"הכל נראה קודר יותר לפני עלות השחר" (עמוד 56)


קראתי את כל ספריה של קריסטין הרמל שתורגמו לעברית. "רק עוד יום אחד" הינו ספרה הרביעי שרואה אור בעברית.

הכתיבה של קריסטין הרמל קלילה, והיא מטיבה ליטול לידיה נושאים כבדים, ולהקליל אותם בפני הקוראים.

אומרים שעם האוכל בא התיאבון, אז כנראה שזה נכון גם לגבי ספרים. יש בי תחושה קלה שעם הצלחת הספר הראשון: "המתיקות שבשכחה", בא התיאבון לספר הנוכחי, ולעניות דעתי הוא פחות מוצלח מקודמיו, למרות, שהרעיון בו הוא טוב ומיוחד.

וכך זה מתחיל: "אי הוודאות היא הדבר הגרוע מכול". עם המשפט הזה אני בהחלט מסכימה.

ג'יל קופר, הדמות הראשית של העלילה ,חיה עם המשפט הזה כל יום במסגרת עבודתה כאחות.

ג'יל, רווקה, בת 39, אחות במחלקה האונקולוגית בבית חולים אטלנטה לילדים, בשלבים שונים של סרטן, ונלחמים כל יום על חייהם. אימה של גי'ל קופר נפטרה מסרטן השד לפני 5 שנים. אביה עזב את הבית לטובת פרק ב עם שרון כשג'יל הייתה בת ארבע. , והקשר הצולע בין האב לביתו הסתכם רק לעניין דמי המזונות.

לג'יל יש כאבי ראש חוזרים ונשנים, והיא פותרת אותם בכל פעם כשזה קורה עם גלולות אדוויל, עד שיום אחד היא החליטה לבדוק את מקור הכאבים הללו.

בדיקה של ד"ר פרוסט הנוירולוג מגלה שכבר מאוחר מידי... ימים ספורים נותרו ואין מה לעשות מלבד לקבל טיפול תומך. מסתבר שמקור הכאבים מגידול סרטני!

מכאן ואילך מתחיל מרוץ...

מי שתומך בג'יל בימים הספורים שנותרו לה, הוא לוגאן בן העשר שהוא בעצמו חולה בסרטן.

בגיל עשרה חודשים אמו של לוגאן נפטרה ממנת יתר של קוקאין. אביו לא היה בתמונה ולא היו קרובי משפחה שרצו לאמצו. לכן, לוגאן נאלץ להיטלטל בין בתי אומנה. בגיל שבע אבחנו אצל לוגאן סרטן מסוג רבדומיוסרקומה עוברית. אצל לוגאן הכול התחיל מתלונה על כאב אוזניים ובבירור אצל הרופא התגלה גידול שהתפשט למערות האף והצוואר.

ג'יל התייחסה לכל הילדים במחלקת הילדים, אך עם לוגאן היה לה חיבור מיוחד. הוא גילה לה סוד על עץ הנטוע בחצר בית החולים, שיסייע לג'יל להשלים עם רוע הגזירה. (העץ נתרם לבית החולים בזמנו על ידי ג'ימי, לזכר מותה של בתו קרולין בת השש שנפטרה ממום בלבד).

לוגאן מחבר את ג'יל לעץ וכאן מתחילה העלילה לקרום עור וגידים ואף תקווה.

אין ספק שהעץ הוא סמל נפוץ ומשמש השראה לסמל החיים וההישרדות, ולכן לא לחינם בחרה הרמל קריסטין להשתמש בעץ כמוטיב משמעותי בעלילה.

נהניתי לקרוא את תובנותיו של לוגאן בן ה10. להלן ציטוט מעמוד 50: "תראי ג'יל, לאף אחד אין אף פעם מספיק זמן. רק שאנשים כמוך וכמוני מודעים יותר לעובדה שזמננו מוגבל, כי אנחנו עומדים למות וכל זה. אבל העניין הוא למצות את מה שיש, הבנת? והעץ עוזר לעשות את זה."

חוזקו של הספר נובע מכך שקריסטין הרמל, משלבת בספר הנוכחי מציאות מול פנטזיה מאגית בקלילות, ומתמודדת עם מחלה שבהרבה מקרים לצערי הכרטיס הוא לכיוון אחד.

העלילה נוגעת וחושפת מנעד של נושאים נוספים כמו חשיבות החיים, אהבתם וניצולם הנכון. יש לחבק כל יום שנולד, להספיק כמה שיותר ולמצות כל יחידת זמן.

קריסטין הרמל השתמשה בעץ במוטיב העץ כסמל לחיים. זה אינו חדש, הרי הסופר המקראי כבר עשה לנו הכרה עמו בספר בראשית פרקים ב' ו-ג'.

