חזרתי לפני כשבוע מטיול חובק מדינות בארה״ב עם משפחתי.
הורי שהגיעו לבקרני, הבעל ושני הילדים.
בדרך לוגאס, משם היינו אמורים להמריא חזרה לאוסטין, טקסס מקום מגוריי, עברנו בעמק המוות Death Valley בעיקר משום שלא הייתה לנו ברירה וזאת הייתה הדרך היחידה לחזור הביתה וגם כי היינו סקרניים לגבי שמו של המקום והאם באמת שוררת שם שממה נוראית.
הסקרנות כמעט הרגה את החתול שבנו ואתו את החשק לנשום, לאכול או לעשות כל פעולה של מעבר לישיבה ברכב הממוזג ובהייה מיואשת באופק.
רק היציאה מהמכונית על מנת לחלץ עצמות סחטה מעמנו אנחות והמיות אינספור כגון: אווווווף, איזה חום, יש עוד מים? ותעבירו לי בבקשה את הכובע מאחורה.
כמו עדת זקנים מותשת יצאנו מאוויר המזגנים הצחיח לכבשן הגדול ביותר בתולדות קליפורניה וחשקה נפשנו למות; העיניים צרבו ושפתנו היו חרבות, העור התקלף ושיערות ראשנו הצהיבו מרוב להט.
נכנסנו למרכז המבקרים והתבצרנו שם, רוכשים עגילים במחירים מופקעים ומעיינים בספר צילומים מרהיב שצילם איזה אחד מהנשיונל ג׳יאוגרפיק שנפח את נשמתו זמן לא רב אחר כך, לאחר פיתוח התמונות.
צפינו בסרט מעניין בקריינותו של דונלד סאת'רלנד אשר הסביר בקול ״המרגל הגרמני״ שלו עד כמה חיוני ושופע המדבר, מיהם דייריו ומדוע כדאי לתרום לו מכספנו. לדמות ששיחק ״בחוד המחט״ האמנתי יותר.
פסענו באיטיות חזרה לטויוטה הנאמנה (הליכה מהירה תגזול אנרגיה ותחרוך את פנינו) והחלטתי לקרוא משהו מרענן בטאבלט שישכיח ממני את היובש והרצון לאבד את ההכרה. ומה יכול להיות יותר טוב, כך חשבתי, מאסופת סיפורים ארוטיים מדרום אמריקה שירטיבוני קמעה, יעלו את קצב פעימות לבי ויעשוני חיונית לסביבה?
למרות שהייתי מוקפת משפחה והפרטיות הייתה ממני והלאה, חשתי שאוכל להפליג בדמיוני אל מקומות אחרים, אקזוטיים ואולי אף טרופיים ולדמיין סיטואציות מרתקות שאותן יכולות לכתוב ביד בוטחת נשים חזקות ובעלות בטחון עצמי.
ומלבד זאת, תמיד תהיתי אודות מעשי האהבה בין נשים. מעולם לא חוויתי מין עם אישה והמחשבה על כך תמיד עוררה בי שימת לב; רוצה לומר, סקרנות בריאה.
בואו נאמר שלאחר קריאת סיפורים אחדים, נמוגה בי אותה תהייה עתידית ונעלמה כלא הייתה. חלק מהעלילות היו וולגריות והותירו בי טעם רע.
עושה הרושם שחוזק הולך טוב עם כוחניות ואותן נשים שהתברכו בשניהם, השתמשו בגופן ובסמכויותיהן על מנת להפגין אקט מיני שכולו דיבורים, ניבולי פה והגרת נוזלים מהנרתיק ישירות לפה הפתוח שבעליו חושבים כי כל טיפה שווה זהב.
יכול להיות שחלק מהנשים לא יסכימו עמי, בעיקר הלסביות שביניהן אך כל עניין הפוטנציה העצומה אצל הנשים, התקיפות, הנצחנות והרצון להיות שוות לגברים בכל מורידים, לי לפחות, את רמת הליבידו לאפס.
זה לא סקסי בעיני, לא מרטיב את ירכיי ובטח שלא מחרמן לקרוא על נשים שהופכות את המין לנחלתן הבלעדית.
לעומת זאת, היו כמה מעשיות שמאוד מצאו חן בעיני והיו מציאותיות וחולניות באופן יוצא מן הכלל: ״ריח״ היה נפלא ומעורר, ״החגים הארורים״ סקרן אותי מבחינה פסיכולוגית אך מבחינתי הדובדבן שבקצפת היו הסיפורים: ״איפה אתה, לב שלי״? החולני והמפחיד והכנות העמוקה של ״חצי גוף בחוץ, גולש בחלונות״
סיפורים נוספים היו טובים יותר וטובים פחות, חלקם זניחים ואחד היה משמים כ״כ עד כי לא טרחתי כלל לסיימו.
לסיכום אכתוב כי הניסיון לקבץ מכתביהן של סופרות לטיניות לא היה רעיון רע.
אני מודה שאולי ציפיותיי היו גבוהות בהתחשב בעובדה שיחסי הציבור לספר היו בגדר ״הו-הא״ אך אי אפשר לבוא בטענות למאגד הסדרה, בפעם הבאה אהיה פשוט יותר זהירה.
אפשר בהחלט לקוראו כספר מעבר אם כי במצבי הייתי מעדיפה מקלחת קרה ואת כל הדיבורים, ההתלחשויות והמחמאות לשים על מיוט, לפחות עד שאחליט לעבור לגור באלסקה.
