא היו לו אז ולא לפני כן כל רצונות פוליטיים. רק היכרות על גבלס, לאחר קבלה של עבודת תכנון ממנו, הובילה להיכרות בינו לבין היטלר. היטלר עצמו, כאמן ואדריכל מתוסכל, ראה איכשהו בשפאר כממשיכו שלו, כמגשים חלומותיו, כחבר ורע. בהמשך מצטרף שפאר למפלגה הנאצית, אבל מעולם לא ראה עצמו כאיש פוליטי ולא לחם במלחמה עצמה כלוחם.

ומכאן לספר עצמו. שפאר אכן הגשים חלומות להיטלר הוא בנה לו ושיפץ לו וישב עמו לילות כימים על תוכניות אדריכליות מגלומניות. תוכניות אלה ניסו לגמד מה שהיה לפני כן באתונה, באלכסנדריה ובעיר האהובה על היטלר – פריז. היטלר רצה שער ניצחון גדול מזה המצוי בקצה השאנז אליזה ובית אופרה מהודר מזה שתכנן ובנה שארל גארנייה בפריז.

תחילת משטרו של היטלר היתה מזהירה: הכלכלה שוקמה במהירות, הגאווה הלאומית הלכה יד ביד עם שיקום זה. מפעלי תעשיה שוקמו, כבישים נבנו, האולימפיאדה התארחה ב-1936 בברלין ותוך כדי התיאורים האלה חוזרת ועולה השאלה אם כל כך טוב, מה בעצם רע? במשך מאות עמודים הקורא מתוודע אל כוחותיו המאגיים כמעט, המהפנטים את הסובבים את היטלר. לרגע לא מוזכרות רדיפות גזע, השאלה היהודית, סיפוח שטחים, וכך הלאה. פה ושם מוזכר עניין היעלמותם/מותם של מתחרים פוליטיים או כאלה שסתם נס ליחם בפני היטלר.

שפאר עצמו היה במשך עשור בן טיפוחיו של היטלר, אחד שבא ושהה אצל פטרונו באהדה וחיבה ומתוך רגשי ידידות עמוקים. מאדריכל הפך לשר החימוש, אדם שההיסטוריה האשימה אותו בשימוש באמצעים טכנולוגיים שפיתח להשמדה בהיקפים שלא נודעו לפני כן ובהארכת מלחמה שקיצורה היה מונע מיליוני מתים.

עד עתה לא קראתי ביוגרפיה/אוטוביוגרפיה של איש מבכירי המשטר הנאצי, פרט לסקירה כללית של משטר זה פרי עטו של יואכים פסט, האיש שכתב את האוטוביוגרפיה של שפאר ואף סייע בעריכת ספר זה. ההצעה לקרוא ספר זה בראיה מפוכחת שרירה וקיימת. הרי היא נכתבה בידי בעל אינטרס. אבל הספר מביא נקודת מבט ייחודית לפחות מהמקום בו כמעט רגלו של איש לא דרכה עד אז ומאז.

אחת הנקודות החזקות, המובאת דווקא מפי בעל עניין, אחד שלמד את היקפי הזוועה דווקא משהובא למשפט עם עמיתיו בנירנברג, היא הנקודה של הגדלים. שפאר מודה שלראשונה בתולדות האנושות, הטכנולוגיה, עליה היה מופקד אישית כשר החימוש, היא זו שגרמה לגודל ההרג, ההשמדה וההרס, והעומק אליו הגיעו כל אלה. לא היו אלה רק הישגיו הטכנולוגיים של המשטר הנאצי, הרי אקורד הסיום היה דווקא אצל האמריקאים והפצצה הגרעינית, אבל הנקודה ברורה. דווקא בנקודה זו מתריע שפאר בפני האנושות ומלחמותיה העתידיות בידי ידיים לא אחראיות, שההרס הטכנולוגי הבא יכול להחזיר את האנושות, זו שתיוותר, אל המערות.

ושוב, 500 ומשהו עמודים, מאלפים ככל שיהיו, לא עונים על השאלה הנוגעת לידיעת שפאר על עומק הזוועה הנוגעת למוות במחנות. מבחינתו, עובדי הכפייה בהם השתמש הוא אישית, וטרח להביאם למפעלים בגרמניה, היו אמורים לזכות בתנאי מחיה טובים. הוא לא רצה עובדים חלשים ומתים, לא רצה להכשיר עובדים חדשים מדי כמה חודשים ובדרך זו פירש את רצונו של היטלר בעמים שיהיו כפופים לגזע הנאצי. לטענתו, היקף זוועת הרדיפות והמוות הובאו בפניו עם כתב האישום ביושבו בכלא נירנברג.

