אולי דווקא בגלל שמרסו כל כך אדיש להכל ולכולם זה גרם לי להרגיש כל כך הרבה.
ספר נהדר, ממליצה.

בזכות (או בגלל) אחת מחברותי הפילוסופיות והפלצניות שהחליטה לקרוא את חמישים גוונים של אפור אחרי שנקלעה בעל כורחה לסרט השלישי שיצא לא מזמן, קראתי את כל הסדרה. היא נהנתה מהסרט והחלה לקרוא את הספר הראשון. ראיתי כמה היא נהנת ויותר מזה כמה היא מכורה, אז חשבתי שלא יהיה רע להיבלע בתקופה עמוסה זו בחיי בספרים שישכיחו ממני את הבעיות שלי לזמן מה.
כמובן שהסדרה הצליחה במשימתה וקראתי כל הסופ"ש בלי באמת לעשות מה שהייתי חייבת. אז אני כותבת את הביקורת אחרי שקצת התאוששתי מההלם הראשוני. הייתי אומרת שייתכן ויהיו ספויילרים, אבל אני פשוט הולכת לכתוב את השבלונה בה כל סופרת של רומנים רומנטיים משתמשת. ולצערנו, סילביה לא הייתה מקורית ופשוט כתבה כמו כולם. השבלונה המדוייקת של הז'אנר - התאהבות פתאומית (רצוי כשהאישה על הרצפה לרגליו של הגבר החסון, החזק והנאה כרגיל) יש משיכה מוגזמת למרות שהיא לא "הטעם" שלו ואז מתחיל החיזור. כמובן שהגבר צריך להיות עשיר, צעיר, וחתיך אחרת לא תהיה עלילה. אה, הוא גם צריך להיות מצולק נפשית כדי שהאישה תרפא אותו. בונוס אפשרי הוא כשגם האישה מצולקת. הם מתאהבים ויש להם יחסי מין נהדרים כאשר הבעיה היא בגבר שלא יכול להיפתח נפשית לאישה. כמובן, שחייבות לצוץ בעיות מהעבר כדי שיהיו להם משברים, הם יתמודדו איתם ואז ככה יתאהבו אפילו יותר. בסופו של דבר חתונה, הרבה מאוד גילויי קנאה ובעלות משני הצדדים, ולפעמים אפילו ילדים. אז כל הכבוד לסילביה שלא העתיקה במדויק מ-50 גוונים, ולא לדה להם גם ילדים. אה לא סליחה, היא הרי כתבה בהתחלה שהיא נתנה לה "השראה", די מדוייקת הייתי אומרת. וכעת יש לי כמה אפשרויות, אני יכולה לכעוס ולהתעצבן על כך שכל הרומנים הרומנטיים אותו דבר, וזה כבר עשיתי. אבל נרצה או לא, זה ממכר. ברגע שמתחילים לקרוא לא מפסיקים, למרות שזה ידוע מראש שהם ישארו ביחד, והם יחיו באושר ואושר עד עצם היום הזה, עדיין יש את הדחף הזה לא להפסיק גם כשכבר ממש עייפים . אבל הסופרות עושות לנו טריק מלוכלך והוא יצירת מתח בסוף הפרק כדי שנמשיך הלאה. אז אחרי שהתמודדתי עם תחושת החלל שנשארה בי אחרי שגידאון ואווה עזבו את חיי, הבנתי כמה זה לא בסדר שמוכרים לנו אשליה שלא באמת קיימת על זוגיות ואהבה.
בעיה נוספת שהציקה לי מופנית הפעם אישית כלפי הסופרת הספציפית הזאת: הכתיבה שלה לא ממוקדת. היא יכולה פתאום לדחוף פרטים לא קשורים שלא משנים שום דבר, לא מקדמים או מבהירים לנו משהו לגבי הדמויות, לדוגמא בסוף אחד מהספרים (לא אגיד איזה כי קראתי את כולם ברציפות אז הם מתערבבים לי לאחד) הם מתנשקים ואז היא מציינת שעברו שני פודלים מטופחים עם גברת מבוגרת. עכשיו עם כל הכבוד לפודלים, ויש כבוד, מה אכפת לי? או שכמעט כל הספר היא ציינה שהיא מכניסה את התיק למגירה בעבודה. כל בוקר. מה אכפת לי איפה היא דוחפת את התיק שלה?! פשוט חוסר מיקוד לא מובן וחסר טעם. עכשיו, ניחא אם זה היה איזה ספר עמוק ועב כרס בו יש תיאור של העץ וכמה שהוא מסמל את חיינו הנטועים באדמה בעודנו מנסים לרוץ ולהתקדם שנמשך במשך חצי ספר הייתי מעריכה את זה, כי אז לפחות יש פואנטה !
מכיוון שבכל זאת אני כותבת את הביקורת על הסדרה בעמוד של הספר האחרון אציין שאהבתי הרבה יותר את חלוקת הפרקים בסר הזה כאשר פרק מנקודת המבט שלה ואז מכיוונו. היה הרבה יותר מעניין, וקצת מהמיסתורין שאפף את דמותו של גידאון קרוס התגלה ברגע שהיה אפשר להבין אותו. מה שבעייתי קצת בסופרת הזאת שהיא לא יודעת איך לכתוב דמויות שונות. היה לו את אותו אוצר מילים ואותה חשיבה כמו אצל אווה מה שרק הראה על המגרעות של הסופרת.
חוץ מכל זה, ממליצה על הספר אך מזהירה. אתם תיבלעו לתוך הספר ואז סתם תצטערו שבזבזתם את זמנכם. הוא נחמד ומהנה אבל הוא פשוט בזבוז זמן..

