עד כמה שאני יודעת אשכול נבו היה פרסומאי (בספר שלו צימר בגבעתיים שיש סיפור אחד שהדמות שלו היא פרסומאי) ובספר הזה יש דמות של היא פרסומאי. הוא גם מעביר סדנאות כתיבה וגם בספר הזה יש סדנת כתיבה של סופר מצליח. הוא גדל בחיפה ועבר למרכז וגם הדומיות בספר הזה גדלו בחיפה ועכשיו הן בתל אביב.
זאת אומרת שאשכול נבו יצק מעצמו לכל הדמויות שלו.
לדעתי הרעיון הבסיסי של הספר הזה מאוד יפה וגם הביצוע מאוד יפה. אשכול נבו הוא הכי שיראלי שיש וגם הדמויות שלו עושות מסלול חיים שיראלי סטנדרטי. ילדות, תיכון, צבא, שטחים, טיול אחרי צבא בדרום אמריקה עם פטריות הזיה (בספר שלו צימר בגבעתיים אחת הדמויות חזרה מדרום אמריקה עם הזיות אחרי שלקחה שם פטריה או שמהו), תל אביב, סטוצים, אהבה וקריירה, שכל אחד בוחר בקריירה שונה, חלק רוחניות וחלק יותר פרקטיות. בגדול אפשר לאפיין אותם ככה – החתיך המסוקס, החביב, הרוחני, הרגיש.
הוא כתב פה ספר שלדעתי עומד במבחן הזמן כי חזרתי אליו אחרי הרבה שנים (אני במין פרויקט כזה לחזור לספרים של אשכול נבו אחרי שרק עכשיו קראתי את הספר הראשון שלו צימר בגבעתיים וגם כתבתי עליו) ושוב מאוד נהניתי. הרעיון של הספר פנטסטי, ממש מקורי מאוד והוא כותב נפלא.
כמו שכתבתי, הוא הכי ישראלי שיש ואני נהנית לחזור לספרים שלו אחרי הרבה שנים.
מומלץ מאוד מאוד. חמישה כוכבים + כוכב אחד שהוא אשכול נבו בעצמו.

בחצי שנה האחרונה אני עד לתהליך קשה, שאולי לא הצלחתי להתמסר אליו נפשית עדיין, והוא תהליך ירידתם מהארץ של חלק ממכרי וחברי הטובים. כשבחדשות מדברים על ביטויים כמו "הגירה שלילית" ו"בריחת מוחות" אני נוגע במילים הללו כאילו היו אצטרובלים בהם שיחקתי עם חברי הטובים עוד שהיינו ביסודי, עוד לפני שנשאו בכינוי הגאה "יורדים".
זה די פשוט, וזה גם לא כל כך נורא כפי שזה נשמע, כל העוזבים גברים, אקדמאים , מצטיינים יש להוסיף, חלקם התחתנו מזה כבר עם אישה בעלת אזרחות זרה ונחשקת, ובניהם יש מי שנוסע לראיונות עבודה במשרדים נוצצים שכנראה יניבו פרי כבר השנה.
ההרגשה היא שנרדמתי בשמירה. כי מסתבר שאחרי תואר ישנו רק מקום אחד שאפשר להגיע אליו, רחוק, ובלי כרטיס הרב-קו. עם שאיפה לחד כיווניות.
נכון, לא כולם עוזבים אבל כאשר מדובר בחברי ילדות זה מרגיש קצת כמו הפעם ההיא שהמורה דורית שכחה אותי נעול בכיתה, בבוקר הטיול השנתי למערת הקמח (בטח היום היו מראיינים אותי לרפי רשף על זה).
כל הרגשות הצפים הללו הזכירו לי את הספר הזה שקראתי די מזמן, בתוכו אשכול נבו מגולל בהצלחה את סיפורם של כמה גברים, ישראלים כדרכו, רגישים שלא כדרכנו, ומכורי כדורגל- שלא כדרכי.
חברים אלו כמצופה מנבו, אמורים לייצג את כל מה שגבר ישראלי עלול לייצג לסוגיו: האחד רוחניק שמת לעוף מכאן, השני חוגג את הישראליות שלו מאוסטרליה, השלישי ראשו עדיין בצבא, הרביעי הוא מצליחן סדרתי. או שזה אותו אחד? לא חשוב, אבל זה באמת לא חשוב!
ההרגשה שאשכול מנסה להרכיב עבורנו ישראליות בכל מחיר מצליחה לעורר בי את הרגש שכל ישראלי עלול לקבל כשיפתח את עיתוני השבוע עם כותרות בסגנון : "איראן-יוקר מחיה-שמאל-ימין-מיסים-הכל כלול בבורגס". וזהו ההרגשה המהולה ברצון עז לארוז, או סתם לגרד בראש ולהיאנח בכבדות.
וזה בדיוק הספר הזה, אנחה אחת כבדה של הסיפור של כולנו, איך שכולנו נפגשנו בסוף התיכון, ואז בשחרור בבקו"ם, וכשניסינו לברוח נפגשנו שוב בדרום אמריקה, ואז נפגשנו עם כולם וחתמנו על צ'קים לחתונות, ולבריתות, והקערות לראש השנה. ואז ימי השבת השגרתיים שבהם אנחנו מנסים לברוח מכולם אבל פוגשים את כולם בספר "משאלה אחת ימינה". הצילו!!
מיהו הגבר הישראלי שאנחנו פוגשים כל פעם מחדש?
הישראלי של אשכול נבו לא דוחף, לא מקלל, מחזיק בדעות שמאלניות, סבלני, קרבי לשעבר, וגר בתל אביב או במקומות שמרגישים כמו עמק חפר. ללא ספק מישהו שלא בטוח שהייתי שמח לפגוש הרבה אחרי קריאת הספר.
אבל בואו נדבר קצת בשבחו של הסופר : אחרי שפגשנו את כולם בספר, אני כבר לא מרגיש שכולם יורדים מהארץ לתמיד. הרי זה נראה שבסוף נרד כולנו ונפגוש את כולם שם, במקום שבו כל המשאלות נעלמות באופק והופכות לספר אחד של ישראליות אחידה, אידאלית, מקוטלגת, מרתקת וזורמת. קצת כמו הספר הזה ואולי גם כמו כל השאר.
ולבסוף - שמישהו יאכל כבר את האבטיח האחרון שנשאר על הכריכה, אנחנו ישראלים, מה אתם דופקים חשבון?!

