רק אחרי שהתחלתי לקרוא את הספר הזה, הבנתי שהוא ישראלי.
לא, אין לי שום דבר נגד ישראלים. שום דבר נגד המדינה הצעירה והחביבה שלנו. הבעיה היחידה שיש לי היא, שמצאתי כמעט בכל ספרי הנוער הישראליים... בעיות. על 'יעודו של דן' חשבתי בדיוק את אותו הדבר.
בעיות, בלשון המעטה.
תגידו, אנשים משונים שמכנים את עצמם סופרים. אתם מכירים את הנוער? אתם מבינים את הצורה בה הוא חושב? הצורה בה הוא מדבר? יש לכם מושג קלוש מה עובר לו בראש? יש לכם מושג קלוש איך הוא היה מגיב בסיטואציה מסוימת?
אולי תגידו שכן. אולי תגידו שאתם מגדלים נוער אצלכם בבית, ושאתם הייתם נוער בעבר.
יופי לכם. אם זה נוער, אני קופסת שימורים.
נוער מגיב בגסות. נוער חושב אלף פעמים לפני שהוא מדבר, כדי לצאת בצורה החזקה והמשפיעה ביותר. נוער רוצה לנסות דברים. רוצה לחוות. כל חלק מהנוער חושב בצורה שונה.
יודעים מה? אני לא כזאת מומחית נוער בעצמי, אבל מעולם לא פגשתי את הנוער שיצרתם.
נוער מנומס, חלש אופי. נוער שלא מסוגל להתמודד, ומפגין את זה בצורה הכי חזקה שאפשר. נוער שמדבר כאילו הוא בסרט מצויר.
ואני לתומי חשבתי שספר אמור להכניס אותך למציאות אחרת.

אני לא אדם מהסוג שקורא שוב את התקציר לפני שהוא מתחיל לקרוא. אני קוראת את התקציר בחנות, אבל לא מתמקדת בו יותר מדי. כשאני פותחת את הספר, אני מצפה שכל העובדות יהיו כתובות בצורה מובנת בפנים. אני לא מצפה להעביר את הפרק הראשון כשאני שואלת את עצמי איפה בדיוק הסיפור הזה קורה.
זו מדינה בעולם האמיתי? אם כן, איך זה שלא שמים לב אליה? זה עולם אחר לגמרי? אז למה מוזכרים שם אנשים ותאריכים מהעולם האמיתי?
למה אני צריכה לגלות את התשובות רק כשאני עושה הפסקה, סוגרת את הספר וקוראת את התקציר?
זה עדיין די מוזר לי. הם מייבאים לשם המון דברים, בונים שם מגדלים, משתמשים בטלפונים סלולאריים ומצרפים לשם אנשים מעולם האמיתי. הם מעבירים ספינות משם אל שאר היבשות ובחזרה, אבל אף אחד לא גילה על קיומה של הארץ הסודית שלהם?
מסתבר שאנחנו טיפשים משחשבתי.

סיפור האהבה כאן די מוזר. מלכתחילה היא לא הייתה אמורה לאהוב את הנסיכים, נכון? זה מה שכתוב. לפני שהספר התחיל, היא לא אהבה אף אחד מהם. היא הייתה אמורה לחשוב שהם די מפונקים. אם ככה, איך פתאום כשהספר מתחיל את מתרשמת מהם?! מישהו נכנס לך למוח ושיבש תהליכים? לא התאהבת במבט ראשון. לא התאהבת בתהליך. לא אהבת אותם, אבל על תחילת הסיפור אפשר לראות כמה את מתרשמת מהם, ובעיקר מארקו, ולהסיק שתהיו ביחד.
שמישהו יסביר לי למה.
לא, ברצינות. למה?! למה דווקא האהבה, שאמורה להיות כל כך מדהימה ומרגשת ולגרום לקוראות כמוני לרצות לדפדף שוב לקטעים החמודים, הורסת את המעט שעוד נשאר מהספר הזה?
יודעים מה, עזבו את זה. נניח והצורה שבה היא התאהבה שפויה לחלוטין. נניח והם התאהבו והכל מושלם.
איזו נערה בת 16 תקרא לאדם שהיא התאהבה בו "יקירי" או "אהוב שלי" ?
כן, שמעתי על 'עיניים', 'נשמה', 'חיים שלי'. אלאיה היא ממש לא נערה בסגנון הזה. היא הנערה הכי פשוטה שאפשר לחשוב עליה. כמעט כאילו האישיות שלה נספגה איפשיהו בין דפי הספר. אז למה. לעזאזל. היא קוראת לו ככה?
באיזו מציאות הנוער אמור להתחבר ולאהוב את זה?!

