"בפעם השנייה ראה את פני מיכאל קורליאונה קופאים למסיכה שדמתה בצורה מדהימה לפני הדון. "תום, אל תניח לאיש שישטה בך. הכל זה עניין אישי, כל טיפה של עסק. כל חתיכת חרא שכל איש צריך לאכול כל יום בחייו זה עניין אישי. הם קוראים לזה עסק. אוקיי. אך זה אישי כמו גיהנום. אתה יודע ממי למדתי את זה? מהדון. מאבא שלי. הסנדק. אם ברק היה פוגע בידיד שלו היה הזקן רואה בכך פגיעה אישית בו. זה מה שעושה אותו גדול. הדון הגדול. כל דבר הוא לוקח כעניין אישי. כמו אלוהים. הוא יודע כל נוצה שנופלת מזנב של דרור להיכן היא הולכת לעזאזל. נכון? ואתה יודע משהו? תאונות לא קורות לאנשים המתייחסים לתאונות כאל עלבון אישי. ובכן באתי מאוחר, אוקיי, אבל אני הולך עד הסוף. נכון לכל הרוחות. אני לוקח את הלסת השבורה כעניין אישי; נכון, לכל הרוחות, אני לוקח את סולוזו שניסה להרוג את אבי כעניין אישי." הוא צחק" (עמוד 118).
"הסנדק" מאת מריו פוזו (הוצאת שוקן, 1969) הוא יצירת מופת מודרנית המכילה בתוכה גם ספר מתח אודות ארגון הפשע המתקרא המאפיה הסיציליאנית, וגם רומן עמוק ומלא משמעות על נפש האדם, על משפחה, על כבוד ועל מוסר. הסרט שהופק על־פיו, שביים פרנסיס פורד־קופולה, בו כיכבו מרלון ברנדו כדון ויטו קורליאונה (תפקיד שזיכה אותו באוסקר על גילום אחת הדמויות הבלתי נשכחות בהיסטוריה הקולנועית) ואל פאצ'ינו כבנו מיכאל, נחשב לאחת מפסגות הקולנוע. המאפיה הסיציליאנית כפי שהיא מצטיירת בספר הינה ממלכת סתרים, שכוחותיה בלתי מוגבלים, ורשתה פרוסה על פני כל אמריקה. עסקיה מהוגנים למראית עין, וכמעט בלתי אפשרי לשים יד על מבצעי הפשעים האכזריים הנעשים בשמה. דון קורליאונה, מנהיגה האבסולוטי, מציע את ידידותו לכל אדם הבא לבקש את עזרתו. וכאשר אתה מקבל את ידידותו של הסנדק הכל־יכול, הרי שמכרת את נשמתך לשטן – לנצח!
סיפורו של מריו פוזו האיטלקי־אמריקני הביא למיליוני קוראיו בעולם כולו את דמותו הכריזמטית המעוררת אימה ואהדה גם יחד של הסנדק, על רחובותיה האפלים של ניו־יורק, על עולמם המושחת של אילי הקולנוע בהוליווד, ועל סיציליה – כור מחצבתה של המאפיה ומקום המקלט של בניה הגולים. הספר מצייר תמונה חיה, תוססת, אמינה ומחרידה על האחיזה שיש לעולם הפשע המאורגן על החברה, כבודדים וככלל. אף שרבים התחברו לדמותו של הסנדק הכל יכול, אני אהבתי במיוחד את בנו הצעיר מיכאל, על התמורות שחלות בו.
הספר נפתח בחתונת בתו של הדון ועם שובו הביתה של בנו הצעיר מיכאל ממלחמת העולם השנייה. מיכאל, הצעיר הכמעט כל־אמריקני, לחם בהצטיינות בשורות חיל־הנחתים האמריקני. "כשפרצה מלחמת העולם השנייה התנדב מיכאל קורליאונה לחיל־הים. בעשותו כן הימרה את פקודתו המפורשת של אביו" (עמוד 11). למעשה, כתב פוזו, "לדון קורליאונה לא היה כל רצון, כל כוונה, להניח לצעיר בניו שייהרג בשירות מעצמה הזרה לו עצמו. שוחד שולם לרופאים, ונעשו סידורים חשאיים. סכום גדול של כסף הוצא כדי לנקוט באמצעי־הזהירות הדרושים. אך מיכאל היה בן עשרים ואחת ודבר אי־אפשר היה לעשות נגד רצונו הוא. הוא התגייס ולחם באוקינוס השקט. הוא נעשה סרן וזכה לעיטורים. ב־1944 נדפסה תמונתו בלייף, יחד עם תמונות של מעלליו" (עמוד 11).
