מצאתי את הספר הזה בספריה החדשה שאני עובדת ספריית תיכון, מישהי תרמה לי הרבה ספרים. משהו בכריכה משך אותי וגם התקציר. חשבתי שני אנשים אהבה בלתי ממומשת סופרת, היסטוריון, מעניין. התחלתי לקרוא כמעט לפני חודש, ומשום מה התוצאה איכזבה.
אני בטוחה שלכהן הייתה כוונה טובה, ברעיון של הספר, או שאני לא הבנתי אותו. הסיפור מסופר בגוף שלישי על 2 דמויות שהם בזוגיות והם לא מצליחים להיות יחד, כי דמות אחת מתוסבכת יואל לא רוצה ילדים, והוא לא מרגיש בדיוק את מה שדליה מרגישה אליו, דליה מרגישה שהוא האחד שלה והיא רוצה להביא איתו ילדים. וזה קורה מהתחלה ועד הסוף. זאת אומרת מאז שהם מכירים מהגן ועד לחיים הבוגרים. והם לא מצליחים להיות ביחד עם הסוף היא מתחתנת עם אחר מביאה איתו ילד, והוא מתחתן עם מישהי אחרת מתגרש. והם בוגדים בבני זוג. יש הרבה תיאורי סקס בספר וזה לא דבר רע, אני חושבת שזה אחד הספרים שתיארו את הסקס בצורה מאוד ויזואלית, בצורה די עמוקה וטובה שלא חשבתי לרגע שמדובר בספר אירוטי אז כן אפשר לשבח את אליה בנושא זה. וכל הזמן היא מנסה להתקרב הוא דוחה אותה: היא אומרת לו שהיא אוהבת אותו והוא כזה אומר לה:''מה זאת אהבה את מגזימה?'' רציתי המון פעמים לתת לדמות של יואל בוקס, אין לי שמץ, או שהוא פוחד מהרגשות שלו, אטום רגשית,או שהוא מתייחס לרגש הרומנטי ולסקס איתה כמו לאוכל למזון ואז עובר לבחורה הבאה וזה הגעיל אותי. שאלתי את עצמי מה הדמות מוצאת בו, גם לא אמר לה שהוא אוהב גם ילד לא הביא אותה אז מה שווה כל האהבה הזאת? חוץ מסקס הפרוע. שבחיי לא הבנתי כלום. וגם לא הבנתי הרבה דברים בספר הבנתי ש2 הדמויות מסובכות שלדליה יש תסביך אב שאבא שלה מת, ואח שלה התאום מת בלידה. ולא יש את התסביך משלו הורים גרושים. ומה שלא הבנתי בעיקר זה את הסוף הםרק שיש שם ציטוטים, אני מניחה שזאת הסיבה שנתתי לספר הזה 3 או 3.4 בגלל שלא הבנתי את הטעם בציטוטים, ולא הבנתי אם יש כאן סיפור אהבה. או שיש כאן פסיכולוגיה לתאר את הדמויות כי תכלס לא הרגשתי איזה אהבה קורעת לב, או שאני לא קראתי טוב. התאכזבתי. אבל אולי היה כיף לנתח שלא כל האהבות דומות זו לזו,כן ואולי תיאורי הסקס לא היו רעים.

אחרי "מכתוב", "דושינקא, נשמה" ו"גלבי" הגיע תורו של הספר הנוכחי למדף הספרים שלי. זה הספר השישי של איריס אליה כהן, שביניהם הופיעו שני ספרי שירים: "שחרחורת" ו"פלא-פואמות ושירים".

"גבר אישה ציפור" הוא רומן שבסוף כל פרק משולב קטע שירה. הספר מיוחד בעריכתו וכתיבתו הפואטית מוסיפה לו תבלין משובח.

בסיפור הזה תמצאו לכאורה סיפור של אהבה המשתרע על פני כשלושים שנה, והמפגש בין בני הזוג מתקיים בצמתים שונים של חייהם.