הו, כן, שכחתי. סליחה. מצטערת.
הסופרים הישראליים הרי לא באמת מכירים אותנו. נכון?
אולי זה בגלל שמביאים אלינו למדינה ומתרגמים רק את הספרים הטובים, שזכו להצלחה. אולי בגלל זה יש לי הרגשה שסופרים ממדינות אחרות מבינים יותר. אולי זו הסיבה. זה לא באמת משנה. העובדה היא, שהספר הזה לא הרגיש כאילו הוא נועד לי.
זה ספר שמדבר על ילדה בת 16, שהייתי שמחה לקרוא אם הוא היה יוצא כשהייתי בת 10. עכשיו...? לא, מצטערת. אני לא מסוגלת להתרשם מהדקויות העדינות שלו, אם קיימות כאלה, כשאני יודעת משהו על כתיבה.
מצטערת שאני לא מצליחה להבין איך הנוער במצוקה בישראל, הנער הקשוח שלמד לשרוד בכוחות עצמו, יכול להיות רך כל כך. מצטערת שאני לא מצליחה להבין למה אני לא מקבלת שום דבר מהרגשות החזקים שהיו אמורים לעבור שם. מצטערת שאני לא מבינה איך נערה יכולה להיות כל כך... חסרת ייחוד. להצליח ליצור דמות כזו זה כישרון בפני עצמו. חייב להיות לה אופי כולשהו, נכון? משהו שמופיע בה ואין במישהו אחר. בלתי אפשרי ליצור אדם שיהיה אנושי ואין בו שום דבר. כל אחד מיוחד בדרך שלו, נכון?
מסתבר שלא.

אחלה ספר, בקיצור. מדהים. אם תתאהבו בו, תודיעו לי. אני אארגן מספר של מוסד לחולי נפש בחיוג מקוצר.

טוב, הספר הזה היה חתיכת תעתוע. היא תעתע אותי לחשוב שהספר מוצלח. אבל הוא ממש לא.


לא יודעת מה איתכם, בחיים לא פגשתי אחים שקוראים זה לזה "אחי היקר". או כאלה שקדים יקדה.
או כאלה שבועטים בחיבה.
או כאלה שנוזפים באהבה.
או כאלה שהיו מוותרים על מלוכה בגלל אלאיה קיטשית ומעצבנת אחת.
או כאלה שמכנים את אמא שלהם "אמא האהובה".