זהו ספר חובה בבית ספרנו, ואחי הגדול, המוזיקאי ששונא לעשות כל דבר שלא קשור למוסיקה תיעב את הספר הזה. אז כמובן שבאתי בגישה לוחמנית למדי כלפיו.
וכמה טוב שהספר הזה זה ספר חובה. התרגשתי, ובכיתי, ובעיקר שנאתי את יאיר על כל צעד שלו. אבל מה שבטוח שכל צעד היה מתואר בצורה כל כך יפה וחיה. אני חושבת שעצם זה שקראתי את הספר בשנה שעברה, ולאחר שיעורי ספרות שבהם המורה האהובה שלנו הרגה לי בשיטתיות כל סיבה לקרוא, לאהוב או לחשוב על לגעת בספרים אי פעם, אומר הרבה על גדולת הספר. אומנם במהלך השנה שנאתי את המחשבה עליו (כאמור, בזכות המורה המצוינת שלנו לספרות), אבל אחרי שיעורי ספרות בהחלט חשבתי עליו, חייתי אותו, ולא יכולתי להפסיק לחשוב עליו. כמה מילים על הכריכה, אומנם היא לא כל כך מזמינה, (בעיקר מזכירה ביקור במוזיאון של ציפורים מפוחלצות), אבל ברגע שעוברים אותה, וקוראים את התיאור הכל כך יפהפה שפותח את הספר לא מצליחים לסגור אותו...
ממליצה בחום :)