הספר נפתח בסצנת בית קפה, כשדליה מזהה מתוך תמונה בעיתון את יואל ההיסטוריון, שאהבה ואהבה שוב ושוב. מאותה סצנת פתיחה מתחיל מסע שנע על גבי שני צירי זמן: דליה ויואל בעבר והווה.

מי זו דליה? דליה סופרת, גרושה מנתן, אימא למתי ומאוהבת ביואל.

את נתן עורך הדין דליה פגשה כשעבד באגודה לזכויות האזרח והתאהבה בו. נישואין אלה היו נחמדים בראשית דרכם, והיוו החלמה לליבה של דליה מאהבתה ליואל, אך לא לאורך זמן. נתן שהכיר את סיפור חייה לפני נישואיהם אמר לה: "לא היינו צריכים להתחתן. חתונה זו לא תרופה." (עמוד 43)

גירושיה נחתמו במילותיו של נתן לדליה: "את לא צריכה בן זוג. את צריכה את יואל." עוד אמר, פגוע, "אני לא יואל, כמו שבטח שמת לב." (עמוד 14)

יואל ההיסטוריון מתואר כבעל כישרון נדיר לרכישת שפות, מלבד עברית ידע על בוריין גרמנית ופלמית ולמד שני ניבים בסינית, יפנית ורוסית.

אהבתם החלה כשיואל בן השש, הגיע לגן כחודשיים וחצי לאחר פתיחת הלימודים. מאז אותו יום הם אהבו ונפרדו, ושוב אהבו ונפרדו.

הפרידה הראשונה חלה כאשר הוריו של יואל עזבו את הכפר, והם שוב נפגשו בגיל 12 ובגיל 30.

לא כל כך הבנתי מה דליה מצאה ביואל שהיה סגור, יבשושי ואנטיפתי לכל הדעות. יואל לא החמיא, לא התייחס לתאריכי ימי הולדת, ומספרים שמיחסים להם חשיבות מיסטית לא היו לרוחו. גם את המונח "מטען אנרגטי" הוא לא אהב. יואל טען שהוא לא צריך אהבה...אהבה צריך להרגיש, אך הוא לא ידע מה הוא מרגיש במערכת היחסים עם דליה.

מה יואל אהב? ללבוש מכנסי קורדרוי גם בקיץ המהביל שלנו, וזו הייתה עובדה שהילדים בבית הספר צחקו עליו. דליה ויואל שני הפכים: דליה מתגלגלת בתוך חלומות החיים עם מטען רגשות עוצמתי, ויואל לעומתה לא יודע להרגיש, או לבטא את מה שהוא מרגיש. כמו שאני מכירה את עצמי, בטוח שהייתי מעיפה את יואל מהחלון, כמצוותה של ורדה רזיאל ז'קונט .

הספר נקרא: "גבר אישה ציפור" ויש לכך סיבה. הציפור היא סימבול לחופש, לגאולה ולחרות. כך גם הכתיבה של איריס, מרחפת, נוגעת, בורחת חוזרת...

הסיפור מגולל בכמות ענקית ועוצמתית של רגשות. לדעתי היופי של הספר הוא בתיאורים, בלשון הציורית, השפה הצלולה והצבעים הרבים שהמילים מקרינות. הכתיבה של איריס היא כמעשה אהבה עם צירופי מילים שובי לב.

סיום העלילה על הגבול שבין הווה לעתיד... נשאלת השאלה ההילכו שניים יחד בלתי אם נועדו?

כמו בספריה הקודמים של איריס, גם בספרה הנוכחית משתקפת הפואטיקה והשירה, ולעיתים נדמה שמדובר בשיר אחד ארוך מאוד.

הסיפור לכאורה נראה כמו סיפור אהבה פשוט, חושני, פיוטי בין מציאות לחלום, אך במחשבה שנייה מבינים שזה לא סיפור פשוט... זה הריקוד של החיים, ועל הקשר בין גבר לאישה והציפור שביניהם...

