ביקורת ספרותית על שטוקהולם מאת נעה ידלין
ספר טוב

---

גיבור הספר הזה הוא לא אדם יחיד, במרכז הספר הזה עומדת "חבורה". במלעיל. קבוצה של אנשים שנפגשו בשנות העשרה או העשרים לחייהם ומאז הם ממשיכים יחד לאורך החיים, הלימודים, הקריירה, הנישואים, הולדת הילדים, מעברי הדירות, הפיטורים, הגירושים וכל מה שקורה לאנשים במהלך החיים שלהם. הכל הם עושים ביחד, מעורבים עד צוואר זה בחייו של זה, מבקרים, נפגשים לעל האש, מופיעים באירועים, נפגשים בהלוויות ובשיבעות, מדברים, צוחקים, עוזרים, מייעצים, הכל.

ניסיתי לחשוב על ספר מתורגם, לא ישראלי, שיש במרכזו חבורה ולא הצלחתי. לא השביעיה הסודית, החמישיה הסודית ודומיהם, אלא ספר למבוגרים על חבורה של אנשים בוגרים ואפילו מבוגרים שהם חברים יחד כבר תקופת שנים. אמרו לי שסטיבן קינג כותב ספרים על חבורות כאלה, אבל אני לא קוראת את סטיבן קינג אז אני לא באמת יודעת. חבורה נראית לי עניין ישראלי מאוד. לא שלא קיים במקומות אחרים, אבל כזה שמאוד דומיננטי בישראל, כמו משפחתיות חזקה, ילודה מרובה והתעקשות על רכישת נדל"ן למגורים.

החבורה במרכז הספר מונה חמישה אנשים שאין שום דרך לקרוא להם "צעירים". למעשה הם נושקים לגיל שבעים, וחולקים יחד עשורים רבים של חיים זה לצד זה וחוויות משותפות. זוהרה היא רווקה שעובדת כעט להשכיר, כותבת בהזמנה ספרי זכרונות של אנשים, להדפיס בחמישים עותקים ולחלק לבני משפחה, יהודה הוא הממציא וגם הוא שולח ידו בעט וחולם להוציא לאור ספר שכתב. נילי היא רופאת ילדים בפנסיה, גרושה עתירת נכדים, עמוס נשוי ואב לשתי בנות והוא כלכלן החוקר אושר. גם אבישי הוא כלכלן, למעשה הוא כלכלן מוצלח מאודף חוקר בכיר באקדמיה וכנראה (אם כי מטבע הדברים אי אפשר לדעת בוודאות) מועמד לפרס נובל. את אבישי אנחנו לא מכירים ישירות, הוא מת בתחילת הספר, והחברים שלו מנסים להגן על כבודו ולהציל את הפוטנציאל לנובל, מה שמחייב אותם לשמור בסוד את עובדת המוות שלו, שכן הפרס ניתן לאנשים חיים בלבד.

נשארו סוד אחד, ארבעה חברים, ושמונה ימים עד להכרזה המיוחלת. מכאן הקורא עוקב חליפות אחרי המאורע, כל יום מנקודת מבט של אחד החברים, ובסך הבל יומיים לא רצופים לכל אחד מהם. וכן, זה יוצר עלילה קצת גרוטסקית ומאוד לא אמינה בבסיסה, כי אמנם קורה שקשישים בודדים מתים בביתם ומותם מתגלה באיחור של כמה ימים, אבל אצל אדם שעובד, מרצה, מפרסם ושומר על קשרי משפחה זה קצת פחות סביר. לכן, כבר בתחילת הקריאה של הספר הקורא נדרש להשעיית אימון לא קטנה בכלל. עם זאת, כתרגיל מחשבתי שיצא משליטה והובא לאבסורד, מאחר שהוחלט שאלה נתוני הפתיחה של הספר, אז מכאן הוא מציאותי מאוד, ומעניין מאוד.

