כדאי שתשבי
לפעמים הכול בחיים זה תזמון נכון. ספרה היפה של שרי אלפי-ניסן, הגיע אליי לקריאה לאחר חודש שאבא שלי היה מאושפז בבית חולים, כעם שחרורו מחכים לו עוד חודשים רבים של שיקום. הזדהיתי מאוד עם דפנה גיבורת הספר שסבתא שלה הבריטית מוגיעה לה ש"היא קצת נדרסה", דפנה ממהרת אליה ונלווה אותה באשפוז ובשיקום בבית.
אבל תזמון זה לא הכול. שרי אלפי הצליחה לכתוב ספר ביכורים בשל, מרגש ומלא הומור, ובעיקר ספר כיפי להפליא.
וזה לא מובן מאליו. הספרות העברית אינה משופעת בספרים מצחיקים. אפשר למנות על אצבעות יד אחת את בעלי לא בבית המצחיק עד דמעות, לחוץ חתונה ואת ספריה של מאירה ברנע גולדברג.
הומור הוא דבר רציני מאוד, למדתי תסריטאות והבנתי עד כמה קשה לכתוב מצחיק. זו אומנות בפני עצמה ונראה ששרי אלפי ניסן עושה את זה מצוין. כמו בכל הומור אינטליגנטי גם פה הוא מולבש סביב עניינים רציניים מאוד.
זקנה והיחס אליה, בעיות זהות וקשר ועוד.
כמו בכל פעם שאני קוראת ספר ואני אוהבת אותו, פניתי לשרי לראיון קצר על הספר, על הכתיבה ועל החיים.
*
שרי אלפי
שרי אלפי
אני מאמינה שבן אדם כותב הוא גם בן אדם קורא, ככה זה גם אצלך?
"מגיל צעיר כתבתי," מספרת שרי, "יש לי ספרון שירים מגיל שמונה, אני תסריטאיות, יש לי ניסיון בכתיבה קומית, ואני כותבת טור של הורות. הכתיבה הגיעה באופן טבעי."
איך נולד הספר?
"ש לי אמא אנגליה, ואמא שלה סבתא שלי איילין, הייתה הבסיס לספר. בעצם יותר על הדמות שדמיינתי. מבחינה חיצונית הן דומות מאוד הסבתא האמיתית שלי והסבתא המדומיינת. אמא שלי עברה במעבר חצייה, נפגעה ואושפזה לתקופה באיכילוב. זה היה הטריגר לכתיבת הספר." (אני חייבת לציין שיש בו משהו אמין מאוד ש.ל). כשאני כותבת את הטור ואת התזה האמירה נורא דומיננטית, בספר הרגשתי שיש לי דמות שרוצה לספר סיפור, אפילו לא עבדתי כמו בתסריט. הדמות השתלטה על הספר, העולם הזה מאוד דומיננטי. ההשפעה העירקית (שרי היא בתו של מספר הסיפורים יוסי אלפי ש.ל) הייתה מאוד דומיננטית. לא מדברים על רגשות ועל הפרשות.
בספר מתוארת משפחה לא מתפקדת שלא מדברים בה על רגשות, חלק מהתרבות האנגלית וגם העירקית, דפנה ובני משפחתה לומדים להשתמש בהומור כדי להתמודד.
אחת התובנות שמאוד התחברתי אליהם בספר היא האינטנסיביות של בתי החולים,
התחושה שאני חלק מדרמה מאוד גדולה, במקרה של אבא שלי בה היה באמת דרמטי. הוא הגיע בקריסת מערכות לטיפול נמרץ, התעורר לאחר כמה ימים ולאחר כחודש השתחרר אומנם בכיסא גלגלים ולשיקום. אבל אין ספק שבבילינסון הצילו את חייו. יש תחושה חזקה של משמעות של להיות חלק ממשהו שהוא גדול ממך. כשמשתחררים כמו שתיארה שרי את מה שעובר על דפנה יש באמת תחושה של ירידת אנרגיה, של חוסר משמעות.
מה שעוד אהבתי בספר הוא שהוא לא רומן רומנטי קלאסי – ואכן גם שרי לא רואה את הספר כרומן רומנטי, חשוב לה יותר להצחיק.
זהו בעצם רומן התבגרות, דפנה עוברת תהליך שבסופו היא מוצאת את עצמה ומתקרבת יותר אל עצמה. עם זאת זהו גם רומן רומנטי קומי, שנון ואינטליגנטי, מזכיר ספרים כמו פרויקט רוזי ויש בו לטעמי משהו מהנימה המפוכחת והמשעשעת של ג'יין אוסטין.
לאורך הספר פוגשת דפנה בגברים רבים ביניהם הרופא החתיך, ובאופן עקבי נמנעת שרי לחבר ביניהם. זה אומר כנראה יותר עליי ועל תרבות הרומנים הרומנטיים כשבכל פעם שהופיע דמות גברית אחרת, מתאימה או לא, מיד חשבתי שזה האחד….
יש גם קול פנימי שדוחק שתתחתן כבר, שלא תישאר לבד, מי יטפל בה כשהיא תהיה חולה וזקנה?
עם זאת דפנה בספר כמו נשים רבות אחרות, בונה לה משפחה משלה, היא אולי לבד אבל היא לא בודדה. יש לה עולם מלא משלה.
ההורים בספר לא ממש קיימים הם מופיעים יותר כקול פנימי אצל דפנה.
לסיום שוב נוכחתי כמה קשה להצחיק ולרגש בכתיבה – ושרי אלפי מצליחה בספר הביכורים שלה לעשות את שניהם – הספר מצחיק וגם מרגש. נשארתי עם הרבה מחשבות – יש לו מרכז כובד ויש לו סאבטקסט. הספר ממשיך להדהד אצלי גם לאחר הקריאה ואני בטוחה שאקרא בו שוב. אל תטעו בכריכה המתקתקה והצבעונית, מאחורי הכתיבה השנונה והמשעשעת מסתתרות דמויות וספר שיש להם מה להגיד – וכאלה ספרים אני אוהבת.
