#
בדיוק כמו שצריך משהו נוסף על יפי-תואר, מנטליות שמקובלת עליך והתאמה בדעות כדי להימשך למישהו, צריך משהו נוסף למלים ומשפטים כדי לגרום לך להישאב לספר. זה דבר חמקמק מאד, שכן יש מליוני דימויים שגורמים לך להחליט – שכלית לפחות – שספר מסויים הוא "טוב" – בדיוק כמו שמליוני דימויים גורמים לך לחשוב שהזיווג מתאים, ויכול להיות שבשני המקרים שתיארתי השכל מדבר, והמשיכה האמיתית נדחקת לשוליים.
הספר הזה הוא ההפך מ"מתאים לי". זה ספר מתח קצבי מאד, עם תיאורים ריאליסטיים והרבה דם ויריות. במעט עמודים מתאר דן מארלו את גיבורו. הגיבור, המספר את הסיפור בגוף ראשון, הוא פושע מועד, שהחליט להיות פושע מסיבות טובות, לדעתו, ומעולם לא חזר בו מהחלטתו. הסיפור שהוא מספר על הדברים הנחשבים בעיני החברה – ובעיני – למאוסים ולא מקובלים, כמו אלימות כברירת מחדל, זלזול בחיי אדם. ונכונות "ללכת עד הסוף" בלי לחשוב מי ייפגע. היו הופכים אותו לספר שאנטוש, אבל... הוא מספר באופן מרתק סיפור מותח ואף הגיוני, עם גיבור בלתי-נשכח, שאוהב בעלי חיים ומתעב בני אדם, בעל חוש צדק מפותח ונחישות להגיע למטרתו ללא סטייה, המתייחס לעצמו באופן מציאותי, ואינו בטוח – כמו גיבורים אחרים בז'אנר הזה - שבזכות כוחו הוא עדיף על בני תמותה חלשים ממנו. כך שהוא גורם לקוראת להתעניין בו, גם אם ברור לה שזה לא בדיוק מה שטוב לה (לקוראת, כמובן. למרלו זה טוב מאד...)
מרלו יליד 1916, עבר מספר רב של מקצועות לפני שהחליט להיות סופר. הסיפור הזה שיצא לאור ב-1962 היה כל כך ריאליסטי שהרשים שודד בנקים אמיתי ששאף במפתיע להיות סופר. השניים התיידדו וכך זכה מרלו - בנוסף לחבר - גם למומחה-יועץ בתחומי ירי ופיצוצים. השודד האמיתי שיכנע את מרלו לכתוב המשך לסיפור הזה, אותו אקרא בשמחה אם וכאשר יתורגם. ואם אני חושבת על סיבה פרט להיותו מותח ממדרגה ראשונה, שהספר שאב אותי אליו – התייחסותו נטולת השחצנות של הגיבור לעצמו, התשובות האמיתיות שהוא מספק לגבי הסיבה לבחירה בפשע, תואמות את התייחסותו של הסופר להערכות מפליגות שקיבל. הוא אמר שעניינו העיקרי הוא כסף וכמו כל איש עסקים הוא מספק סחורה שהעורכים רוצים לקנות. כמה מרענן לקרוא התייחסות כנה ולא מתיימרת כזו, שאינה נפוצה -כך נראה לי - בין סופרים רבים.
אהבתי את הספר. זה לא מהווה תקדים...


