הספר קוטלג כספרות למבוגרים, ולדעתי אופן הגשתו והצגתו לקורא תתאים גם לנוער הקורא.

בשורה התחתונה: כל יום שעובר לא חוזר

לי יניני
הוצאת הכורסא, פרוזה תרגום, 220 עמודים, 2018

ספר מונוטוני
הספר הנ"ל מגולל את סיפורה של ג'יל קופר, אחות במחלקה אונקולוגית לילדים, היא סובלת תקופה ארוכה מכאבי ראש חדים, ביום מן הימים מחליטה להיבדק ע"י ד"ר פרוסט, הוא מבקש מג'יל, לעבור סדרת בדיקות לפי התוצאה הוא קבע שיש לה גידול סרטני , מפושט, יתרה מזאת, הרופא מבשר לה שיש לה זמן קצוב לחיות.
תחילה, כאשר קיבלה בשורה זו , חשבה שעולמה חרב עליה, אבל התמודדה עם מחלתה על הצד הטוב ביותר
יש לציין שגברת קופר, בקשר הדוק עם מטופליה שסובלים ממחלות סרטניות ממאירות אך מלאים בשמחת חיים.
יש בספר הנ"ל חזרה מוגזמת על אותם הרעיונות ואותם המשפטים.
ספר דמיוני, ולא מציאותי, בעיניי הסופרת הזו יש לה סגנון יפה מאוד בכתיבת ספרים, אבל בספר הנ"ל הרעיון המרכזי היה דל, כי כל הספר היה בו חזרתיות על אותם הפרטים , אך בכל פעם זה היה בניסוח שונה.

ספר חמוד וקליל עם נושא כבד וכאוב - סרטן.
הלוואי ואפשר היה לעשות את כל הדברים שאנחנו רוצים בזמן כזה קצר.
סך הכל קריא והוא פחות טוב מהספר הקודם שלה "המתיקות שבשכחה."
ממליצה

הייתי מגדירה את הספר כאגדה למבוגרים שגם בני נוער ובפרט החולים שבהם יכולים להפיק ממנו תועלת והנאה. הסופרת דנה בנושא כבד: מחלת הסרטן (שלצערנו רבים, הן מבוגרים והן ילדים, מתמודדים עימה בתקופתנו אנו) וההכנה למוות.
הבנתי שהסופרת ניסתה לספר סיפור פנטזיה דמיוני, אך יחד עם זאת ראוי שאם מרכז הסיפור הינו מחלה הקוראים אכן ירגישו שהם קוראים על אנשים חולים ובספר הזה זה לא היה.
הספר שם במרכז אחות במחלקה האונקולוגית שמטפלת בילדים חולי סרטן ובשלב די התחלתי בסיפור היא מגלה שלה עצמה יש סרטן אלים במוח ושימיה ספורים. פרט לעלילה שהייתה לא הגיונית כי כאמור, היה כאן ניסיון לכתוב ספר פנטזיה, פעם אחת לא הוזכרו התסמינים הכל כך בולטים לסרטן, כגון: חולשה, נשירת שיער (לפחות עבור הילדים שכן עברו סוג של טיפול היות שהם ילדים מאושפזים ולא עבור ג'יל שלא היה טעם להתחיל טיפול עבורה), בחילות, הקאות וכדומה.
הייתה תחושה שכחולים יש לג'יל האחות ולגיבורים האחרים (הילדים המאושפזים במחלקה) יותר כוח מאשר לאנשים בריאים וזה לא היה אמין ופגע באיכות הסיפור. בנוסף, הכל הסתדר מהר מדי. כך לדוגמא, הספר עוסק בעץ קסום שנותן לחולים סופניים לחזור על אותו יום במשך זמן ממושך (חודשים, שנים וכו') כך שלמעשה הם זוכים לחיות יותר מכפי שהיו אמורים לחיות כחולי סרטן. ג'יל, כאישה בוגרת, מאמינה מהר מדי לטעמי לכל עניין העץ הקסום, מה שלא היה קורה לדעתי לו היה מדובר במקרה אמיתי של מבוגר חולה סרטן. ילד בשם לוגאן שהינו אחד מהילדים החולים במחלקה הוא שחשף אותה לעניין הקסם ובלי לבדוק היא די מיידית מאמינה לו כאילו זה עניין שבשגרה.
מה שכן אהבתי בספר זה את התובנות, אבל גם אותן הסופרת מביאה ממש בכפית לקוראים ולא נותנת לקוראים להגיע לתובנות הללו בעצמם. היא עושה זאת באמצעות אימרות שהן יפות בפני עצמן אך טוב יותר היה לו כל אחד היה יכול לנסח את האימרות בדרכו שלו. האימרות באות לידי ביטוי בעיקר דרך השיחות של האחות עם לוגאן (אותו ילד שחשף אותה לעניין העץ הקסום) ועם זקן שגם הוא נוטה למות, אך בניגוד לילדים ואליה הוא חי חיים ארוכים, היות שהגיע לגיל 90. דרך השיחות עם האיש הזקן הסופרת לדעתי מנסה להראות ששלמות החיים אינה נמדדת דווקא באורכם, כלומר אדם יכול לחיות חיים קצרים ועדיין להרגיש שהוא חי חיים שלמים וזה אחד מהמסרים היפים בסיפור. יש עוד הרבה מסרים יפים בסיפור ויש בו הרבה תקווה ואופטימיות ואת זה כן אהבתי ולכן למרות שהמסרים מובאים בצורה פשטנית כן אמליץ על הספר, במיוחד למי שצריך להתעודד ורוצה להעמיק במושג משמעות החיים.