קראתי את משאלה אחת ימינה רק עכשיו, למרות שהוא ספר די ישן. מה שהכי תפס אותי זו הפשטות שלו הכתיבה של אשכול נבו לא מתאמצת ולא מנסה להיות יפה מדי, ודווקא בגלל זה היא עבדה עליי.
הדמויות הרגישו לי מאוד אמיתיות, כאילו אני יכולה לפגוש אותן ברחוב. מה שהיה לי הכי מיוחד זה לראות רמות של אכפתיות ומסירות שקצת קשה למצוא היום. יש שם דמויות (כמו יובל) שפשוט 'ננעלות' על מה שהן אוהבות בטוטאליות, ובשבילי זה היה הדבר הכי חזק בספר.
אהבתי את הדינמיקה של החברות הגברית שם. יש משהו נורא יפה בלראות גברים שבאמת קשורים אחד לשני, בלי משחקי אגו. זה גרם לי לחשוב הרבה על החיים שלי ועל מה שאני מחפשת.
דמות הכותב (יובל) ממש נגעה בי. הוא לא מפחד להיות חשוף, להודות בחלומות שלו ולהיות נאמן למה שהוא מרגיש, גם אם זה נראה 'יותר מדי'. זה גרם לי לתהות אם עוד אפשר למצוא היום בחורים כאלה שקטים, יציבים, שלא נותנים לציניות של העולם להרוס להם את התמימות ואת היכולת להתרגש מדברים פשוטים.
זה ספר שבאמת נכנס ללב כי הוא מרגיש אנושי. ממליצה לכל מי שרוצה רגע לעצור ולחשוב על מה שחשוב באמת.

