#
כריסטופר בנקס, גיבור הספר, מספר את עלילותיו, במיוחד מה שקרה כשהיה בן כ-8 כשאביו היה עובד של חברה בריטית בשנחאי ואמו – בשעות בהן לא היתה אמו הנערצת והיפה - לוחמת לזכויות מקופחים סינים, שהפכו מכורים לאופיום (שהבריטים איזנו באמצעותו את הגרעון המסחרי שהיה להם מול סין.) המשפחה גרה בבית של החברה בשנחאי, לכריסטופר היה חבר יפני שהתגורר עם הוריו בבית הסמוך ועולמו נראה לו פשוט מושלם. זה מה שהיה כאשר הוריו נעלמו. קודם אביו ואחר כך אמו.
הסיפור הזה מסופר בגוף ראשון, 25 שנה אחרי אותה תקופה. כריסטופר, שעבר לאנגליה וחי בה כיתום (לא חריג בכלל באנגליה של אותם ימים, בה רוב הילדים מהמעמד הזה – אם היו להם הורים ואם לאו – חיו כמו יתומים בפנימיות ונפגשו עם הוריהם לעתים לא קרובות מדי.) כריסטופר הפך בבגרותו לחלום הילדות של עצמו - בלש מפורסם. הוא מגיע לשנחאי לראשונה מאז ילדותו, בזמן מלחמת יפן-סין כדי לפתור מקרה פשע. ונשאב לאיטו לסיבה בגללה הפך בלש – לחיפוש אחרי הוריו – שהיה אובססייה שלו, שהוא אפילו לא ידע עליה.
אישיגורו בשבילי זה "שארית היום". ספר פרטני, שאחז בי בכבלי קסם. ראיתי מזמן את "לעולם אל תתן לי ללכת" סרט שנעשה על פי סיפור שלו, גם הוא סיפור פרטני, גם הוא אומר דברים לא טריוויאליים על החברה בה אנו חיים.
הספר הזה לא הלהיב אותי כלל. אפשר היה להבחין בניצוצות של הצלילות המיוחדת לסופר אבל הם היו מעטים ודהויים. חכיתי לקסם שלא הגיע. התובנות בספר בנליות וצפויות [אם הוריך נעלמים בגיל 8 הם משאירים בור שלעולם לא ייסגר? בחייך, אישיגורו, מה עוד חדש?] גם התרגום של ויזלטיר העיק עלי. זה לא ספר גרוע, אל תטעו, אבל אישיגורו יכול יותר, כמו שנהגה להגיד המורה שלי ושלכם. מסתבר שלכל אחד מגיע לנוח על זרי דפנה, לפעמים. גם לאישיגורו.


















