בשביל ספר של הרוקי מורקמי צריך שני מרכיבים חשובים למתכון הקריאה המוצלחת: המון סבלנות והמון הקשבה. אז בפותחי את הספר השזה, שמחכה לי יותר מדי זמן בין אהוביי הרגילים של מורקמי, גייסתי את שניהם ויצאתי להרפתקה בלתי נשכחת, שהזכירה לי למה אני אוהבת קריאה וספרים בכלל.

הספר עוקב אחרי שני גיבורים שונים בהחלט: האחד, קפקא טאמורה בן ה-15 שבורח מביתו במטרה אחת ברורה: למצוא את אמא שלו ואת אחותו ולברוח מהקללה הנוראית שאביו הטיל עליו. הוא יוצא מהבית בלי יעד ספציפי, אבל יודע שהדרך תוביל אותו למקומות הנכונים. השני, נאקאטה סאן, זקן תמהוני ופגוע מוח שלמחייתו מוצא חתולים אבודים ויוצא למסע משונה ביותר בעקבות אירועים בלתי צפויים שנדמה שמתמגנטים אליו.

כקוראים, הספר זורק אותנו אל שני מחוזות בו-זמנית: המציאותי והחלומי, והשילוב בין שניהם. הכל מתערבב, וסימני השאלה רק הולכים וצומחים. אבל הסיפור לא כאן כדי לתת לנו תשובות או לסייע לנו לפענח את החידה. להפך. אנחנו כאן כמו קפקא וכמו נאקאטה: יוצאים לדרך מבלי לדעת לאן או מדוע. הקריאה של הספר היא טיול לא רק במדינה זרה, אלא בתוך מימד אחר של מציאות. אחד כזה שבו גם המקרים המשונים ביותר חולפים מתחת לאפנו, ואין להם פיתרון או רציונאל. אבל הם חלק ממרקם החיים. ומרקם החיים היומיומי והפשוט אותו, אותו מורקמי כל-כך מיטיב לכתוב, הופך להיות קסום, מסקרן ואפילו מהפנט.

מורקמי מצליח לכתוב עלילה איטית, משתרכת אפילו, שלא מקלה על הקורא עם סימני השאלה שטמונים בה, אך עדיין לשמור עליו מתוח וקשוב לכל האורך. לא נאבדתי בתוך סימני השאלה, להפך: גמעתי אותם. יחד עם טאמורה, הקורא מנסה לפענח את קורות חיים המסתוריות, ויחד עם נאקאטה, מנסה הקורא לגלות את היעד של המסע הביזארי שלו.

מורקמי לא חס על הקורא בשימוש באלגוריות שונות, אבל הן לעולם אינן מסתוריות במידה שמותירה את הקורא חמוץ וצמא להבנה. נתתי לסיפור להוביל אותי בעדינות אך בנחישות, וההתעמקות במסע ולא במטרה היא שהופכת את הסיפור הזה לאגדה מודרנית של התבגרות, הזדקנות ושיעורי חיים. מומלץ בפה מלא.

החלטתי לקרוא את הספר בעקבות ביקורות חיוביות עליו והרגשתי שזה מסוג הספרים שחובה לקרוא אותם.
זהו הספר הראשון של מורקמי שיצא לי לקרוא וזה ממש לא מה שציפיתי לו!
היו רגעים שסחפו אותי והיו רגעים מייגעים במיוחד בתחילת הספר שלא הבנתי כל כך לאן הסופר לוקח את הקורא, אך הקריאה זרמה ובאיזשהו שלב לא הצלחתי להניח את הספר מהיד.
הספר הזוי, שרוי בפנטזיה בין המציאות והדמיון, אך בו זמנית מעביר מסרים על החיים.
משלב בתוכו עולמות שונים ומנוגדים של חלום ומציאות, עולם החיים והמתים, עולמות מקבילים.. באיזשהו שלב פשוט הפסקתי לנסות לחפש את ההגיון ובשלב הזה התחלתי להנות.
הדיאלוגים בין הדמויות עשירים בנושאים שונים: מוזיקה, היסטוריה, שירה, פילוסופיה, לפעמים זה הרגיש קצת מיותר.
למרות שסיימתי את קריאתו לפני מספר ימים אני מרגישה שהוא ישאר איתי עוד לאורך זמן.