זהו, סיימתי י"ב. עכשיו אפשר לזרוק את כל החולצות של התלבושת האחידה לארונות של אחותי הקטנה ולהגיד לה בחגיגיות שהיא הבאה בתור, לשרוף את כל הספרים והמחברות הריקות כי אף פעם לא כתבתי בהן כלום, ומי בכלל כותב במחברות היום, לומדים מסיכומים (בתחילת השנה כמו כל שנה מצליחים לשמור על משמעת עד שמחברת אחת הופכת להיות המחברת לכל המקצועות ובהדרגה גם היא נעלמת), אפשר לזרוק לתוככי הארון את השמלה שלבשתי בנשף סיום כי בינינו למה שאני אלבש אותה שוב אם לא לאיזה חתונה, לשים במגירה הכי תחתונה ונשכחת את הספר מחזור בידיעה שאני לא אסתכל בו אלא אם כן אפגוש מישהו ברחוב מהשכבה שלי שיאמר לי שלום ואני אהיה אחר כך חייבת להיזכר איך לעזאזל קוראים לו, לומר שלום לכל החברים מהכיתה, שאתגעגע ושישמרו על קשר ובלב לחשוב "ברוך שפטרנו מעונשו של זה". עכשיו אני כבר חייבת למצוא עבודה לפני שאמא שלי תשתגע ולהוציא כבר רישיון כי נגמרו התירוצים.
זהו, באמת נגמר. עוד עשר שנים מעכשיו אני אהיה כמעט בת עשרים ושמונה, זקנה, רווקה נצחית שגרה עדיין עם ההורים ומגדלת שלושה חתולים, ממלמלת משהו על זה שהדור של היום הוא לא כמו הדור של פעם והולכת לישון בתשע וחצי כמו אמא. שיט.
או שאולי יקרה לי מה שקורה לגיבורים של "משאלה אחת ימינה". אני לא אצליח להיפטר מאף אחד ואפגוש את כולם בכל סמטה בחיים אחרי ניסיונות כושלים לברוח. אולי אני אשאר בעיר שבה גדלתי למרות שתמיד חשבתי שאני אעבור לחיפה, המקום שבו גדלו הגיבורים של הספר (האנשים הכי נחמדים בארץ גרים בחיפה, זה ידוע. אבל תגידו להם את זה והם תמיד יכחישו) אחרי תקופה קצרה שאבלה בירושליים, ואני שוב אלך כל יום למכולת של שולה כמו תמיד, כמו עכשיו, והרחובות המוכרים והשכונה הרגילה והפלאפל של שלום בצומת, וכולם יזהו אותי גם אם לא בשם אז בפנים, ההיא שלא יצאה מכאן, יגידו לי שלום ואני אגיד חזרה אחרי שלא הספקתי לעבור לצד השני של הרחוב ולהתחמק. זה לא ישנה, כי גם שם בטח יחכה לי מישהו.

את כולם בכל מקרה כבר פגשתי בספר הזה, שמכיל קצת יותר מדי את כולנו. אין אחד שלא יזהה כאן משהו שקרה גם לו, החברים הנצחיים מהתיכון, הטיול שעשו לסיני כשעוד היתה בשטח ישראל, הטיול אחרי צבא לדרום אמריקה, ההוא מהיסודי הגאון שהפך בסוף לשומר בבית ספר. כולם פה. תברחו!!!
בחן, בקסם ועם כישרון רב מגולל אשכול נבו את סיפורם של כל אלה. ועדיין למרות כל הקסם ניכר שהוא מנסה לדחוף קצת בכוח יותר מדי ישראליות לספר אחד. לא אכחיש שנחמד לקרוא ספר שכבר לא קוראים לגיבוריו ורוניקה או ג'סיקה או דרייק אלא עמיחי ויובל ואופיר למרות שכולם פחות או יותר אותו הדבר. בכולם תזהו טיפוס מסוים שקיים בתוך כל חבורה. אבל די, כמה אפשר, רציתי לברוח לכמה שעות מכאן והנה הספר הזה מפגיש אותי שוב עם כולם? כנראה באמת אי אפשר להימלט. כנראה בגלל זה ישראלי יזהה ישראלי אחר בכל מקום.
ומה השורה התחתונה של כל אלה? מה אשכול נבו מנסה לומר? שהסיפורים של כולנו בסוף נפגשים? שחברות אמיתית זה משהו שלא בא ברגל? שאפשר לצאת מישראל אבל ישראל לא תצא ממך וכולנו מחוברים באיזשהו קשר שלא ניתן להסברה? שאנחנו יכולים לחלום כמה שאנחנו רוצים על מה נהיה בעוד כמה שנים ולגלות שהגענו למקום אחר לגמרי? ואולי שהרבה יותר קשה לעמוד בקו הגמר ולגלות שמישהו בשורה חסר. שהרבה יותר קשה לסיים כשמישהו שאמור להיות איננו?