סיפור לא אמין, מופרך, משעמם ומלא בקלישאות ובקיטש.
בלתי הגיוני שלילד בן 10 יש תובנות כ"כ עמוקות על החיים, בכל משפט שהוא אומר.
שפת הכתיבה פשוטה, מלאה בסלנג ובחזרה מעצבנת על המילה "באמת?" בצורה מאוסה. גם התרגום לעברית מאוד גרוע, ורצוף בטעויות לשוניות רבות.

אוקיי.
אז לא התחברתי.
רוצה לציין שלפני פחות משבועיים קראתי את "לפני שאפול", אז כל הזמן הרגשתי כאילו הספר הזה הוא חיקוי שלו. הוא כאילו בא אחרי לפני שאפול, שבא אחרי לקום אתמול בבוקר. זה טו מאץ'.
העובדה שהספר הזה הרגיש כמו חיקוי הקשתה עליי עוד יותר לצלוח את החלקים שחוזרים על עצמם כשהיום חוזר על עצמו. זה היה מייגע ממש.
לא התחברתי לדמות הראשית בכלל. לא חשבתי שהיא תשתכנע כל כך מהר לחזור שוב ושוב על אותו היום. חשבתי שהיא תתלבט לפחות. 'עץ קסום שמעניק לך את היכולת לחיות שוב את אותו היום? בטח, מה! אני זוכרת שסבתא שלי הייתה מגדלת אותם.'
הייתי בטוחה שהיא תהסס לפני הפעם השנייה, או השלישית, או אפילו הרביעית. היא החליקה לתוך זה יותר מדי בקלות. זה לא נראה לי הגיוני. חיכיתי שתהיה איזושהי התלבטות, אבל... לא.
נאדה.
אוקיי, נקסט.
בחיים שלי לא ראיתי כל כך הרבה חוסר-רגישות בדמות אחת. מצאת לך את הדרך לדבר על בתו המתה של הקראש שלך, אחותי. כן, תטיחי לו את זה בפרצוף. לגמרי סביר ונורמלי. בטח, כן, הוא יקבל את זה. Sure. פפפ.
אוקיי אז לא אהבתי את הספר, אוקיי? הוא נמרח. הוא באורך של פרק אחד אבל מתפרס על פני עשרות. הדמויות רדודות מאוד או לא ריאליות. הוא היה מוזר, הוא תקע פנטזיה בחור לא קשור והוא היה לא מציאותי ולא בגלל הקסם.
אה, וגם ידעתי שהיא לא תמות מהסרטן.
טו אובבייס.
מצטערת על הבלאגן.

סתם ככה אם הייתי רואה את הספר בספרייה לא היה סיכוי שאקרא את זה, אבל השתעממתי וחברה שלי אמרה לי לקרוא, ובסופו של דבר מאוד נהניתי; אפילו שזה ממש לא סגנון הקריאה הרגיל שלי.
ממליצה לקרוא!

אני אוהבת מאוד מאוד את קריסטין הרמל ואת שני ספריה הקודמים בלעתי בשקיקה וגם קצת בדמעות.
אבל דווקא לספר הזה פחות התחברתי.
בסך הכל היה לי נחמד וזורם לקרוא, אבל לא הצלחתי להתחבר לדמויות והרגיש לי באופן כללי כמו ספר שטוח למדי.
אולי הציפיות שלי מקריסטין הרמל בעקבות הספרים הקודמים גרמו לזה ואולי זה סתם בא לי ביום פחות מוצלח.

***ספוילר****
הוא הזכיר לי יותר מידי את הסרט "לקום אתמול בבוקר". הקטע שהסופרת כותבת את זה בעצמה תוך כדי הסיפור. לא הצלחתי לצאת מהרושם הזה לאורך כל העלילה וזה נותן הרגשה של ספר לא מקורי וקצת מעצבן..
***סוף ספוילר****

קריסטן הרמל עשית את זה שוב!
העלילה מעולה, באמת שנהניתי לקרוא אותו, אף על פי שבכיתי בגללו.
דמויות שקל להתחבר אליהם.
בקיצור ממליצה