ביקורת ספרותית על שטוקהולם מאת נעה ידלין
ספר טוב

---

"שטוקהולם" היא קומדיה שחורה. הדבר שהיא עושה, והיא עושה את זה נפלא, היא לזהות את ה-insecurities הקטנים והאיומים, שלוחשים לכל אחד שהוא לא טוב מספיק, ולהתחיל לשחק בהם כמו שחתול משחק בעכבר. זו קריאה שיכולה להיות מבריקה, משעשעת ומושחזת, אבל בשבילי היא היתה מאוד רחוקה מלהיות קלילה וכיפית. היו כמה פעמים שהנחתי את הספר בצד, כי רציתי לקרוא משהו פחות מדכא -- ואני לא יכול לחשוב על עוד ספר שהרגשתי לגביו ככה.

הספר עוסק בחמישה חברים ותיקים ומבוגרים, בני שבעים או כמעט שם. וחברים טובים ככל שיהיו, לא כולם שווים זה לזה -- בדרכים קטנות וגדולות, אבישי הוא זה שבאמת מוצלח, שבאמת חשוב. וכל אחד מהאחרים, בדרכו שלו, משתרך אחרי אבישי.

לעלילה אני לא אכנס; היא מתבהרת במלואה רק באיזור עמוד 80, ואני נהניתי (וגם: נחרדתי) לגלות אותה בדיוק בצורה שבה הספר חשף אותה. מה שחשוב הוא שבאופן פתאומי, הקבוצה מתגייסת כולה למשימה בהולה, לכאורה למענו של אבישי. ושם, כל הדינמיקה הזו -- ארבעת החברים ה-כמעט-הכי-טובים, שאף אחד מהם לא מרגיש טוב מספיק -- מושלכת לתוך סיר לחץ מבעבע.

חלק מהסיבה שזה עובד כל כך טוב, היא כי ידלין היא פשוט אמנית מדהימה. הכתיבה שלה מתאפיינת בתשומת לב לפרטים מוכרים, משניים, זניחים ממש, בצורה שפתאום מלאת-משמעות וצובטת את הלב. הספר הוא, ככלות הכל, רצף פורטרטים של הדמויות -- זוהרה, שמעולם לא מצאה אהבה; יהודה, שכתב ספר ומוכן לעשות הכל כדי שיתפרסם; נילי, שמרגישה תמיד החברה הספייר בחבר'ה; ועמוס, שהוא כלכלן, כמו אבישי, ומרגיש שמתנהלת בינהם תחרות מקצועית אילמת, בה הוא תמיד מפסיד.

אלו כולן נקודות בודדות, ולכאורה טריוויאליות, בחיי הדמויות. אבל ידלין מצליחה, בלי מלודרמה, מצליחה להראות אותן כפצעים תמידיים, שלא מפסיקים לגרד ולצרוב. לא בהתפוצצויות גדולות, אלא שזה עולה, ועולה, ועולה, כך סתם, בחיי היום-יום.

תשומת לב ומיומנות כאלו תמיד עוזרים לספר להרגיש עשיר, אבל במקרה הספציפי הזה, זה גם מתחבר כל כך לאיך שקנאה וחרדה עובדים באמת. לא סביב אירוע כביר אחד, אלא מתפתח ומוזן מאלפי עקצוצים קטנים.