אני באמת לא יודעת. כרגע כל מה שאני רוצה זה לקנות כרטיס לאלסקה ולעוף מכאן לאיזה שבוע שבועיים, לברוח מעמיחי מיובל מיערה ומשירה ולדבר עם ג'סיקות וורוניקות ודרייקים, לחזור ולגלות שאחרי הכל אי אפשר באמת לעזוב את הבית, גם אם לפעמים הקירות מתקלפים והתקרה מתפוררת.

ארבעה חברי נעורים חיפאיים נפגשים כל ארבע שנים לראות את גמר המונדיאל, ולשחזר מה עבר עליהם בארבע שנים האחרונות.
ככל שעוברות השנים - החבר'ה מתקדמים, מסיימים לימודים, עוברים לתל-אביב (או למכמורת)...
צופים בחבורות דומות שהתחילו איתם את הדרך בתיכון - מתפרקות.
תוהים איך שומרים על החברות הזו... ממשיכים לסגוד ללהקה חיפאית די גנרית.
ברקע מרחפת גם דמות מהעבר שהיא הבדיחה הקבועה של החבר'ה, שחר כהן שלא יתקדם (כנראה) לשום מקום, ואולי תכלס הלעג כלפיו הוא שמדביק אותם עדיין יחד.
ויום אחד הוא מגיע, גם הוא השתנה.
וגם כשהקש האחרון בדמות שחר כהן שובר את גב הגמל - החבר'ה מתעקשים להמשיך להיות חברים עם אותם האנשים שהחליטו עליהם: "אני ואתה זה לנצח" בגיל שבו היו להם יותר חצ'קונים מאשר פנים.

הרעיון בספר עם השם המסקרן הוא - כמוסת זמן המתבססת על מונדיאל 1998 - ארבע שנים לפני שהם מגיעים לתחילת גילאי ה-30.
החבר'ה רואים שכבר אין מה שמדביק אותם ביחד - חלק נשואים עם ילדים, חלק על הקו בין הארץ לחו"ל, חלק עוברים משברים אישיים.
הם מחליטים לכתוב ארבעה פתקים - כמספר חברי החבורה.
כל אחד מהחברים מחליט על איזשהו חלום להגשים בארבע השנים הבאות, חלום שישמור שלא יתבגרו בקטע רע, כמו המבוגרים שהם ראו עד היום.
כצפוי - החלומות הם די גנריים, ואופייניים לאנשים שמסתכלים על חייהם אחורה לקראת משבר גיל השלושים, ואולי זה סוד קסמו של הספר:

*להשיג את הבחורה שאתה רוצה (וכנראה כל השאר גם רוצים), ולזכות איתה לאהבה האולטימטיבית.
*להשפיע מבחינה חוקית ומוסרית ולתקן את החברה באופן ייחודי שייכתב בדפי ההיסטוריה.
*למצוא תרופה או שיטה פשוטה וזמינה שתתאים לכל מכאובי האנושות.
*לכתוב ספר עטור שבחים ולזכות לתהילה ומעריצים.

אז מה חשבתי?
נתחיל מהטוב:
אשכול באמת יודע לכתוב, וזה לא חדש. את רוב ספריו קראתי בגילאי הנעורים - שנות העשרים. ומן הסתם אלו גילאים שאנחנו יותר מושפעים מלחץ חברתי, וכמי שלא זכתה לחברים רבים או לחברים בכלל מהגילאים הצעירים - הקריאה הייתה יותר כמו ניסיון להבין מה החבר'ה האלה בסיפור כן עשו נכון כדי להישאר חברים, כי מוטיב חברות האמת בין גברים חוזר ברוב ספריו של אשכול.

אך ממרומי שנות השלושים לא יכולתי שלא לחשוב שמספר הסיפור יובל...
הוא בעצם דמות קצת פתטית.
עם חברים כאלה - שנותנים לך להישאר בעליבותך כשהם מתקדמים, ובתכלס מקדישים לך את עצמם במלואם רק אחת לארבע שנים (וזה מובן להם ולך - כי להם, בניגוד אלייך - באמת יש חיים...)
אולי כבר עדיף להיות המוחרמת לשעבר, ולא לצפות למשהו מיוחד מהאנשים שלמדו איתך בתיכון. כי בלי העטיפה הספרותית - לי זה נשמע סיפור על הילד שהכי פחות נהנה מלהיות חלק מהחבורה - והיה שם רק בגלל שלו יש אוטו, והוא לא הבין ועד גיל שלושים מארגן למקובלים את פגישות המחזור הסדירות: פגישות שבהן הם בוחנים מחדש את ה"שוק" שהשתנה, מוצאים שיתופי פעולה מקצועיים ואהבות ולבסוף מודים לו בווטסאפ קצר על כל ההשקעה הרבה שלו (מצרפים אימוג'י ידיים אוחזות במחוות תודה).

