"הקיץ מוחק את הזיכרונות כפי שהשלג נמס, אבל הקרחון הוא השלג של חורפים רחוקים, הוא זיכרון של חורף שלא רצה להישכח".

ישנו רגע תוך כדי הקריאה שאני נזכר בסרט שראיתי לפני שנים "אורגה - מקום לאוהבים" של הבמאי ניקיטה מיכאלוב.
מרחבי הטבע הפראיים שבספר, קשיי החיים בעיקר בחורף, הניגוד בין אנשי העיר לבין אנשי הכפר והבתוליות של היומיום הם כמו מוסיקה שאפשר לשמוע ברקע הקריאה.
https://www.youtube.com/watch?v=4zSJ_VPzFX8

מידי קיץ שוכרים הוריו של פייטרו בקתה בלב ההרים הדולומיטים.
אביו של פייטרו מוצא את אושרו בטיפוס הרים ומנסה לרתום גם את בנו לאהבתו זאת.
פייטרו מעדיף לחקור את סביבתו הקרובה ומתחבר עם ברונו, בן גילו, הרועה את הפרות וגר שם כל חייו.
החברות שמתפתחת בין שניהם יודעת אמנם עליות ומורדות אבל נפרסת לאורך שנים בכתיבה צנועה ואוהבת.

"לדעתך העבר יכול לעבור שוב?"
שואל אביו של פייטרו בתחילת הספר שאלה שאת התשובה אליה ימצא רק כעבור זמן רב.

לרוב אני נוטה לא לייחס לתמונת הספר משמעות לפני הקריאה.
לאחר הקריאה אני מביט בתמונה המרהיבה שעיצבה עדה ורדי לסדרה לספרות יפה.
מראה הילד העומד על רגל אחת בלב אחו דשא, עיניו עצומות וכל תנועותיו אומרות חופש ואושר.
כמה יופי.

אין זה ספר מתח ולא רומן אבל ספרות יפיפיה האנשים הנופים האישיות הכל מכל כל

ההרים הגבוהים - נופיהם צוקים, שלגים וקרחונים, אגמים קפואים, ארזים ועצי אשוח - מטביעים את חותמם באנשיהם: קשוחים, שרדנים, שתקנים, סגפנים, מסוגרים, ומעל הכול בודדים. בדידות הבוקעת היטב מהספר. וגם כשהם כבר מבקשים להתנתק ולעזוב, לברוח מהתנאים הקשים והאיומים, ההרים קוראים להם, מושכים אותם אליהם בחזרה. כי זה ביתם. לחיות את ההרים ולנשום אותם לתוכם. לסייר, לטייל, ללכת וללכת ושוב ללכת עוד ועוד ללא שובע, לכבוש פסגות. ורק עונת החורף ומפולות שלגים יכולים להם. וברקע כל זה, נרקמים חברויות וקשרי משפחה. הסיפור יפה, הפוטנציאל גבוה, אך הבדידות קצת מעיקה, כמו גם השפה והתיאורים הקרים, נטולי רגש, ולא תמיד ברורים. הספר הזכיר לי את הספרים "חיים שלמים" ו"עד קצה העולם", כל אחד מזוויתו הוא.

עלילה- 5 נפלאה.
תובנות- 5+ על המגבלות שלנו לשנות, היכולת לקבל ויכולותינו כפרטים להשפיע.
כתיבה – 5 מאירת דרך ופרטים, קולחת, שוטפת ובעלת מתח פנימי ממגנט.

אביו של פייטרו מהנדס כימי במקצועו, חובב מסעות באלפים. שלא כמו מטיילים רגילים מטרת המסע היא ההישג ב"כיבוש" יעד. לכן, מסע עם האב הוא חוויה פיזית קשה, מחשלת עם הזמן, אבל לא מאפשרת לקלוט וליהנות מהנוף והסביבה. כשהתקדמו בקושי המסלולים של האלפים והחלו לעלות על קרחון, התמרד פייטרו בדרך מעניינת ולתדהמתו התקבל הדבר בהבנה אצל האב.
גם המרד שהביא תפנית ביחסו של האב לפייטרו קשור למסעות. כדאי לקרוא על מערכת התחושות של הנוגעים בדבר ולעקוב אחר דינמיקת ההתבגרות של כולם, כתוב בכישרון הכתיבה של קונייטי.
אמו של פייטרו אחות במקצועה, וכשהיא שכרה בית במעלה ההר, משפצת אותו והוא הפך לנווה חם וביתי. היא " הרחיבה" את תחום עיסוקה לתושבי הכפר ובעיקר ברונו בן גילו של פייטרו. היא ניסתה לתת לו השכלה שתכלול אפילו תואר הנדסי.
ברונו אינו מצליח לעבור את מגבלות המסורת והמנהגים הכפריים.
ועם זאת יצאו ברונו ופייטרו ל"מסע חניכה", מין מסע "בר מצווה", הם חקרו יובל של נחל משפכו ועד למוצאו בצורה למדנית תוך הבנה כי לכל אחד מהם צדדים חזקים שיכולים להעשיר את השני הן בידע והן ברגשות. היה לברונו, "חוש קדמוני או זיכרון מנחה אותו". ואילו פייטרו סקרן. הם הגיעו לכפר לא מיושב ונכנסו למבנה ששימש בית ספר. ברונו יצא מיד מהמבנה ואילו פייטרו ישב מוקסם וחקר כל מכתבה ובית קסת שהיו שם.
ברונו נדבק בחיידק הקריאה ואימץ ספרים כמו של ג'וזף קונרד.

השלב האחרון בהתבגרות הוא הכרה ותובנה מהם היחסים האמתיים בין ההורים, "אבל באותה תקופה גיליתי שבהיבטים רבים לאחר עזיבתי היו לשניהם חיים נפרדים".
ושלב זה משלים את עצמו:" ערב אחד סיפרה לי אמי סיפור.. היה מוזר לשמוע את הסיפור בשלב כה מאוחר, ......אבל כילד הייתי קטן מדי לסיפורים מהסוג הזה, ואחר כך לא רציתי להקשיב עוד.....
וכך, בעוד אמי מספרת... החל לנבוט בי רגש אחר..."
העלילה בספר קולחת ומרתקת. היה לי קל להזדהות עם האב בצורך שלו לטייל לבד ולהתמודד עם הטבע, וזאת ממקצועי כגיאומורפולוג.
מאידך, לבי הלך שבי עם ברונו ופייטרו במעשיהם השובבים שלעתים היה בהם העלאה של רמת הסיכון הסטנדרטי.

סיפור קטן ומקסים, מלא התפעלות מהטבע וההתמודדויות שהוא מזמן, ותובנות על האדם שנע בין הטבע הזה ובין החיים הסיזיפיים בעיר או בכפר.
הרגשתי ממש את הנופים, את קוצר הנשימה בטיפוס, את הקור ואת היופי האינסופי של האלפים. קינאתי בפייטרו על החופש, הקצב האיטי, היכולת לחוות ולהתבונן. על חברות אמיתית, לעיתים ללא מילים. והזדהיתי עם חוסר הרצון "להתיישב", להתבגר ולקחת אחריות.