הספר לא אמין ולא מעניין בשיט.
כן, כן, אלאיה, ארקו, קיטשיות, רומנטיקה בשיט, זוג של דביקים, שמות הזויים, תיאורים מגוחכים וסיפור סינדרלה אחד.
אלאיה מדברת בשפה גבוהה מידי שעולה לי על העצבים. היא כל הזמן מתחננת שיבואו להציל אותה, קוראת לארקו הנודניק שלה ומחכה שהנסיך על הסוס הלבן יבוא להציל אותה. מספיק.
זה מעצבן שבספרות מדע בדיוני או פנטזיה דוחפים כמה אותיות, מתיכים אותן ביחד והנה לנו שם הזוי שאף אחד לא יודע איך לקרוא.
מה זה יונגדאר או תרודיון?
אוקיי, הבנו שהם ממדינה שבה נוהגים לעשות את כל הדברים המגוחכים שנמצאים למעלה. מ ו ב ן.
אבל גם הגיע הגבול- הם שמות כל כך מפגרים! הגעתי לשלב שלא יכולתי יותר ושניתי להם את השמות.
לענק הילדותי קראתי ענק ילדותי ולגמד המעצבן קראתי גמד מעצבן.
מקוריות זה השם השני שלי.
ייחלתי לאירוע כלשהו שיהרוג את חבורות הדביקים האלה!
ארקו ואלאיה אפילו לא התנשקו אבל הם כבר ביחד לנצח. תמותי, אלאיה, תמותי תמותי תמותי כבר!
למה הצוללת המטופשת לא טבעה וזהו? למה היא לא גמרה את העניין ודי?
היחידה שאהבתי זו טליה, כי היא כנה ובועטת. פיזית, בדלתות ברזל.
ובזכותה הספר מקבל כוכב אחד. בודד.
וגם כי אני במצב רוח טוב. אני אוהבת לרדת על ספרים.

טוב אז ככה, את האמת כשקראתי את הספר הזה כל מה שרצתי זה להעביר את השעמום בלי להכנס לעלילה מפותחת יותר מידי ואלי אפילו להנות קצת,

אבל זהו שלא

הספר מתחיל בתיאור של אלאיה, ילדה צעירה ויפה כמובן שחייה בממלכה רחוקה ומדהימה שהכל בה טוב ונפלא.
אליאה עובדת כמשרתת, כן משרתת ארמון המלוכה
ובכל זאת, החיים יפים היא הרי אוהבת לעבוד שם ולישון על ספסל מחוץ למטבח לקבל פקודות ונזיפות ולשרת אנשים שלא ממש שמים עליה
הגיוני לא?
בארמון חיים שתי נסיכים יפים בני גילה ( הפלא ופלא הם אפילו נולדו באותו היום ) ובהם כל בנות הממלכה מאוהבות, חוץ ממנה כמובן...
למרות זאת כבר בעמוד הראשון אפשר להבין שארקו ( מה זה השם הזה??) הוא הנסיך טוב הלב , וסגו הוא הנסיך היהיר והשחצן ולמרות שהיא לא אוהבת אותם או משהו היא חייבת לציין שהם ממש חתיכים (נו באמת??)

טוב אז עכשיו לביקורת עצמה

* דמויות שטוחות ולא מתפתחות בכלל, עד כדי כך שאי אפשר באמת לדעת מה האופי שלהם מעבר ל- הנסיך טוב הלב, הנסיך השחצן, הגמד ההודי, הענק המעצבן, המשרתת ה ( ??? מה היא לעזאזל ??? ) , וכך הלאה.

* השמות ממש מתסכלים וחסרי כל היגיון - ממש מבאס.

*הסופרת לא מאפשרת לקוראים להיות חלק מתהליך. "החלטנו לשבת יחד ולחשוב מה קרה. הבנו שזורון אבי נחטף..." איך בדיוק הבנתם את זה ?????? לא קולטת

כל הקטע הזה שאליאה וארקו הם סוג של זוג אבל* במהלך כל הספר הם לא היו ביחד מעבר להחזקת ידים אפילו לא משיקה קטנה על הלחי! מה נסגר עם זה?

*ניסיון כושל לגרום למעגל רומנטי על ידי זה שסגו מתייחס לאליאה כמו למשרתת (וזה מה שהיא לא? ) וזה נחשב בעיני הסופרת למעשה שנעשה על מתוך קנאה. לא נראה לי

* הדמות של אליאה שטוחה ומעצבנת "ארקו, נסיך שלי איפה אתה, מתי תציל אותי כבר?" די די תהרגו אותי וזהו! מה זה הדבר הקיטצי והחי בסרט הזה את בת שש עשרה את לא תלויה באיזה נסיך שאת טוענת שאת לא אוהבת ודקה אחרי זה מאוהבת בו... די כבר




בקיצו ניסיון כושל לפתח עלילה מעניינת שמדברת לבני נוער, למרות התוצאה בפועל היא ספר שידבר יותר לילדים בני שמונה.