גילוי נאות, אני מאוד אוהבת את איריס ואת כל ספריה שקראתי עד כה. באותה נשימה אני גם מרשה לעצמי לכתוב כאן, שאת הספר הנוכחי אהבתי, אבל פחות מספריה הקודמים, ולו רק בגלל שלא הצלחתי להתחבר לאובססיה וההתמכרות של דליה ליואל, ומאידך גיסא היבשושיות וקור רוחו של יואל הניסו אותי ממנו.

בחירת צבעי הכריכה הסגולים והציפור תואמים לתוכן, במיוחד שהצבע הסגול ידוע כמעורר אינטואיציה, משרה שלווה, ויש הטוענים שהוא מהווה איזון בין הרגש לאינטלקט.

לסיכום: ALL YOU NEED IS LOVE

בשורה התחתונה: "אומרים אהבה יש בעולם, מה זאת אהבה". חיים נחמן ביאליק.

קריאה נעימה.

לי יניני

ידיעות אחרונות, פרוזה מקור, 315 עמודים, 2018

ציפור נוטשת חוזרת

היה לי חיבור מידי לספר, גבר אישה ציפור, של איריס אליה כהן, שהיה כרוך במשיכה חושנית לא מוסברת, תולדה לרגש ושכל שחברו יחדיו. כשסיימתי את הספר שאלתי, מה גרם לי להרגיש כך?

• כריכת הספר הסגלגלה מהממת, כצבע העניים של אליזבט טיילור וגיבורת העלילה, כך כתבה הסופרת, באחד מהבלוגים. (אם יש כותבת שזוכרת את טיילור, אני בעדה).

• יש בכריכת הספר רישום כל כך יפה של ציפורים שבריריות עפות, שהזכרי לי את יצירתה ואישיותה השברירית של אביבה אורי הציירת.

• תנו לי סיפור עם גיבור עלילה שהוא היסטוריון, שראשו נטוע בעבר, המתמודד עם אהבה בהווה וקניתם אותי, כסיפור למה שבקשתי להיות.

• איריס אליה כהן, מציבה רעיון גדול, גורל הנקבע בילדותנו. האם הוא מגדיר את עתידנו, גישה דטרמיניסטית רוחנית, העומדת בסתירה להיסטוריה רציונלית מרוחקת.

• איריס אליה כהן משוררת וסופרת, יודעת להשתמש במלים בצורה פיוטית. היא פותחת פרק בשורה משיר, ומסיימת אותו בשיר, כהרהור והדהוד לפרק שהיה, זה מענג ומעורר מחשבה.

• איריס אליה כהן, כותבת על מיניות ומין, כחלק משמעותי של החיים. אני סקרן לקרוא פרוזה שמצליחה לגעת בנושא באומץ ובדיוק, מבלי לפול למלכודת הוולגריות והפורנוגרפיה. ראה ערך פליפ רות שעשה זאת בצורה מוצלחת, (התיאטרון של מיקי שבת).

הסיפור מנסה להוכיח שמפגש שקרה בגן הילדים בין דליה ליואל, יהפוך בהמשך לאהבה, שיהיו לה מגרעות רבות, שתדע תהפוכות, תלבש ותפשוט צורה, אבל היא תמיד תחזור לגן הילדים, תביט אל המקום שבו הוטל הגורל. חייהם ינותבו באמצעות שני כוחות, העבר הגוזר את העתיד והמשיכה המינית המחברת בין בני האדם, לעתים בחיבורים בלתי אפשריים, כחיבורם של דליה ויואל.

הרושם הראשוני והחיובי שלי לספר, התפוגג עם כל דף שקראתי. כעת אני מנסה להבין למה?

