ביקורת ספרותית על החיים הלא כל כך מושלמים שלי מאת סופי קינסלה
בזבוז של זמן

---

בהתחלה חשבתי, איזה ספר כיפי. אנחנו נכנסים ישר לראש שלה, של קייטי. מהעמוד הראשון אנחנו בתוך בליל המחשבות הרצות שלה, מה שיוצר תחושה טבעית ונינוחה לקורא. אחרי עמודים מספר שמתי לב שבעצם כל המחשבות האלו כולן הן שטחיות ברמת הצבע-שיער-בגדי-מעצבים-מסעדות-כסף ואין בהן שום טיפת פילוסופיה, עומק, עניין מעבר לזה. כל העסק נראה כמו חוזה שסוכם מראש לסרט, שאציין שאם הייתי נתקלת בו במקרה בזפזופ לילי בין ערוצי יס, הייתי מעבירה ערוץ ללא היסוס (לאחר שתהיתי מי לעזאזל אישר את ההפקה של הבזיון הזה).

האווירה הקלולסית מורגשת בחוזקה באוויר, כאילו היה כל הספר תרגיל כתיבה של מנוזלת בת 15 שאמרו לה לצייר ענן מחשבות מעל המושג “מעבר לעיר חדשה”. הו הו תראו את הנערה הקטנה והחמודה הזו מחליפה את התדמית הכפרית שלה – ע”י החלקת התלתלים והרכבת משקפיים ללא מספר על פרצופה, לא משהו שכולל חשיבה חלילה – כדי להצליח בעיר הנחשקת והגדולה, כשהיא יכולה לממן רק חדר קטן בדירת שותפים – כאילו לא היינו שם מספיק בסדרות כמו הביץ’ מדירה 23, הבחורה החדשה, ואפילו סרטי ילדים כמו זוטרופוליס.

חידה: כמה פעמים המילה אינסטגרם יכולה לחזור בספר אחד? התשובה: אינסוף.

עושה רושם שהמו”לים או מישהו בסגנון דרשו מקינסלה להתחבר לדור הצעיר, והיא עשתה זאת בעיוורון ובלי הבנה ממשית של מאחורי הקלעים של “העניין הזה שכל בני הנוער נמצאים בו”. קייטי מחפשת כל הספר תמונות מושלמות להעלות לאינסטוש, כולל צילום ארוחות צהריים יוקרתיות של אנשים שהלכו לשירותים, אבל אין שום דיבור על מספר עוקבים או לייקים או תגובות.

כנ”ל לגבי יוגה, בלוג, זרעי צ’יה, חלב סויה, פוטושופ וטקסט (במובן של מסרון). הבנתי, זה סיפור מודרני. מודרני מאוד. הנה אנחנו, ב-2017, אוקיי? הניסיון המובהק לייצר תדמית מבינה ועכשווית ללא שום עומק, עניין, סיפור או תוכן – כשל.

הדיאלוגים המשמימים עשו לי חשק לבכות (“חטיף צ’יפס, קיטי-קייט?”, “ראיתי אותך מגיעה. התעוררתי נורא מאוחר, מצטערת! את רוצה ארוחת בוקר?”, “את… בסדר? ודאי שאני בסדר! רק קצת עייפה, זה הכל”). סיפור האהבה לא אמין מההתחלה (הוו נתקלתי בבלונדיני חטוב במעלית, מה הסיכויים בחודש הראשון שלי במשרד המצליח הזה?). גיבורת הספר פתית מדי. הטעויות בלכאורה-קומדיה-רומנטית הזו בולטות כמו כתמים של מלבין על חולצה שחורה.

ביטויים מגוחכים כמו “מילוי מצברים לקראת לילה של סקס לוהט” (ציטוט ישיר!), וסצנות רבות שנמצצו מהאצבע (ספויילר: אחרי תאונת דרכים עם רכב ישן בתעלה בכפר, הוא מנגב את פניו מהדם והם ממשיכים בטיול הרומנטי) גרמו לי לתהות מה חושבת הסופרת על מנת המשכל של קוראיה. אני מבינה ששום דבר לא מושלם, אבל חורים בעלילה שרואים מקילומטרים בסרט, בוודאי ובוודאי קוראים בספר.

קלישאות סתמיות נוסח הוליווד כמו “רק תהיי עצמך” ו”לשקר אין רגליים” אמורות להיות המסרים המעצימים בפרק האחרון, כשבעצם היה עדיף כבר שלא יהיה פה שום מסר. טעויות הקלדה ושגיאות כתיב רבות מעטרות את הדפים מתחילת הספר ועד סופו, מה שרק מוסיף לחגיגת הטמטום הגדולה הזו.

לסיכום בזבוז זמן טוטאלי, לא מתאים אפילו לקריאה בתור בדואר.

» ביקורות נוספות של אנה
» ביקורות נוספות על החיים הלא כל כך מושלמים שלי