טוב, היה יכול להיות טוב יותר.
לפני אולי חמש שנים, הייתי קוראת את זה ואומרת לעצמי שזה הספר המדהים והמקסים ביותר שאי פעם קראתי.
לפני ארבע שנים הייתי יכולה לכתוב באותה רמה כמו הכתיבה בספר הזה וליצור דמויות עם אותו עומק.
אבל קראתי את זה כשהייתי בת ארבע-עשרה, וברגע הראשון משהו נראה לא בסדר. זה נראה כאילו אני קוראת ספר לילדים קטנים.
ממלכה סודית? נסיכים? דמויות שנראו שיצאו מתוך אגדה או סיפור עם? סיפור אהבה בין בני נוער שבהחלט לא מתנהגים כמו בני נוער?
האמת, זה הרגיש כאילו אפילו המחשבות וההתנהגות ודרך הדיבור של הדמויות היו כמו של ילדים קטנים.
אולי בני תשע, כמוני לפני חמש שנים.
הכתיבה לא משהו ודי ילדותית, הביצוע מטופש, הדמויות שטוחות וחסרות כל מחשבות או אפילו תגובות הגיוניות. כמו שאמרתי, הם לא מתנהגים כמו בני נוער.
אני כבת נוער יודעת. אז מה אם הם אמורים להיות בני שש-עשרה ואני בת ארבע- עשרה? אם "נערה בת ארבע- עשרה" חושבת שהם ילדים בני תשע, הטיעון שאני עדיין לא בת שש-עשרה ושאני לא יכולה לדעת לא ממש רלוונטי.
ולמען האמת השילוב המתאמץ של עברית וישראל בספר הזה היה מגוחך. ובשביל סופרת ישראלית, זה באמת נראה כאילו היא לא יודעת עברית בחלק מהקטעים. או שהיא ממש רצתה להכניס קטעים בעברית שלא מצאה דרך הגיונית להכניס אותם שפשוט ויתרה והכניסה אותם בצורה מוזרה ולא קשורה.
כשהדמות הראשית נתנה לאבא שלה את התרופה שביקש הוא אמר "תודה רבה" ואז הוסיף "על הכיפאק!".
כאילו... מה?
ואני יודעת, אני יודעת- הסבירו ששניהם די בקטע של הסלנג הישן וכל זה. אבל זה היה לגמרי מחוץ להקשר! זה כמו לומר "מהמם", או "בשמחה".
מי אומר "מהמם" או "בשמחה" כשמישהו מביא לך תרופה?
וזה נראה די מטופש לכתוב בספר כל כך הרבה פעמים דברים כמו "ממלכה סודית" "ממלכה קסומה" "נסיכים" כשזה אמור להיות ספר לבני נוער (כלומר, אני מניחה. ככה זה עם דמויות ראשיות בנות- נוער, לא?). המילים האלו ילדותיות מדי בשביל ספר לבני נוער.
מגילנדו היא מטופשת. המקום חסר דמוקרטיה, אבל בכל זאת הוא טוב יותר מהעולם שלנו. משהו פה נשמע לא נכון.
וההמנון של מגילנדו. (כן, הסופרת באמת כתבה המנון. המנון מטופש ביותר שנראה לא קשור לכלום. הוא אפילו לא נשמע כמו המנון.)
ואז אחרי שהם שרו את ההמנון כל מגילנדו בכתה.
למען האמת- הייתי מבינה את הבכי אם הם היו בתקופה קשה, או אם הייתה מלחמה או כל דבר שיערער את מגילנדו. אבל מגילנדו הייתה בסדר גמור. יותר מתמיד. זה היה לגמרי לא קשור.