הייתי פעם בהלוויה של אדם בן שמונים ומשהו, ואחד המספידים היה מישהו מה"חבורה" שלו, שבחר להקריא הספד בחרוזים. זה היה מוזר, מביך וקרינג' כמו שזה נשמע. ההאזנה היתה כמו צפיה בתאונה בהילוך איטי. עם זאת, קצת הבנתי אותו. אלה החברים, זו הקבוצה, ומה לעשות שהגיעו לגיל שבו המפגשים הם לא לרגל יום הולדת, סיום תואר, נישואים או היבט חגיגי אחר של החיים אלא בהלוויות, והתפקיד שלו בקבוצת החברים נשאר בעינו. אז כפי שהוא כנראה היה המקריא של הברכה החגיגית המחורזת לרגל חתן המסיבה הנוכחי, כך הוא עושה גם כשהחברה נפגשים באירוע מהסוג הפחות משמח. כי זה הקטע ב"חבורה" במלעיל, יש לה אפקט של חרב פיפיות משום שהיא נותנת תמיכה חברתית וקבלה ללא תנאי ומהצד השני נוטה לנעול את החברים בה בתפקידיהם שנכנסו לתוכם משכבר הימים. מה שאני רוצה להגיד שכל אחד מהשותפים לקשר מתעמת עם מקומו בחיים - מול המוות שהופך להיות קרוב, מול ציפיותיו והישגיו בחיים, מול משפחתו וגם מול הקבוצה.

אין הרבה ספרים שעוסקים בגיל השלישי מנקודת המבט של הקשיש עצמו. אולי זה בגלל שכל סופר עבר את גיל הנעורים ויכול להיזכר בו בקלות ואילו את גיל ההתבגרות המאוחר - ההזדקנות - רוב הסופרים עוד לא עברו. זה גם נראה לא מאוד מסקרן, כאילו אין הרבה תהפוכות בגיל הזה, למרות שתוחלת החיים ההולכת ומתארכת הופכת אותו להיות גיל יותר ויותר דומיננטי. נילי שפרשה מעבודתה כרופאה אותה לא אהבה ונדרשת לתפקד כסבתא מעורבת לילדיה המתרבים בקצב וגם את זה היא לא אוהבת, נדרשת לחשוב מה היא כן. זוהרה הרווקה צריכה לבחון את טיב הקשרים שהיו לה עם אבישי המנוח. יהודה שהתעשר מהמצאה וקרוי ממציא למרות שמאז לא המציא דבר בוחן את חבריו, את מעמדו במשפחתו, את הטבעונות שלו ואת בחירתו להיות סופר, עמוס עומד נדהם מול שאיפותיה של אשתו הלומדת משפטים, היומרות המוזיקליות של הבת שלו, והמקום שלו כחוקר אקדמי בינוני למדי. כולם בעלי חיי מין פעילים, בניגוד לדימוי, כולם מרגישים את הגוף ומוקשיו, וכולם חשים את הצל הארוך של סוף החיים ההולך ומתקצר לו.

נועה ידלין כותבת ישראלית. העולם מסביב, הסופר, האוטובוס, האנשים בתור, השכנה בחדר המדרגות, עורך הדין, המוכר בקיוסק. הכתיבה שלה מלאה דיאלוגים שאינם מסומנים כדיאלוגים. אין מירכאות, אין מקף, אין שורות ייעודיות. יש פסיק, הוא אמר, ועוד פסיק היא ענתה. זה סגנון כתיבה וצריך להתרגל אליו. בספר "בעלת הבית" פוצצה ידלין את הבועה של האקדמיה הירושלמית השמאלנית אבל גם בחנה את יחסיו של אדם עם משפחתו המורחבת הכוללת הורים מבוגרים אחים בוגרים ובני זוגם. בספר "חיי מדף" הותקף עולם ההוצאה לאור, ובספר "אנשים כמונו" המעמד הבינוני של הזוגות הצעירים משפרי הדיור. הספרים כולם ישראלים וכולם מדכאים במידה זו או אחרת. שאלתי את עצמי למה מבחינתי ידלין כן ומאיה ערד לא, ואין לי תשובה מספיק טובה. נועה ידלין מדרדרת את הדמויות שלה למקומות רעים מבחינה נפשית ומבחינה מוסרית, ויוצרת לקורא מראה של תאונה גדולה בהתהוות, אבל ניכר שהיא מחבבת את הגיבורים שלה, לפחות בבסיסם. זו התשובה הכי טובה שהיתה לי לעצמי, ולא בטוח שהיא מספיקה.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על שטוקהולם