מי יודע מה זה "כפתור עם משכנע הלוקח לחד-גדיא אזרח שליטף ת'לקקן של החתיכה שלו בגלל שבזבזה את הדו-רה-מי"... ובכן, בלשונו הציורית של דיימון ראניון ובתרגומו של כרמי פרושו של דבר: "שוטר עם אקדח הלוקח למעצר ברנש מפוקפק שחבט בפרצוף של חברתו על שזו בזבזה את כספו".

לפני כמה שבועות הייתה בסימניה ביקורת על אחד מקבצי הסיפורים של דיימון ראניון שגרמה לי לחפש את ספריו שקניתי פעם. במדפים האחוריים מצאתי רק את השלישי שבהם, שמונה לאחת. את השניים האחרים השארתי כנראה בצ'וקיקיאמטה (צפון צ'ילה) כשחזרתי לארץ, כנראה כדי לא לשלם על מטען עודף.

נהניתי מאד לקרוא את שני החלקים הראשונים בספר הכוללים סיפורים קצרים רווי הומור על אזרחים (פושעים ושאר ברנשים מפוקפקים), חתיכות (נשים, מכל הגילאים), כפתורים (שוטרים), משכנעים (כלי נשק), הימורים מכל סוג שהוא ודרכים שונות ומשונות להשגת דו-רה-מי (כסף) בימי המשבר הכלכלי ואיסור המשקאות. הסיפורים הקצרים (בני 15 ע' פלוס/מינוס) בד"כ מסתיימים בטוויסט מעניין שמטיל אור חדש על הסיפור. במיוחד אהבתי את הסיפורים: "הנסיכה או'הרה", "הפרת הבטחה", "חוש הומור" הפנטסטי ו"החתיכה הזקנה". דווקא הסיפור הארוך היחידי (45 ע') גלש למחוזות השיעמום, קיצורו בחצי והשמטת תיאורי היתר היו רק משפרים אותו.
החלק האחרון בספר כלל סיפורים קצרצרים די סתמיים (2-4 ע' כ"א) וכל מיני הגיגים לא ממש מעניינים.

נקודת החולשה של הספר היא התרגום. אמנם לא קל לתרגם את ראניון בשל השפה המיוחדת והציורית שבה כתב את סיפוריו, אלא שהמתרגם הגזים בשפה המליצית שבה השתמש (עם כל הכבוד, דיימון ראניון אינו התאום הניו-יורקי של ש"י עגנון). המליציות המוגזמת מפריעה לשטף הקריאה ולא אחת הורסת את ההומור הנפלא של ראניון. כמו כן קיימת אצל המתרגם א. כרמי אהבה מרובה לאות 'א' וכך אצלו המילה הונאה הופכת ל"אונאה", הלצה ל"אלצה" ועוד. חיבה מיוחדת יש לו להוספת 'א' לשמות מקומות כגון פילאדלפיה, שיקאגו, באלטימור וגם ניו-הייבן שהפכה לניו-איון (אולי ע"ש איון האיום). הגדיל א. כרמי לעשות כשלשכנה הצפונית של ארה"ב העניק מנה מכופלת של 'א' ואז קנדה הפכה אצלו להיות "קאנאדה". אם זה לא מספיק אז כנראה העורכת והמגיה נרדמו בזמן העבודה על הספר הרצוף בשגיאות הגהה מעצבנות.

**** (4 כוכבים) לסיפורים
** (2 כוכבים) לתרגום
0 כוכבים לעריכה ולהגהה