לספר היה פוטנציאל להיות טוב יותר, והוא לא היה נוראי לגמרי, אבל אני לא אהבתי אותו.
אם הסופרת קוראת את זה, אני מצטערת.
זאת רק דעתי.

ספר כתוב היטב, שקולים כל מילה וכל מהלך. ממליצה לקריאה משפחתית משותפת בקול. אהבתי כיצד עובדות מדעיות מהולות בדמיון. ממתינה להמשך.

וואו!! ספר מדהים!!!
אי שם בקצה העולם ישנה ממלכה סודית, שהוקמה במטרה להיות בית לאנשים חריגים, לבעלי נכויות, לבעלי יכולות על-טבעיות מוזרות ולסתם אנשים שלא מצאו את מקומם בעולם.
נשמע טוב, לא?
אלא שמתברר שהמציאות קצת יותר מורכבת... ומלאה בתעתועים...
קבוצת בני נוער וצעירים בממלכה מגלים שהמנהיגים בדור הקודם עשו הרבה טעויות... כעת הגיע תור הדור החדש לקבל החלטות ולהציל את הממלכה. או שלא. האם שווה לשניים מהם לסכן אהבה חדשה וחסרת סיכוי?
הספר היה מרתק ומותח!
מחכה כבר לספר השני בטרילוגיה ומקווה שלא ימשכו אותנו הרבה זמן...
אהבתי את השילוב של פנטזיה עם סיפור על אהבה, משפחה, קבלת השונה וסובלנות.
בקיצור – ספר מושלם! :)

כשהתחלתי לקרוא את הספר ממש התרגשתי שאני סוף סוף מתחילה אותו עד שהתחלתי את העמוד הראשון.

כשהסופר מסבירה על ממלכה סודית בצפון העולם שבו חיים יצורים שונים כשווים ואז מזכירה את שם הממלכה שש פעמים בעמוד איד וזה נשמע כאילו הסופרת כותבת לילדים.
הדמויות נשמעות כבנות שתים עשרה. עם כמה שחשבתי שבנקודת מבט של ילדה בת שש עשרה זה בסדר ואז חשבתי על זה עוד קצת שאני בת שש עשרה ואפילו ילדים בני ארבע עשרה לא כותבים ככה נקודת מבט הבנתי שהספר לא תואם לגיל ולכתיבה.

המשכתי לקרוא וזה היה נשמע מאוד מעניין על זה שהיא עובדת בתור טבחית בארמון ושצריך להיות לה סמל של כוכב על הלחי כדי להראות שהיא מהמשרתים. ולעצור אותה בכניסה לשיחת חולים עם השומר ושואל אותה מי הוא אבא שלה בזמן שהוא אמור להכיר אותה בתור עובדת שם, היה מיותר.

ההזכרה לממלכה סודית המשיכה להופיע ואז המשחקים בהם ימצאו את יורש העצר מבין התאומים שהם חצי אלפים. אני לא צריכה לדעת על האוזניים שלהם.

ההמנון- כשאומרים שזו ממלכה מוגנת ושווה וכמה אנשים אפילו בכו. להיזכר שהדמות הראשית אמרה שהממלכה מחולקת למועמדות ולא שמים על העניים, הממלכה שווה? לא.

לספר לנו על ההיסטוריה השלמה של ההורה שלך, זה לא היה מספיק מעניין, לא כמו להסביר לנו על איך הממלכה עובדת ועל שורשיה או משפחת המלוכה.

הנבואה- החלק הזה היה בסדר.
המלכה הייתה קצת דרמה קווין מדי וציפיתי לתגובה פחות דרמטית ויותר מבולבלת מאשר להתעלף ולצעוק על בעלה כדי לשאול איפה התינוקת מול כולם.

תיאורים בספר מרוחים.