אני בקשתי להבין את נפשו של יואל ההיסטוריון, המאזין להקלטות ודרכן מבין את גוני הדיבור ומפרש אמירות סמויות מהעין והטקסט, כהבנת שפת הגוף המגיבה לעתים באופן אחר מתקשורת מילולית. איך יכול אדם המצוי על הרצף האוטיסטי (אף שמעולם לא אובחן), להבין דקויות בתקשורת בין אישית? ספר העוסק בהיסטוריון, ראוי שישקף תובנה הלקוחה מהתחום התמחותו, כפי שימימה חובב עשתה באורנים, ובכך הוא גם יבטא ממד תרבותי, אך יואל גיבור העלילה, מולבש בגלימת היסטוריון הריקה מתוכן, ללא עומק תרבותי, ובצורה מאכזבת.

אני הרגשתי שחזרתי למחזה של דויד גרוסמן, גן ריקי המספר על ילדים בני ארבע ועולמם המורכב, אותו לא אהבתי. כהן הגדילה לעשות, בשעה ששמה בפי יואל ודליה מחשבות לא הגיוניות לגילם: דליה הפעוטה הרגישה שיש ביואל: "משהו ישן נושן, אפילו עתיק".(16)

אחר כך הגיעו תיאורי אהבה, או הזיונים של שניהם, בצורה בוטה ומביכה: "היא רצתה אך ורק את יואל ואך ורק את הז... שלו. היא האמינה באמת ובתמים, שהז ... שלו נברא עבורה..."( 54), ולא יעזרו המשפטים היפים והשירה של הספר, שני חלקיו, הפואטיים והוולגריים, לא מתחברים ביניהם.

כמעט ונטשתי באמצע, אך המשכתי, כי יש לספר מטפורות נהדרות של ציפורים, ולעיתים הבליחו משפטים ממש יפים, ומעל הכל בספר הזה מרחף מתח גדול בין הרצון לנטוש ולעזוב, לבין הרצון לחזור לנופי ילדות ולאהבות ישנות. האם דליה ויואל יחזרו, או שאהבה הזאת תדעך לכיליונה, כמו ציפור הגוועת אל מותה, כפי שהייתה אחת מיצירותיה האחרונות של אביבה אורי?

"שתי צפרים רפות נעתקות מאדני החלונות הרעולים בוילונות" (95)

דליה, גיבורת הספר המתגעגעת לעצי ילדותה, מקשרת אותי בכאב לגעגועי המוחשיים, כמי שנולד בטבעון, מקום מגוריה של איריס אליה כהן כעת.

למרות מגרעותיו, חווית קריאת הספר, הייתה בהחלט מעניינת ויפה עם סופרת שכותבת בצורה שונה, מזאת שהכרתי.

בשנת 2010 כשיצא ספרה הראשון של הסופרת - מכתוב - היה דיון על הספר בפייסבוק, אם אני לא טועה בדף של ההוצאה. נורא התרגשתי לראות דיון על הספר, בדיוק סיימתי לקרוא אותו, וכל כולי נשביתי בכתיבתה של הסופרת. הרבה ישירות היתה בכתיבה שלה, מילים גלויות שעומדות איתן בפני עצמן, לא מהוססות, ולא נחבאות.
אז למה בעצם ההקדמה הזו והחזרה לספרה הראשון? כי אני זוכרת שכתבתי שם בשרשור ההוא שאהבתי את הספר, אבל הרגיש לי שהסופרת יכלה ללכת ולהעז עוד בקטע המיני בין הגיבורים. הרגשתי כמו זה שמושיטים לו את הארטיק להתכבד בלק, וברגע האחרון מסיטים ממנו את הארטיק וזה נשאר עם תאוותו בידו (או בפיו). אחד המגיבים שם כתב לי משהו בנוסח: אוי, את ילדה קטנה. לא זוכרת ממש את המילים המדויקות, אבל את שתי המילים האלו אני כן זוכרת. וזוכרת שנעלבתי. לא, אני לא ילדה קטנה, קודם כל, ודבר שני- זו דעתי והתרשמותי. מי שמך לבוא ולרמוס אותה?