(קרדיט מיוחד לידלין על השימוש המשובח שלה בטכנולוגיה עדכנית. המון מרגעי העקצוץ האלו מגיעים מעולם האינטרנט והמדיה החברתית. הגדרות בוואצאפ, "הצג תגובות קודמות" בפייסבוק, יעדים במימון-המון. זה כל כך מדוייק וקולע, שאני מוכרח להאמין שבעוד חמש שנים, הספר יהיה קריא פחות פשוט כי ממשקים ואתרים יתעדכנו. אבל הדבר הכי מופלא זה האלגנטיות -- ידלין לא מסתפקת בהזדהות הזולה של "היי, אתם מכירים את הקטע כשאתם בפייסבוק ו--". כל מקרה ארוג פנימה היטב, תמיד מרגיש נובע ישירות מהסיפור, ולפעמים מגיח כל כך מהר שלא חושבים על זה בכלל -- נו, בדיוק כמו ש*באמת* פלאפונים ואינטרנט הם עכשיו נוכחות בלתי-פוסקת בחיינו, ו*באמת* הם יכולים למלא אותנו באושר או בתסכול על פרטים קטנטנים שאולי קשה להסביר אותם, אבל מרגישים היטב-היטב.)

המחשבים והאינטרנט עוזרים להדגיש עוד נקודה מעניינת בספר: הדמויות הם אמנם מבוגרות, אבל הן לא מיושנות. הן לא חלשות, או חולות, או מצטמקות. הדמויות האלו סוערות, ומלאי-אישיות ומלאי-חיים, בצורה שנדיר לראות בדמויות מבוגרות בסיפורת.

אבל הן כן דמויות זקנות ומזדקנות במובן אחד קריטי: הן מרגישות לקראת סוף חייהן. לא במובן שהן על סף מוות; רחוק מכך -- אבל, וזה אולי מרכז הסיפור, הן מרגישות שהן את שלהן עשו כבר. שיותר לא יהיו תהפוכות עצומות או שינויי-ענק. שכל חלום שטרם הגשימו, כבר אי אפשר לקוות שיום אחד תתגשם. מכאן, לדעתי, מגיע הייאוש העמוק של הספר: מההבנה האיטית שהגעת לסוף, ש, אם תרצה ואם לאו, סיימת להגשים דברים בחיים שלך. נגמר כל ה"אחר כך." זה כל מה שיש.

זו, לדעתי, גם הסיבה ששתי הדמויות הבולטות ביותר, זוהרה ויהודה, טרודים כל כך לשכתב את החיים של עצמם. ליהודה יש את הספר שלו -- שהוא לכאורה על המצאות ויצירתיות, אבל הוא גם האוטוביוגרפיה של יהודה מימי ילדותו; הוא רוצה להיות אדם שאנשים זוכרים ומעריכים. וזוהרה (שהיא בעצמה במקצועה כותבת זכרונות וביוגרפיות) כמהה להפוך את הקשר שלה עם אבישי, ה-friends with benefits שלהם ("אם לא היה למפגש כותרת, סימן שהם שוכבים. מבין שניהם, לאבישי לבדו מותר היה להמיר סוג מפגש אחד בשני") לזוגיות אמיתית -- לא רק תקווה לעתיד, אלא גם ניסיון לשכתב בדיעבד. זו תמה חזקה מאוד, וכואבת. כמו כל הספר, יש כאן יאוש ואכזבה. זה לא פייר, אומר "שטוקהולם." למה הם כן ואני לא. למה אני היחיד שמתמודד עם הבעיות האלו. למה אף אחד לא רואה אותי. למה שום דבר שאני עושה, לא באמת משנה.

אם זה היה ספר פחות טוב, זה מסוגל היה להיות יללני ומתמסכן. אבל זה לא. הזדהיתי עם הדמויות, והרגשתי את הכאבים וה-insecurities של כולם. זה עדיין מסוגל להיות מעט מונוטוני -- העלילה עצמה היא, סך הכל, פשוטה מאוד, והטון והתמה באמת לוחצים על אותו מקש יחיד, שוב ושוב. אבל זה עשוי נהדר, וזה מקש די מרתק.

אם אתם מחבבים כתיבה ספרותית, טרגיקומדיה מאוד יומיומית, ושמסוגלת לשאוב אתכם בתוך הייאוש הקטנוני המבריק שלו, אז "שטוקהולם" מומלץ בחום.

» ביקורות נוספות של Standback
» ביקורות נוספות על שטוקהולם