השמות של הדמויות- בהתחלה שהתחלתי אהבתי את השמות השונים כמו בספרי פנטזיה אפית, אבל להזכיר שם שוב ושוב ושוב אחרי שנבנו מי הבן אדם או יצור, לא נחוץ, אפשר פשוט להחליף ב ״הוא״...

הכנסת טכנולוגיה לממלכה של קסם, לדעתי זה היה מיותר, הממלכה היא מחאה קסם, בקסם אפשר להשתמש להכל. עם כמה שהממלכה גם מסתמכת על יצור טכנולוגיה ומכירה כדי להתפרנס מתוך עצמה, לא אהבתי את זה, ממלכה שרוצה להתפרנס בלמכור מוצרים שלה באילום שם ואז לגרום לחברות לקחת את הקרדיט. כמה מרוויחים מזה? לא נראה לי מספיק. לא אהבתי את עניין הטכנולוגיה כשיש שימוש בקסם.

״היגון שלנו מתגמד מול השבר שלך״ (מצאתי את המשפט כחכם אבל לא כל כך מובן)

הקטע בספריה (רומנטיות)- השניים האלה נשמעים כמו שני ילדים ביסודי. עם כבר בני שש עשרה תחתמו לנו קצת sexual tension ושינוי הכתיבה שתתאים. הם לבד, בני נוער, לפחות משהו רומנטי. הם תמימים שזה מציק.

אלפים ויצורים בכללי- איך קרה? מה קרה? למה קרה?
אני רוצה לדעת על ההיסטוריה שלהם, לא רק על צורת האוזן שלהם. מאיפה הם הגיעו איך הם הגיעו. זה יכול היה להיות ממש מעניין עם היה סיפור שלם מאחורי המשפחה של אימם של השלישיה ועל היצורים האחרים יותר מפושט.
אני לא צריכה שיומרו את אותו השם מליון ואחד פעם, אני צריכה מידע ורומנטיות בספר שהוא פנטזי!

אני לא כאן כדי להעליב אף אחד אלה להעביר ביקורת מעומק הלב בתור קוראת בת 17 שיש לה סטנדרטים גבוהים (יחסית?)

לא נהניתי כל כך מספר כבר הרבה זמן.

אני כותב ספרים בעצמי, וקורא כרגע את "המשחק של אנדר" וכל סדרת "הארי פוטר" שוב, על מנת לשפר את הכתיבה שלי (אני מעוניין לעמוד על כתפי ענקים). אני קורא לאט, מאוד, וקשה לי להתרכז יותר מדי זמן. השפה של המשחק של אנדר ישנה ועתיקה, ועם כמה שהעלילה מוצלחת, קשה לקרוא את הספר בלי להרגיש נבוך מחלק מהמשפטים המתוסרטים גרוע. הארי פוטר היא סדרה לא יותר מוצלחת בחלק הזה - הספר מביך לפעמים, והגיבור יוצא מגושם וחסר תועלת ביחס לחברים שלו. אולי אם הרמיוני הייתה הגיבורה הסדרה הייתה הרבה יותר מוצלחת.

בין לבין, אני מרשה לעצמי לקחת הפסקה ולקרוא את "תעתועים", ספר חדש בהוצאת ידיעות ספרים. ידיעות היא הוצאה גדולה ויש לה רמה מסוימת שצריך לשמור עליה, ואני חושב שהפעם הם התעלו על הרמה הזאת כמה מונים.
אתי אלבוים מביאה ספר מפתיע. זה מביך לקרוא ספר שבו מוזכרת השפה העברית, ואפילו ירושלים מופיעה, אבל הדשא של השכן ירוק יותר. זה ספר ישראלי מקורי, יש בו דמויות שמדברות עברית, ויש בו חלקים שמתרחשים בישראל. תתגברו. נכון שרוח הכתיבה של העולם נפלה על אנגליה, אבל לא כל דבר טוב צריך להיות מתורגם מחו"ל.