משחזר תכנן ללמוד ספרות במכללה יוקרתית, אולם מאבק שליטה המתרחש בין משפחות המאפיה הבכירות מביא לשינוי משמעותי בחייו. אט־אט הופך מיכאל מן הנער שומר החוק הנאמן למדינתו למשהו אחר בתכלית. "הפסק להתייחס אלי כמו האח הקטן. אני הייתי במלחמה. ירו בי, זוכר? הרגתי כמה יאפאנים. מה לעזאזל אתה חושב שאני אעשה כשתחסל מישהו? אתעלף?" (עמוד 74), אמר לאחיו הבכור. נוכח ניסיון התנקשות באביו הפך מיכאל מי שמוכן להורות לאחרים להרוג ואף לעשות כן בעצמו, לא במלחמה בה הדבר מותר כרע הכרחי ובלית ברירה, אלא כרוצח, בכדי להגן על משפחתו ולהבטיח את הישרדותה וניצחונה במאבק על השליטה בעולם הפשע האמריקני. כשאחיו הגדול ניסה לשכנע אותו לזנוח את הרעיון השיב לו מיכאל: "בשם אלוהים, סוני. חדל לשחק לי את האח הגדול. הייתי בקרב נגד ברנשים הרבה יותר נוקשים מסולוזו ובתנאים גרועים יותר. היכן לעזאזל המרגמות שלו? האם יש לו סיוע אווירי? ארטילריה כבדה? מוקשי אד־מה? הוא רק בן־כלבה מתחכם עם שותף שוטר שמן. ברגע שמישהו מחליט להרוג אותם אין שום בעיה. זה החלק הקשה. להחליט. הם לעולם לא יידעו מה פגע בהם" (עמוד 115).
במהלך מאבק זה נוטש מיכאל את כבלי המוסר להם היה נאמן כל השנים ומאמץ את הקוד המוסרי שלימדו אביו. בהוסיפו לזה את אשר למד בחיל הנחתים הוא הופך לאויב חסר רחמים לחורשי הרעה למשפחת קורליאונה. "מתחת לשולחן נעה ידו הימנית אל האקדח התקוע בחגורתו והוא שלף אותו. באותו רגע בא המלצר לקבל את ההזמנה וסולוזו הפנה את ראשו לדבר אל המלצר. מיכאל זרק מעליו את השולחן בתנועה מהירה של ידו השמאלית וידו הימנית תקעה את האקדח כמעט אל ראשו של סולוזו. הקואורדינאציה של האיש היתה כה חריפה שהוא כבר החל להשליך עצמו הלאה מתנועת מיכאל. אך מיכאל, שהיה צעיר יותר, הרפלקסים שלו חדים יותר, לחץ על ההדק. הכדור פגע בסולוזו ישר בין עינו ואוזנו וכשיצא מן הצד השני עקר את מעילו של המלצר גוש עצום של דם וחלקי גולגולת. אינסטינקטיבית ידע שכדור אחד מספיק. סולוזו הפנה את ראשו באותו רגע והוא ראה את אור־החיים דועך בעיני האיש ברור כנר שכבה" (עמוד 123).
מן הקריאה בספר נותרות עם הקורא כמה תובנות על הלך הרוח הסיציליאני ועל האופן החשיבה כמו גם על כללי ההתנהגות בפשע המאורגן הסיציליאני. כך למשל, כאשר מתבשר מיכאל אודות גורלו של לוקה בראזי, איש האגרוף הבכיר של המשפחה: "מיכאל, מוכה תימהון, אמר, "מה לעזאזל פירושו של הדג הזה?" היה זה האגן האירי, היועץ שענה לו. "הדג פירושו שלוקה בראזי ישן על קרקעית־הים," אמר. "זוהי הודעה סיצילית עתיקה"" (עמוד 95). במקרה אחר הסביר תום האגן, היועץ הבכיר לסנדק, למיכאל כיצד לוחמים במאבק על השליטה בעולם הפשע המאורגן: "יש דברים שצריך לעשות ואתה עושה אותם ולעולם אינך מדבר עליהם. אינך משתדל להצדיק אותם. אי אפשר להצדיק אותם. אתה פשוט עושה אותם. אחר כך אתה שוכח את זה" (עמוד 119).
תרגום הספר אינו מיטבי, אף כי נעשה לפני כארבעים שנה. כך למשל טועה המתרגם כי מיכאל (אשר היה צריך לתרגם כמייקל) שירת בחיל הים, שכן נכתב במקור כי שירת בנחתים, זרוע כפופה לצי האמריקני אך שונה ממנו. לצורך העניין הקורא מבין כי מיכאל שירת כמלח ולמעשה שירת כמפקד פלוגת חיל־רגלים מובחר. למרות זאת הספר נקרא בנשימה עצורה, ומעורר תהיות על גבולות המוסר האנושי, ועד היכן כל אחד מאתנו מוכן ללכת. ספר מומלץ בחום רב. הנאה מובטחת.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