אם היה מדובר באחד מעלובי החיים חסרי הברירה, אדם שהשתקם וחזר לחברה או הלום קרב - זה היה מובן.
אבל יובל היה יכול היה להגשים כל אחת מהמשאלות הללו! ההזדמנויות להתקדם ולעשות עם עצמו משהו נקרו בדרכו והוא סירב לתת להן מקום.

הכול זורם בשבילו! הכול סבבה. מה לא זורם? איזשהו מקום לאנשים חדשים, איזשהו משא ומתן על התמונה הדמיונית שציירת לעצמך בגיל 14...

זה לא שאני לא מבינה את הלך הרוח של הגיבור. גם אני הייתי עורכת רשימות כשהייתי בתיכון, בצבא. סבבה. לגיטימי.
כל כמה שנים הייתי עוצרת לבדוק מה הגשמתי ומה לא, ולעיתים אפילו חוזרת להחלטות ישנות כמו מקצוע לימוד, לאחר הניסיון, ומנסה בכל זאת לממש את החלום הישן...

אבל זה דבר אחד לשאוף למצוא חן בעיני הילד שהיית - עם בחינה מדוקדקת של חייך פעם בשנה או חמש שנים, והסתכלות "בלבן שבעיניים" על איך שאתה וחברייך מנהלים את חייכם הבוגרים -
וזה דבר אחר לגמרי להאדיר אישיות של גבר כמו יובל, שגם בגילאי השלושים עדיין אובססיבי לסדר מושלם בחיים עצמם ולא רק בדמיון, והוא אשכרה מאמין ומשכנע את כולם שהחיים אמורים להתנהל על פי צירופי מקרים יפים, והם גם לא רק צירופי מקרים יפים והרמוניים אלא זה היקום עצמו שרומז לו עם איזו אישה הוא אמור להיות...
כדי שהסדר ההרמוני בין הארבעה יישמר במלואו.

אם לא הייתי מכירה מספיק בני שלושים כאלה, שבאמת מתנהלים עם ה"סדר ההרמוני" הזה בחייהם ומחויבים לחברים שלא מחויבים אליהם -
כנראה שאשכול לא היה סופר כזה מצליח.

אבל מצד שני - זה סוג של פשע ספרותי לזהות את דמותו של יובל עם דמות החבר השקט והמופנם שבחבורה, שעיניו החכמות עוד רואות את התום.
אין משהו תמים בלהדוף כל אחד (ואחת) שהוא לא מחבורת המקובלים מהתיכון שלך, וכל פשעו הוא שהוא הציע לך עבודה או זוגיות מחוץ לחבורה שלכם (שהיא מרכז העולם - הרי החלטתם על זה בגיל 14 וכל השאר טועים סטופ כדורה"א).

האם עוד קיימים בדורנו הבחורים השקטים באמת האלה - שנאמנים לעקרונות ולא לאגו ילדותי?
את מישהו בגיל 30 עוד מרגשים אותם הדברים התמימים שהחליט עליהם כשליבו עוד לא היה ציני?...