ביחס לספרים קודמים שקראתי, ובמיוחד ביחס לשניים שהוזכרו לעיל, תעתועים הרבה יותר נוח לקריאה. החל ממשקל הדפים וגודל הגופן (כל הכבוד לידיעות על אלה), ועד לכתיבה החלקה והזורמת שלא נותנת אפשרות לעצור, אפילו לאלה שלא כל כך אוהבים לקרוא. העלילה מרתקת, ועושה הפוך ממה שאנחנו מכירים בספרי פנטזיה - לא מדובר בדמות מהעולם שלנו שנשאבת לעולם דמיוני, אלא דמות מעולם דמיוני שנשאבת לעולם שלנו! קראתי מעט ספרים עם עלילה כזאת, והם תמיד היו מוצלחים.
אלבוים לא טורחת להאכיל את הקוראים בכפית ולבזבז עמודים (או פרקים) רבים על הסברים. היא גם לא טורחת לדכא אותנו בפלאשבקים ארוכים שנמשכים חצי ספר. היא יוצאת מנקודת הנחה שאנחנו קוראים בוגרים ושנבין לבד. נכנסים לעולם שלה ישר. קופצים למים עם הראש קדימה. אלפים, גמדים, קרדוגנים... אין טעם להסביר עליהם יותר מכמה שורות. הם שם. מסתובבים לגיבורה בין הרגליים. שוב, תתרגלו. זה דבר נפלא - אף קורא לא צריך שיאכילו אותו בכפית. זה ספר עלילתי, לא אנציקלופדיה, ואז יש יותר זמן לסיפור - ויש הרבה סיפור.

הגיבורה מתנהגת כמו בת 16 אינטיליגנטית. חושבת. סקרנית. יודעת. לא פזיזה או יהירה. היא לא הנוער הטיפוסי שחושבים עליו סופרים מבוגרים - כזה שקופץ על כל שטות. היא נוער חכם. מלכותי. וזה תענוג לקרוא על דמות כזאת. היא מזכירה לי את אנדר מעט, והלוואי שכל הדמויות היו כאלה (לרבות הארי פוטר). יכול להיות שנוער צעיר יותר (12-14), במיוחד מהסוג הקופצני (אלה שכתבו כאן ביקורות שליליות לדוגמה), לא יאהב את הסגנון או הדמויות. וזה בסדר, להם יש ספרים אחרים שהם צריכים לקרוא. אבל אני מאמין שהנוער האינטיליגנט, הסובלני והמתוחכם יתחבר לספר.

לסיכום:
הספר מצוין. חשוב לזכור שמדובר בטרילוגיה, כך שזה לא נגמר, וגם אם חלק מהדברים נראים צפויים, רק בספר הראשון יש מספיק טוויסטים כדי לרמוז על הבאות. אני בטוח שאלבוים הולכת להפוך את כל מה שאנחנו יודעים בספר השני, ולהפוך פעם נוספת בשלישי. אני מקווה לפחות, כי טרילוגיות נוטות להיכשל (משחקי הרעב למשל).
תקראו ותשפטו בעצמכם. מי ייתן וכל הסופרים הישראלים יגיעו לרמה הזאת, שברוב המקרים היא גבוהה יותר מהרמה של ספרים שתורגמו מחו"ל. לא סתם שמתי את הספר הזה באותה הביקורת יחד עם משחקי הרעב, המשחק של אנדר והארי פוטר.

יש לטרילוגיה הזאת צבע טוב, וריח של סרט עתידי - בתנאי שידיעות תנהל את הנושא נכון.

יוווווווווווו אני מת על הסדרה הזאת!!! ואני מחפש מלא זמן אצל שכנים בבית שלי את הספר.
אתי אלבוים היא סופרת מוכשרת ברמות ואני לא מבין איך אתם\ן מגנים אותה ושולחים ביקורות רשעות???
לדעתי זה כל העניין של פנטזיה שלא כל דבר הוא הגיוני ומציאותי, וזה ספר קומי ולא צריך להיתפס על דברים קטנים, תקראו ותהנו!