יש שוחרי מדע שמתלהבים מיקומים מקבילים, חורי תולעת, חורים שחורים ועוד. אני חושבת שבשביל למצוא את כל אלה לא צריך להסתכל כל כך גבוה ורחוק. למשל, יקומיים מקבילים מתקיימים גם כשבצד אחד של העיר גר זוג זקנים שמחשב כל פרוסת לחם שהוא אוכל ובצד השני שבעיר מתאכסן במלון מיליונר שמשלם אלפי שקלים על סוויטה שהוא לא ממש צריך. וכך גם יכולים להתקיים חורי התולעת שמפגשים בין ניגודי החיים. ותשאלו את משפחות הנעדרים על חורים שחורים - הם לבטח יוכלו להסביר יותר טוב ממני על המצב הזה.
הרוקי מורקמי לוקח את כל הנושאים האלה, מוסיף להם אהבה ואלימות, מערבב, ובונה מהם עלילה שהיא בחלקה רציונלית ובחלקה פנטסטית. ולא אחת קשה להבחין בין האמת לבין הבדיה.
אבל הבעיה היא שקשה להבין מה הוא רוצה להגיד לנו. יש בספר קטעים מעניינים על קשר ותקשורת בין אנשים, לצד קטעים, לפעמים מייגעים, של תיאורי נוף, אבל האם זה עושה את הספר לספר טוב. מצטערת. אני שייכת לאלה שמאמינים שבעולם שלנו יש הרבה לא נראה, כולל גלגולי נשמות, רוחות רפאים עשויים אטומים, ובכלל שאנחנו בסך הכל 'בובות על חוט', אבל הספר הזה מתבזבז על רעיונות לא ברורים שלא נותנים לנו כלום. לכו לצפות ב"תיקים באפלה" הם לפחות משאירים אחריהם משהו לחשוב עליו.

נכנס לעשרת הגדולים שקראתי. פשוט מבריק... אני קוראת את מורקמי שנים ומשום מה קפקא חיכה לי על המדף. אני לא מבינה למה חיכיתי עד עכשיו! מסע מטלטל, קראתי בנשימה עצורה, דמויות בלתי נשכחות (בעיקר נקאטה ואושימה) כתיבה מסחררת. סצנות מוזרות, עצובות, בוטות, בודדות, חולמניות - והכל מתערבל אל תוך עלילה שאי אפשר לא להשאב אל תוכה.

קראתי עכשיו את הספר שוב, אחרי חמש שנים, לכבוד זה שקעקעתי את הנער הקרוי עורב (האחד שמצוייר על הכריכה של מהדורת 2015) על הירך שלי בתור מתנת יום-הולדת מוקדמת. למה עשיתי את זה? ובכן, זה ספר ההתבגרות האולטימטיבי, ולאחר שקראתי (כמעט את) כל ספריו של מורקמי במשך כל שנות גיל ההתבגרות שלי זו הייצתה נראית כמו אחלה של דרך להתחיל את גיל 18. ואלוהים, כמה פספסתי בספר הזה כשקראתי אותו בגיל כזה צעיר (13).
קפקא-קון, או קפקא טאמורה הוא בן ה15 החזק ביותר בעולם. הוא בורח מהבית השבור שלו בגיל 15, בלי מטרה מוגדרת, ניסיון בחיים או כסף רב. הוא עדיין תלמיד בחטיבת הביניים. מהרגע שהוא מגיע לטקמצו הוא עובר שורה של חוויות מוזרות. על קפקא-קון מוטלת קללה שאומרת שהוא יהרוג את אביו, ישכב עם אמו וישכב גם אחותו, כמו אדיפוס, רק עם תוספת. קפקא-קון מנסה בעצם לברוח מהנבואה הזו כל הספר, כי הוא "לא רוצה לחיות חיים שהוכתבו לו מראש" ושהפיתרון הוא, כמובן, לברוח (בסך הכל קורה לכל בן נוער סטנדרטי, לא?).
בנוסף למסע של קפקא-קון, אנחנו קוראים בו זמנית על נאקאטה-סאן, זקן פגוע ראש שחי על קצבת ביטוח לאומי ומנהל שיחות עם חתולים בזמנו הפנוי. הוא גם יוצא למסע, רק שבשלו יש פחות סקס והרהור במשמעות החיים ויותר גשם של דגים ושל עלוקות, אבנים שמדברות ורוצח חתולים שבונה חליל מנשמות.
יש אנשים שקשה להם עם האלגריות הסוריאליסטיות והמשונות לגמרי של מורקמי, אבל הן תמיד תורמות לעלילה והן אף פעם לא "סתמיות". כל הדמויות בספר נכנסות ללב של הקורא מאוד בקלות, ולכולן יש סיפור חיים משונה, אך קל מאוד להזדהות עם הרגשות שלהן.
הספר מתעסק הרבה בקשיי הזמן, האהבה והמרחב, ואיכשהו הופך עולמות וצירי זמן לדהבר שולי וסתמי, אבל בדרך מעניינת מאוד. הוא גם מראה את הנזקים של חיים שמתמקדים כל כולם בעבר ולא בהווה, עם כמה שהם נראים מכשפים ומסתוריים בהתחלה של הספר.
בעיניי זהו ספר ההתבגרות האולטימטיבי. אתם עדיין קוראים? לכו לחפש את אבן הכניסה במקום!