וואוו אשכול נבו, וואו!
אני חושבת שאני יכולה להגדיר את הספר הזה בלב שלם כגאוני.
קודם כל הקונספט של הספר, הספר מספר על ארבעה חברים, והסיפור נכתב על ידי אחד מהם. זאת אומרת-הוא לא רק מסופר מנקודת מבטו של אחד מהם, אלא אחד מהם ממש כותב את הספר לכאורה, וחבר אחר שלו, צ׳רצ׳יל עושה עבורו את עריכת הלשון.
אנו יודעים בשלב זה שהסופר לא יכול להגיב משום מה, ואנו יודעים שקרה לו משנו והעורך מוסיף הערות משלו על האירועים שקרו.
אז כל הזמן ניסיתי במהלך הקריאה לשים את עצמי במקום של צ׳רצ׳יל ולנסות לקרוא הכל מהעיניים שלו, מה שגרם לחווית הקריאה שלי להיות מיוחדת עוד יותר.
עניין נוסף הוא שהמספר לא בהכרח מהימן, אנו קוראים את כל הספר וחיים אותו דרך עיניו של יובל, (המספר) כשבסוף הוא מספר על תהליך הכתיבה שלו, והוא אומר שכסופר ניתן לו החופש לשנות אירועים, או להחליף אדם אחד באדם אחר ואז התחלתי לחשוב מה בעצם באמת קרה ומה הוא שינה.
קונספט, רעיון וביצוע גאוניים בעיניי.
הספר בעצם מספר על תקופת זמן של ארבע שנים, ממונדיאל למונדיאל שהחברים נזכרו בכל המונדיאלים שראו יחד והתחילו להזכר מה השתנה במהלך השנים ״מזל שיש מונדיאלים, אמרתי. ככה הזמן לא הופך לגוש אחד גדול ואפשר כל ארבע שנים לעצור ולראות מה השתנה״
וככה בעצם עמיחי, אחד החברים ממציא רעיון שכל אחד מהחברים ירשום על פתק שלוש משאלות שהוא רוצה להגשים עד המונדיאל הבא, שבו יפתחו את הפתקים ויראו מה השתנה.
ואז מתחיל הסיפור של ארבעת השנים האחרונות בחבורה. ארבעה בנים והנשים בחייהם.
וואו.
אנחנו עדים בסיפור הזה לכל מחשבותיו החשופות ביותר של יובל, לטוב ולרע.
כל הרגשות הכנים שלו, בלי לייפות. הרגשות היפים והמכוערים.
כל אחת מהדמויות הייתה אנושית להפליא, לכל אחת הדמויות היה אופי בנוי היטב, ולא הרגשתי דמויות ״תבניתיות״.
הספר מדבר המון על שינוי. האם אדם יכול להשתנות?
חלק מהדמויות משתנות מקצה לקצה
וחלק נשארות בדיוק אותו הדבר, ודורכות על אותו מוקש שוב ושוב.
השפה של אשכול כל כך קולחת וזורמת, ובכל זאת חודרת לנשמה כל כך חזק.
הרגע שמתגלה משמעות השם של הספר, זה אחד הרגעים הכי טובים וחזקים של הספר שהשאירו אותי בצמרמורת מטורפת עם פה פעור. (חבל שבתרגום לאנגלית שינו את השם, זה ממש מאבד את הפואנטה)
בקיצור, ספר מדהים מדהים מדהים, ממליצה מקרב לב, נכנס ללב ומעורר הרבה מחשבות.

הספר הזה הוא בין הנמכרים בחנויות, הוא ספר זהב של נבו.
באמת שניסיתי לקרוא את הספר ההתחלה הייתה מעניינת הוא אפילו הזכיר לי את בשבילה גיבורים עפים של אמיר גוטפרינד ואז שהגעתי לעמוד 100 השתעממתי מהספר.
התאכזבתי מאוד הרגשתי שהדמויות שטוחות מאוד ומזכירות לי ספרים שכבר קראתי פחות מוצלח מארבע בתים וגעגוע

זה היה רעיון של חברה. להביא לי את הספר. היא אמרה שהיא חושבת שאני אוכל להתחבר לזה. ככה, במשפט תמים (לכאורה) התחלתי לקרוא את משאלה אחת ימינה.
ספר שמדבר על הדינמיקות הדקות בין אנשים, חברים ואהובים. הוא נתן מבט כן על כל אחת מהדמויות, וגרם לי להתחבר לכל אחת מתכונותיהם - הטובות והרעות.
הוא בעיקר גרם לי לחשוב על הקבוצת חברים שלי. דמיינתי בעצמי את אחד מהם מדבר כמו צ׳רציל, ואת השני מתנהג כמו אופיר.

והדברים המופלאים באמת, הם שכותב הסיפור (לא נבו, אלא מר פריד) - מרשה לעצמו להתבטא איך שהוא רוצה, כי בסיפור שלו הוא יכול להעיף את עצמו מהשלשלאות הכבדות של המציאות. ובתוך הנרטיב שלו, נהניתי במיוחד מזה ש-׳אין תוכן אמיתי בספר, הוא רק על החברים׳ (תודה למנחה סדנת הכתיבה). כי הדברים המעניינים ביותר שיש לקרוא הם הדינמיקות הקטנות בין אנשים, כאשר ברור שה-settings לא באמת משנים - ספר על כלום שאומר הכל.

נראה שהספר עומד במבחן הזמן ואף מצליח להמשיך ולמשוך את הקורא אל תוכו.