1. שאול גולדמן מחפש את אחיו אליהו (סיפור אמיתי)

וילנה 1938.
אליהו גולדמן, איש פועלי ציון עוזב את עיר הולדתו קילצה שבפולין ומגיע לוילנה להכשרה ב"קיבוץ". הוא לא יודע שהמסע הזה יציל את חייו. ספטמבר 1939, הגרמנים והרוסים מחלקים ביניהם את עוגת פולין, הרוסים פולשים לוילנה והופכים את תושביה לאזרחים רוסים. אליהו גולדמן הופך לאזרח רוסי מן המנין, זוכה לטיפול רפואי חינם ומתגייס לצבא האדום. משפחתו שנותרה בקילצה שנכבשת על ידי הנאצים מוצאת דרכה לטרבלינקה והופכת להיות לעפר ואפר.

וילנה 1945 ???.
המלחמה תמה. אליהו גולדמן חוזר לוילנה. הוא הולך ברחוב כאשר פיסת עיתון מצהיבה המוטלת בשולי המדרכה לוכדת את עינו. האותיות העבריות קורצות לו, הוא עדין אינו יודע עברית, שאותה ירכוש רק ב-1950 באולפן בפרדסיה, אבל יידיש היא שפת אימו וזהו גזר עיתון מלפני שלשה שבועות. הוא רוכן ומתכופף ומרים את העיתון וכהוא מעיין בו - ברכיו פקות והוא צונח המום לספסל הסמוך. ליבו הולם בחוזקה וכאב בטן עז אוחז בו. הוא חוזר וקורא בעיתון הישן שמצא זרוק ברחוב: "שאול גולדמן מחפש את אחיו אליהו גולדמן" - ויש שם כתובת. אליהו גולדמן פועה בבכי עז, שאול הוא אחיו, התאום הזהה שלו. בו ביום הוא עולה לרכבת ולאחר שלשה ימים ספוגי מתח והתכווצויות קיבה, הוא פוסע כשגזר העיתון בידו לכתובת הרשומה. השעה שעת בוקר, קר בחוץ, השמיים קודרים והחמה אינה נראית. ברכיו בקושי נושאים אותו וכשהוא מגיע לבית הוא רואה אשה עומדת על הגזוזטרה. היא מבחינה בו וקוראת לעברו בתדהמה: "מה זה? למה חזרת מהעבודה? מה שכחת?". הוא לא מבין. גם היא לא מבינה כשלפתע מכה בה התובנה והיא פורצת בבכי: "אליהו? זה אתה אליהו? ואני חשבתי שאתה שאול. אתם כל כך דומים" גיסתו שמעולם לא ראתה אותו ורק שמעה עליו מפי תאומו מבינה שנס קרה פה. היא מזמינה אותו הבייתה ואין קץ לאושרם. ב-1950 הם יעלו לישראל יחד עם אם הגיסה והאחיינית בת השנתיים ויגורו זמן מה בראשון לציון ויפזמו ללא הרף את "איזה אורכסטרה – איזה אורכסטרה יפה.. ראשון לציון מארש!"


וילנה 2008
אלכס פז גולדמן מהלך לו ברחובות וילנה היפה, חורף וקר אך הוא לבוש היטב. מנהל מכירות בחברת היי-טק ישראלית סוקר את הרחובות, את הבניינים המחודשים ומנסה להעלות בדמיונו באיזה רחוב נמצאה פיסת העיתון שחידשה את הקשר בין אביו לדודו. הוא יושב במסעדה מהודרת מזמין וויסקי לפתיחה, סירולין משובח כמנה עיקרית ומלווה הכל ביין אדום. אבא שלו היה כאן לפני 69 שנים ומה שזכה לאכול היה לחם עבש עם הרבה בצל. עכשיו הוא יושב וחותך בעדינות את הסטייק העסיסי, אוכל בפה סגור ומפנטז על ארבעת הליטאיות השתויות בשולחן ממול. הוא נזכר בסיפור הפגישה המחודשת ולפתע הוא מגלה שמשהו צורם לו בסיפור. מה זה? כן. זו המודעה בעיתון היידי. הוא נזכר בה שוב: שאול גולדמן מחפש את אחיו אליהו גולדמן". משהו משונה במודעה הזו. אבל מה? לפתע הוא מבין. שאול ואליהו היו תאומים זהים אך היו להם עוד שבעה אחים ואחיות - מדוע זה שאול מבקש בפירוש רק את אליהו? ומה עם שרה'לה? וחוה'לה? ופישל, ומרדכי? מדוע הם אינם במודעה? מדוע שאול מבקש רק אחד. וכמו שהתעוררה השאלה כך היא נפתרת. אלכס פז גולדמן בוילנה של 2008 נזכר בביקורו ביד ושם ובעיון בשמות הנספים. שם הוא מצא את כולם. שאול דיווח על מותם. כאשר שאול פרסם את המודעה הוא כבר ידע שלא נותר ולו אחד לפליטה אולי רק האח התאום הזהה שעקבותיו נעלמו ב-1939 עת פלשו הרוסים לוילנה.
אלכס פז גולדמן מהרהר באביו אליהו גולדמן ובכאב לב נאלץ להודות בדמיון שביניהם. אליהו גולדמן לא יזם מעולם דבר ולכן גם לא עלה בדעתו לפרסם מודעה ולחפש את קרוביו. כל מחשבה יזמית הייתה רחוקה ממנו ואת התכונה הזו הוא הנחיל לבנו שיושב ומזמין עוד וויסקי נוסף ומצפה שליטאית שחורת שיער, אחת מהארבע, תיטול יוזמה ותפנה אליו אבל נס לא קורה לו והוא יושב מאובן וכמו אביו לפני ששים ותשע שנה אינו מסוגל לקחת יוזמה.
הוא חוזר לחדר הקטן והמחומם במלון רמדה-וילנה. אש בוערת בחלציו ותסכול בנשמתו. שוב לא ידע לקחת את חייו בידיו. שוב החיים האמיתיים בורחים מפניו.