אז הספר הזה הגיש לי את כל מה שהיה חסר לי אז. היצירה הזו היא כל כולה יצר, יצרים, ולא רק כמשחק מילים.התשוקה מפעפעת בו בכל פסקה ופסקה, בצורה הכי טהורה, קמאית, הכי אמיתית שאפשר.

התשוקה היא לא רק של יואל ודליה, גיבורי הספר, אלו המילים של הסופרת שנבעו ממנה בתשוקה גדולה, ויצרו את הספר הנפלא הזה.

אהבתי גם את חשיפת הדברים שחושפת הסופרת. היה בספר איזה גילוי, ועל אף הנושא הרגיש, לא היתה בומבסטיות בגילוי, אלא זרימה עדינה וטבעית של האמת. כמו נביעת המים בנחל, היודעים את כיוונם הטבעי.

אפשר לכתוב על סקס, אפשר להיות ייצרי מבלי לעבור את הגבול הדק שבין הטוב, לזה הפחות טוב. ופה הטעם הטוב נשמר לכל אורך הספר.

ספרות ישראלית במיטבה!

אני כולי נסערת מחווית הקריאה בספר הזה. קראתי לאט. חזרתי על פיסקאות. אני אוהבת קריאה ולא פעם נקשרתי לספר ולדמות. אבל אף פעם לא ככה.
אין לי די להסביר מה הספר הזה עשה לי. כעסתי על דליה, על יואל. ואז התאהבתי בהם. כן, אפילו בו. נעלבתי, בכיתי, צחקתי (היו קטעים שלמים שהתפוצצתי מחוק) התרגשתי, חרדתי, ציפיתי ובעיקר נפעמתי - מעושר הכתיבה, ממורכבות ההבנה מהחכמה ומהיופי. כמה יופי.להגיד שאהבתי? מדובר בספר שלא הצלחתי להניח מהיד. ומהלב. קראתי אותו במהירות והכרחתי את עצמי לעצור. כתיבה כל כך מרגשת. גם פרוזה יפהפייה וגם שירה פיוטית, מרהיבה כל כך. מידי פעם התעכבתי על מילה, צירוף, דימוי, נשמתי והמשכתי. קטעי השירה או מה שזה לא יהיה בסוף כל פרק שוברים את הלב, ווירטואוזיות מאין כמותה. התחלתי את הספר כשאני מתנגדת לאהבה המורכבת הזאת וסיימתי אותו כמהה בכל ליבי לקיומה.
מה זאת אהבה? חשבתי שאני יודעת מה זאת אהבה. ומסתבר שאני לא יודעת כלום. כלום.
ממליצה בחום רב!

"בתצלום נראה יואל עומד על רקע ארונות הספרים במסדרון ביתו, לבוש בחולצת כפתורים שהיא עצמה קנתה לו פעם בניו יורק. כותרת הכתבה, באותיות צהובות ובולטות: ״יואל פוגלמן, אלוהים והמלחמה הבאה״ מילאה את פלג הדף העליון. כף ידו המוכרת להכאיב - פחוסה ורחבה, פלומת שיער משחירה את המפרקים - מעכה קלות את שִׁדרת ספרו החדש, מלחמת אלוהים השלישית, שהוצב בחזית המדף האמצעי. לבה הלם כלאחר מאמץ. געגועיה ניתכו על הדף." (מתוך הפרק הראשון)
האמת היא שיש לי חולשה לספרות עברית, ישראלית, שמציגה הוויה קיימת או קודמת בסביבה הידועה והמוכרת של הארץ. בספר הקודם שקראתי של אליה כהן "מכתוב" ההווה והעבר משתרעים על הדפים זה מול זה וממחישים מהלך טבעי של גדילה והבנה. בספר הזה המהלך הוא פואטי יותר, עדין יותר, פנימי וכמוס כמעט. בסופו של כל פרק אנו מקבלים מעין תמצית לירית של הפרק, או של הרגש המוחש בפרק, ואולי כיוון ששירה מדברת אלי מאוד גם התמציות האלה עבדו לי יפה ברצף הסיפורי. הנה דוגמה קצרה
מסוף הפרק הראשון: "בְּרֵאשִׁית הָיְתָה אַהֲבָה, וְיָדַעְנוּ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ רָאִינוּ מִבַּעַד לַמִּטָּה. וְהַלֵּב הָיָה תֹּהוּ וָבֹהוּ, וְהַנֶּפֶשׁ חַיָּה. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשִׂינוּ. וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי חֹשֶׁךְ, וְהַגּוּף זָכָר וּנְקֵבָה." אז קיבלנו הווה ישראלי עם גיבורה אכולת געגועים וסופי פרקים מלאי רגש, וזה עבד עבורי יפה מאוד.