אבל רוב רובו של הספר אינו דן במיוחד לא בשפאר עצמו ולא ברגשותיו. היטלר הוא הכוכב המרכזי בספר, לרע ולרע במיוחד. הרע במיוחד הם דווקא האנשים שאסף היטלר סביבו, יהיו אלה בורמן, המזכיר הפרטי התככן והרצחן, גלבס, תועמלן השקר המזהיר, גרינג המכור לאופיום ודומיהם. אלה ששו לכרות בריתות ביניהם, להתחרות על מי ישיג הישגים גדולים יותר לעם הגרמני ובמיוחד לעצמם (גרינג היה אספן כפייתי של יצירות אמנות יקרות וגבלס בנה לעצמו ארמון יקר בברלין). היטלר מצטייר כסגפן, אחד המקפיד על ארוחות צנועות, על סביבת עבודה צנועה (למרות הלשכה המפוארת שנועדה לנקר את עיני אורחיו).

בשלב מסוים חש שפאר שהיטלר כבר לא הגיוני בהחלטותיו. הרי כבר ב-1941 סטלינגרד מהווה כישלון מוחץ בהסתערות של היטלר מזרחה, קווי האספקה מדלדלים לנוכח החורף האכזר והריחוק מקשה על החיילים. עקשנות הרוסים, כניסתה המאוחרת אמנם של ארה"ב למלחמה ואומץ הלב של הבריטים ממוטטים אט אט את הגרמנים. היטלר מסרב לשמוע עצות מפי המומחים, מנסה למצוא נקודות מפנה דמיוניות, מכנה כל בעל דעה מנוגדת בוגד ומסרב לשמוע סקירות פסימיות. בורמן גורם לבידודו ומרחיק ממנו ידיעות רעות. ברוח זו מחליט שפאר החלטה נואשת למנוע מהיטלר החלטה מחרידה להרוס כל מפעל, גשר ותחנת כוח, לפוצץ מכרות ולשרוף ערים ובכך להשאיר אדמה חרוכה. לא כך רואה שפאר את גרמניה ביום שלאחר הכניעה. בכל כוח השכנוע הוא מונע את ההרס ומצליח. השאר היסטוריה: היטלר הוא זה שמתאבד, שפאר משלם במחיר של 20 שנה בדיוק בכלא שפנדאו.

המבקשים לקרוא ספר זה, כאמור, בעל נקודת מט ייחודית לגבי היטלר ומשטרו, יוכלו להרוויח מקריאה של ספרים אחדים נוספים:
העולם של אתמול – סטפן צוויג
פני הרייך השלישי – יואכים פסט
נוטות החסד – ג'ונתן ליטל
מפיסטו – קלאוס מן
השימוש באדם – אלכסנדר טישמה
הזהו אדם – פרימו לוי

ספר מאלף המתאר את הנעשה בתוככי המשטר הנאצי, ברמות הבכירות ביותר.
אלברט שפאר, אדריכל צעיר (וכושל), מובטל המחפש את דרכו, נחשף בתחילת שנות ה- 30 במאה ה- 20 להיטלר ולתנועה הנאצית.
הוא מתחבב על היטלר, נעשה לאדריכלו המועדף, מתכנן מפיק ובונה עבורו כנסי ענק מרהיבים ומבנים ענקיים לפאר את היטלר, המפלגה, והאומה הגרמנית.
בהמשך הוא ממונה לשר החימוש הנאצי ומצליח להפיק יותר מהתעשייה למרות הפגיעות המתרבות של בעלות הברית (ובכך בעצם גורם להתמשכות ארוכה יותר של המלחמה).
שפאר נשפט בנירנברג עם בכירי הממשל הנאצי, נידון למאסר ארוך, ובשנות הכלא כתב את הטיוטה הראשונה של זיכרונותיו שהפכה לספר זה.

קראתי את ספרו של שפאר בהמשכים (כל פעם קצת כשהזדמן לי). ה-200 עמ' הראשונים של הספר הם בהחלט מאירי עיניים, ולימדו אותי דברים חדשים, על אף עיסוקי הרב בתחומים הקשורים לשואה ולמלה"ע ה-2; את ה-200 עמ' הבאים, מלבד כמה חידושים פה ושם, בסכ"ה מי שמכיר את ההיסטוריה של המלחמה, לא כ"כ יתפעל; והחלק האחרון (בערך כ-120 עמ'), הם מעניינים, כי עוסקים בימיו האחרונים של הרייך, הניסיון הנואל של הנאצים להקים ממשלה גרמנית מיד לאחר התאבדותו של היטלר, וכמובן, מאסרו ומשפטו של שפאר.

בספר שפאר מנסה להוציא את עצמו יחסית "נקי", אך מחקרים חדשים בתחום (צריך לזכור שהספר התחבר לפני עשרות שנים), טוענים ששפאר ידע מהזוועות של השואה, ועכ"פ משרדו בוודאי העסיק עובדי כפייה רבים מאוד.

ספר מעולה. אפשר ללמוד על המשטר הנאצי ממקור ראשון, מאדם שהיה אינטלקטואל (בניגוד לשאר צמרת המשטר) וטכנוקראט ביסודו.
רק חבל שההדפסה של הספר ותירגומו הם ברמה נמוכה ביותר.
בכל עמוד ישנן לפחות שלוש טעויות דפוס או תרגום וזה לא לכבודו של ספר עיון כזה.