נכתב לפני 11 שנים ו-5 חודשים

2. וידויי חצות

וידויי חצות
זה היה קצת אחרי חצות, היה זה ליל ירח מלא בתל-אביב והכלב של השכנים יילל למולו ללא הפסקה. נעצתי פקקי אוזנים והכנתי עצמי לשנת הלילה כאשר לפתע שמעתי את ג'ורג' האריסון בוקע מתוך הטלפון הנייד שלי ושר על הגיטרה שלו שמייבבת בעדינות.
זה היה הרינגטון של בתי החיילת. היא אף פעם אינה מתקשרת אלי בשעות שכאלו, למען האמת היא אינה מתקשרת גם בשעות אחרות, אלא אם כן היא זקוקה להסעה או שאזל כספה לקוקטייל נוסף באיזה פאב זנוח באלנבי. אני מניח שזו תופעה ייחודית לי כאב ושאבות אחרים זוכים לפחות לשיחה אחת ביום מבנותיהן ששואלות מה שלומם ומציעות עזרה בתחזוקת הבית.
היסטרי לגמרי חיפשתי אחרי משקפי הקריאה שלי ואכן תמונתה של בתי הבהבה לעומתי במדי הצבא הירוקים שלה. היא כבר דילגה על תקופת טיפש-העשרה שלה וכעת היא חיילת קרבית בצה"ל. (מותר לה לירות ולהרוג אבל אסור לה לשיר ליד בנים). אני זוכר בדיוק מתי צילמתי את התמונה הזו. זה היה בטקס סיום הטירונות. בתמונה היא מחייכת, עיניה הכחולות נוצצות והיא אוחזת ביציבות בתת-מקלע M16 ואינה מוטרדת כהוא זה מעשרת הרימונים שמשתלשלים מחגורתה ומהבזוקה שתלויה על כתפה השמאלית. היא יודעת לנהוג בטנק כולל חניה ברוורס ומסוגלת לפרוק בידיים חשופות שני טרוריסטים חמושים של אל-קאיידה תוך שלש שניות. מדוד.
"אבאלה!!!" היא צרחה בהיסטריה מתוך רמקול הטלפון. "אבאלה איפה אתה!!!"
"אני כאן מתוקה, מה קרה? את בסדר? איפה את? אני כבר בא!" לבי פעם בקצב מטורף וחשתי איך לחץ הדם שלי מרקיע לשחקים. ידעתי שעלי לשמור על קור רוח.
"אני כאן ליד המדרגות! אתה חייב להציל אותי! אבאלה אני מתה!! אני מתה!!!" קולה הלך וגווע ביאוש. לא היססתי יותר. קפצתי מהמיטה לבוש בחולצת פיג'מה קרועה ובלויה. לא לבשתי אפילו את מכנסיי. דילגתי על המדרגות בקפיצות של שלש וארבע ובנס לא מעדתי ולא ריסקתי את גולגלתי. כשהתקרבתי לדלת הכניסה לבנין שמעתי אותה גונחת חרישית ולבי נפל למכנסיי. דמעות החלו לחנוק את גרוני על מר גורלה של בתי האומללה.
פתחתי בתנועה חדה את הדלת ושם היא עמדה. ה-M16 מוצלב על חזה והרימונים שמוטים על ירכיה. לקח לי פחות משניה לראות שכל אבריה שלמים ושאינה מדממת ושאין עליה כל סימני חבטות או שריטות. לרגע חלפה אנחת רוווחה בלבי עד אשר הבנתי שמדובר בפגיעה באיבר פנימי. אצטרך להזעיק אמבולנס.
"מה קרה ילדה?" קולי נשבר לרסיסים אך ניסיתי להראות חזק.
היא הביטה בי במבט גואל ובשארית כוחותיה מלמלה: "יש ג'וק מת..שם." כעת כשאבא היה לידה היא הניחה לדמעותיה לזרום כמפל וקרסה מתמוטטת לזרועותי כשקנה ה-M16 שורט אל לחיי.
בפינה הימנית הרחוקה של החצר, מרחק של כמטר וחצי מהכניסה היתה מוטלת גויה של ג'וק שרגליה מופנים לשמיים. סילקתי את השרץ המת במהירות ובשתיקה. לא סיפרתי ללוחמת שלפני יומיים הרגתי אותו באיבחת נעל והשלכתי את גופתו מבעד לחלון הסלון לחצר. אני לא צריך להוסיף לפסיכולוג שלה עוד שנתיים נוספות של צלילה למעמקי הנזקים שאביה עולל לה.
"אני אוהבת אותך, אבאלה," היא אמרה כאשר נכנסנו לדירה. ואני כבר סברתי ,שכעת כשהאירוע נחתם סופית נוכל לשבת מעט ולשוחח כאב אל בתו. קול טריקת דלתה חדרה בפניי ומייד אחריו קולות צחקוק כשפתחה את הפייסבוק שלה לימדו אותי שטעיתי.

נכתב לפני 13 שנים ו-5 חודשים