בר אשה ציפור, איריס אליה כהן

לכאורה, עוד סיפור על אהבה, אהבה גדולה מהחיים, אהבה שנמשכת כל החיים.
גבר ואישה,שהם שתי כנפיים של ציפור הנפש שהיא האהבה.
אבל... רק לכאורה.
בעברית המיוחדת כל כך שלה, בדימוייה היפהפיים, בשילוב המקורי, שטרם נתקלתי בו, בין פרוזה וליריקה, בישירות האירוטית שלה, גורמת הסופרת לציפור רבת יופי זו להמריא ולגעת בלב. להזכיר לנו כמה כאב יופי ועונג כמוס בנו, וביכולת המופלאה לאהוב.
ממליצה בחום, לכל מי שאהב אי פעם, ולכל מי שיאהב, כלומר, לכולנו, להתענג על הספר הזה.

גבר אישה ציפור הוא אחד הספרים הישראלים המשובחים שקראתי בשנים האחרונות, אם לא המשובח ביותר, איריס אליה כהן היא אמנית של מילה, היא משחקת עם השפה העיברית כאילו היתה גומי לעיסה, חווית הקריאה בספר היא כמו להיות בלונה פארק של מילים, תענוג צרוף. הספר מספר את סיפור אהבתם רבת השנים של דליה ויואל. הזדהיתי עם תחושותיה של דליה, כשכעסה, כשאהבה, כשנטשה ובעיקר כשהתגעגעה, ערגה ועקבה אחר ההתקדמות של יואל במישור הציבורי , יואל שלה לקהל הרחב, יואל של חדר המיטות ושל המילים היפות. הסיפור מתואר בעיקר מנקודת מבטה של דליה, לאחר שנתקלת בתמונה של יואל שלה בכתבת צד של עיתון יומי, התמונה מעלה בה געגוע ישן-חדש והקורא מתוודע לאט אבל בטוח לסיפור אהבתם המלא מיום היפגשם בגן הילדים, דרך הפרידות הכפויות והפרידות היזומות, דרך אהבתם לאחרים ובעיקר אהבתם אחד לשני.
אני חייבת לחזור שוב לשפה העשירה והמעשירה שאיריס משתמשת בה, גן עדן של מילים עיבריות, צחות, בספר משולבים קטעים קצרים מנוקדים, רגעים קטנים גדולים של קסם, מנוקזים, מה שמוסיף עוד נקודת השקפה על הדברים שנכתבו בפרק לפניהן.
לסיכום, כל מי שאוהב סיפורי אהבה מציאותיים, כל מי שאוהב ספרות עיברית יפה חייב(!!!) להתוודע לספר המקסים הזה.

איריס אליה כהן
כמה שהשפה שלך יפה ומיוחדת, פיוטית וקשה כאחד. הספר כל כך ישראלי, בנופים ובאנשים.
כמה אהבתי את יואל שיושב וקורא בגן ודליה מכריחה אותו ללמד אותה גם ...
דליה שלא מפסיקה לדבר, לכתוב ולתמלל, מול יואל השתקן והחסכן,
הקשר המושלם ביניהם שנבנה בגן, ושנקטע לאורך השנים.
ספר נפלא !