ביקורת ספרותית על בתוככי הרייך השלישי - זכרונות מאת אלברט שפאר מאת אלברט שפאר (שְׁפֵּר)
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום רביעי, 26 בספטמבר, 2012
ע"י מורי


משהועמדו עשרים וכמה מבכירי המשטר הנאצי לדין ולקראת משפטם הועברו מבחני משכל, קטף סייס-אינקוורט, מושל הולנד הכבושה, את המקום הראשון בשלל מבחנים, גרינג את המקום השלישי ואילו שפאֵר קיבל ציון בינוני פלוס. מדוע הקדמה זו חשובה בכלל? משום שלפנינו חיבור אינטליגנטי מאוד, כתוב היטב ומביא עדות של אחד המשטרים הקטלניים שידעה האנושות. אם יחשוב הקורא שהנה מובאים בפניו עדויות הנוגעות לבני-שטן, הרי שנכונו כמה הפתעות. ציון בינוני פלוס או לא, הספר בהחלט מצטיין בעדותו.

למי שלא מכיר את סיפורו של שפאר מקריאת הביוגרפיה שלו ומחומרים אחרים, הנה כמה מילים: שפאר נולד ב-1905 וכשלמד את הלימודי האדריכלות כאביו לפניו, לא היו לו אז ולא לפני כן כל רצונות פוליטיים. רק היכרות על גבלס, לאחר קבלה של עבודת תכנון ממנו, הובילה להיכרות בינו לבין היטלר. היטלר עצמו, כאמן ואדריכל מתוסכל, ראה איכשהו בשפאר כממשיכו שלו, כמגשים חלומותיו, כחבר ורע. בהמשך מצטרף שפאר למפלגה הנאצית, אבל מעולם לא ראה עצמו כאיש פוליטי ולא לחם במלחמה עצמה כלוחם.

ומכאן לספר עצמו. שפאר אכן הגשים חלומות להיטלר הוא בנה לו ושיפץ לו וישב עמו לילות כימים על תוכניות אדריכליות מגלומניות. תוכניות אלה ניסו לגמד מה שהיה לפני כן באתונה, באלכסנדריה ובעיר האהובה על היטלר – פריז. היטלר רצה שער ניצחון גדול מזה המצוי בקצה השאנז אליזה ובית אופרה מהודר מזה שתכנן ובנה שארל גארנייה בפריז.

תחילת משטרו של היטלר היתה מזהירה: הכלכלה שוקמה במהירות, הגאווה הלאומית הלכה יד ביד עם שיקום זה. מפעלי תעשיה שוקמו, כבישים נבנו, האולימפיאדה התארחה ב-1936 בברלין ותוך כדי התיאורים האלה חוזרת ועולה השאלה אם כל כך טוב, מה בעצם רע? במשך מאות עמודים הקורא מתוודע אל כוחותיו המאגיים כמעט, המהפנטים את הסובבים את היטלר. לרגע לא מוזכרות רדיפות גזע, השאלה היהודית, סיפוח שטחים, וכך הלאה. פה ושם מוזכר עניין היעלמותם/מותם של מתחרים פוליטיים או כאלה שסתם נס ליחם בפני היטלר.

שפאר עצמו היה במשך עשור בן טיפוחיו של היטלר, אחד שבא ושהה אצל פטרונו באהדה וחיבה ומתוך רגשי ידידות עמוקים. מאדריכל הפך לשר החימוש, אדם שההיסטוריה האשימה אותו בשימוש באמצעים טכנולוגיים שפיתח להשמדה בהיקפים שלא נודעו לפני כן ובהארכת מלחמה שקיצורה היה מונע מיליוני מתים.

עד עתה לא קראתי ביוגרפיה/אוטוביוגרפיה של איש מבכירי המשטר הנאצי, פרט לסקירה כללית של משטר זה פרי עטו של יואכים פסט, האיש שכתב את האוטוביוגרפיה של שפאר ואף סייע בעריכת ספר זה. ההצעה לקרוא ספר זה בראיה מפוכחת שרירה וקיימת. הרי היא נכתבה בידי בעל אינטרס. אבל הספר מביא נקודת מבט ייחודית לפחות מהמקום בו כמעט רגלו של איש לא דרכה עד אז ומאז.

