#
לא מזמן התלוננתי פה על האופנה לכתוב ספרים על זקנים שמתנהגים כבני עשרה מלאי עזוז. חשבתי שהטרנד הזה נועד מצד אחד למצוא גיבורים חדשים ומפתיעים לספרים ומצד שני לחסן מפני הפחד הטבעי של כולנו מזיקנה. הנה דמויות שהן גם זקנות וגם מלאות חיים, המסוגלות לגבור על אנשים שעדיין לא הגיעו לגיל הזהב, הידד!
בא פ.פ. והופך את הקערה על פיה. הגיבורים שלו הם זקנים שמאמתים את מה שאנחנו יודעים על זיקנה. זו בגידת הגוף, גם אם הנפש עוד לא עברה את גיל הארבעים. זה השיעמום וחוסר המשמעות של ימים ארוכים וריקים, הנפרשים להם כשהזקן חסר מטרה ומעש. זה זכרונות שמוח הזוכר משנה, כששינויים בסיפור קלים יותר לעיכול, והמסקנות נוחות יותר ממה שהיה שם באמת.
חמישה איטלקים – שני זוגות ואלמן - נוסעים לנופש בריביירה הצרפתית. הם בשנות השבעים לחייהם, אמידים, נוהגים לחופשה בשתי מכוניות יגואר. הגיבור והמספר את הסיפור הוא צ'זארה שהיה עורך בכיר בהוצאת ספרים ומאז פרש מעבודה מלאה נאחז במספר שעות שהוא משמש יועץ להוצאה, מה שמאפשר לו לנסוע פעם בשבוע למילנו מהעיירה הלא-כל-כך-קרובה, לעבור על כתבי יד ולשבור מעט את שיממון חייו.
הספר עוסק – איך לא – בהרגשה של אנשים שהגיעו לגיל בו מה שצפוי להם הוא גסיסה ומוות. והם מנסים לסחוט עוד כמה טיפות חיים והתרגשות, להרגיש שהם מנצחים (אמנם בנקודות) את הצפוי להם: כיעור, שיעמום, חולי, מוות. קטע שאהבתי מאד מתאר איזו תחרות של שני הנהגים הקשישים, בדרך לנופש, עם נהג משאית שיצא לעקיפה בלי להתחשב באחרים על הכביש. סצינה מוכרת שכולה חוסר אחריות, פזיזות ויוהרה והיא כל כך אמיתית שכל נהג יכיר אותה אישית.
הוא כתוב היטב, משתמש בהומור ואירונייה, אינו הולך סחור סחור ומתאר גם את מה שאנחנו לא נוטים לדבר עליו. אבל הוא מאזכר המון סופרים איטלקיים שאני לא מכירה, כך שהחמצתי חלק מהחיצים שפ.פ. יורה. גם הביקורת על הדתיות וההתחסדות של נשים עברה לי מעל הראש – כנראה צריך להכיר טוב ממני את פרוטוקול הפולחן הקתולי. גם עם הסתייגויות אלה הוא מעניין לקריאה.
ועוד משהו – אם יחברו מנגינה לשם הסופר, הוא יהפוך לפיזמון לא קצר. הסתפקתי, אם כן, בראשי תיבות.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