אחת הנקודות החזקות, המובאת דווקא מפי בעל עניין, אחד שלמד את היקפי הזוועה דווקא משהובא למשפט עם עמיתיו בנירנברג, היא הנקודה של הגדלים. שפאר מודה שלראשונה בתולדות האנושות, הטכנולוגיה, עליה היה מופקד אישית כשר החימוש, היא זו שגרמה לגודל ההרג, ההשמדה וההרס, והעומק אליו הגיעו כל אלה. לא היו אלה רק הישגיו הטכנולוגיים של המשטר הנאצי, הרי אקורד הסיום היה דווקא אצל האמריקאים והפצצה הגרעינית, אבל הנקודה ברורה. דווקא בנקודה זו מתריע שפאר בפני האנושות ומלחמותיה העתידיות בידי ידיים לא אחראיות, שההרס הטכנולוגי הבא יכול להחזיר את האנושות, זו שתיוותר, אל המערות.

ושוב, 500 ומשהו עמודים, מאלפים ככל שיהיו, לא עונים על השאלה הנוגעת לידיעת שפאר על עומק הזוועה הנוגעת למוות במחנות. מבחינתו, עובדי הכפייה בהם השתמש הוא אישית, וטרח להביאם למפעלים בגרמניה, היו אמורים לזכות בתנאי מחיה טובים. הוא לא רצה עובדים חלשים ומתים, לא רצה להכשיר עובדים חדשים מדי כמה חודשים ובדרך זו פירש את רצונו של היטלר בעמים שיהיו כפופים לגזע הנאצי. לטענתו, היקף זוועת הרדיפות והמוות הובאו בפניו עם כתב האישום ביושבו בכלא נירנברג.

אבל רוב רובו של הספר אינו דן במיוחד לא בשפאר עצמו ולא ברגשותיו. היטלר הוא הכוכב המרכזי בספר, לרע ולרע במיוחד. הרע במיוחד הם דווקא האנשים שאסף היטלר סביבו, יהיו אלה בורמן, המזכיר הפרטי התככן והרצחן, גלבס, תועמלן השקר המזהיר, גרינג המכור לאופיום ודומיהם. אלה ששו לכרות בריתות ביניהם, להתחרות על מי ישיג הישגים גדולים יותר לעם הגרמני ובמיוחד לעצמם (גרינג היה אספן כפייתי של יצירות אמנות יקרות וגבלס בנה לעצמו ארמון יקר בברלין). היטלר מצטייר כסגפן, אחד המקפיד על ארוחות צנועות, על סביבת עבודה צנועה (למרות הלשכה המפוארת שנועדה לנקר את עיני אורחיו).

בשלב מסוים חש שפאר שהיטלר כבר לא הגיוני בהחלטותיו. הרי כבר ב-1941 סטלינגרד מהווה כישלון מוחץ בהסתערות של היטלר מזרחה, קווי האספקה מדלדלים לנוכח החורף האכזר והריחוק מקשה על החיילים. עקשנות הרוסים, כניסתה המאוחרת אמנם של ארה"ב למלחמה ואומץ הלב של הבריטים ממוטטים אט אט את הגרמנים. היטלר מסרב לשמוע עצות מפי המומחים, מנסה למצוא נקודות מפנה דמיוניות, מכנה כל בעל דעה מנוגדת בוגד ומסרב לשמוע סקירות פסימיות. בורמן גורם לבידודו ומרחיק ממנו ידיעות רעות. ברוח זו מחליט שפאר החלטה נואשת למנוע מהיטלר החלטה מחרידה להרוס כל מפעל, גשר ותחנת כוח, לפוצץ מכרות ולשרוף ערים ובכך להשאיר אדמה חרוכה. לא כך רואה שפאר את גרמניה ביום שלאחר הכניעה. בכל כוח השכנוע הוא מונע את ההרס ומצליח. השאר היסטוריה: היטלר הוא זה שמתאבד, שפאר משלם במחיר של 20 שנה בדיוק בכלא שפנדאו.

המבקשים לקרוא ספר זה, כאמור, בעל נקודת מט ייחודית לגבי היטלר ומשטרו, יוכלו להרוויח מקריאה של ספרים אחדים נוספים:
העולם של אתמול – סטפן צוויג
פני הרייך השלישי – יואכים פסט
נוטות החסד – ג'ונתן ליטל
מפיסטו – קלאוס מן
השימוש באדם – אלכסנדר טישמה
הזהו אדם – פרימו לוי
5 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
שין שין (לפני 13 שנים)
סקירה מעולה ומאירת עיניים. תודה על המלצות הקריאה הנוספות.



5 הקוראים שאהבו את הביקורת




©2006-2023 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