אכתוב בקצרה בעיקר כי חברותי לז'אנר כתבו במדויק מה שהרגשתי (עם זאת יש לי מה להוסיף).
לא אהבתי, הספר שכתוב כמונולוג מתמשך של ה"גיבור" עם "הקוראות" מנסה לגרום לנו להתחבר לדמות הראשית. משימה בלתי אפשרית, כשגיבור הספר כל כך מתנשא, בטוח בעצמו ואגואיסטי (עוד לא אפתח את נושא השוביניזם). כמובן שהוא מנסה לתרץ את זה בחינוך שקיבל או כל השטויות האחרות שמצוינות בו.
ה"גיבורה" שבה דרו מתאהב (למרות שקשה לי לקרוא לה גיבורה כשחסר לה כל כך הרבה עמוד שדרה) לא מתוארת יותר מדיי חוץ מקטנה, חמודה, (וסליחה על התיאור) בעלת "עכוז" נאה. (נשבעת שהעכוז שלה צוין בספר יותר מדיי פעמים)... צר לי שהסופרת לא הצליחה למצוא מעלות טובות יותר בנסיון לתאר אותה.
באמת שניסיתי להחזיק מעמד עם העלילה הצפויה, והתיאורים הדלים, אבל זו הייתה משימה קשה שלאחריה בעיקר הרגשתי שבזבזתי את הזמן שלי באוטובוס על משהו לא מועיל. בלי לכתוב יותר מדיי, אסיים ואומר שרוב הדמויות דלות, חסרות תיאור ושדרה, וכמה עצוב לי על הסופרת שהצליחה לגרום לי להתעצבן כל כך, ואני חושבת שהיא לא הבינה כמה שם רע היא מוציאה לנשים, שבהתחלה מתוארת (כולן פרט לאחת) כנמרחות ותלותיות. היא בעצמה אישה, איך היא יכולה להוציא ספר כזה ולהתגאות בו? הכי עצוב לי שאני יודעת שזה הופך להיות עיקר הז'אנר, מין בתיאורים שונים ומגוונים ובחפירות רק כדי לייצר טרילוגיה ולהרוויח כסף, וזה לא בהכרח רק בספר הזה.
לא ממליצה :(

את הספר קראתי די מזמן... כך שלא יהיו דקויות בפרטים הקטנים, או ציטוטים מעמיקים השופכים אור על הספר. ועד כמה שזה יהיה מפתיע אין ספויילרים.
הסיבה שבעצם התחלתי לקרוא את הספר הזה היא די משעשעת. החברות המתנשאות והמתפלצפות שלי, שקראו את הארי פוטר כל כך הרבה פעמים (אני חושבת שזה היה כדי לזכות באיזה תחרות בקיאות הארי פוטר) או שקראו את מלחמה ושלום רק כדי להכריז בגאווה שהם קראו ספר שלם של טולסטוי ולא נכנעו לרגע, תמיד ירדו על הטעם הרומנטי והפתטי שלי בספרים.
ואז, הן קנו את הספר הזה.
ימים שלמים הייתי שומעת בבית הספר את השמות נורה ופאץ', וכמה שהם מדהימים ומרגשים. בדיחות פרטיות, התלחשויות וציטוטים היו נזרקים לאוויר ללא הרף. אז החלטתי לקרוא את הסדרה הכה מדוברת.
עד היום, שלוש שנים לאחר מכן, כל פעם כשהן מבקרות אותי על הטעם הרומנטי, הקיטשי והלא מתוחכם בעליל שלי בספרים, אני יכולה להחזיר להן שהן כל כך התלהבו מסיפור די... פשוט. לא אינטיליגנטי מדיי, ודי שיטחי. לספרים כאלו אני קוראת "בולענים". אתה בולע את הסדרה ביומיים, ועובדה שאחרי שלוש שנים אתה לא באמת זוכר מה היה בו. זה ספר נחמד להעביר איתו את הזמן, ופשוט לשכוח מכל מה שקורה מסביב.
לא הייתי ממליצה אותו, ויכול להיות שזה בגלל שאני לא כותבת את הביקורת ישר לאחר שסיימתי לקרוא, בלהט הרגע, ויכול להיות שזה רק בגלל שרציתי להוכיח שמדיי פעם צריך לקרוא בולען וזה ממש לא מקור לבושה.
אז בלי חפירות מיותרות, די נחמד לא עם משמעות או פואנטה רבה מדיי אבל כן זורם וכיף בקריאה.

וואי... טוב אז מאיפה בכלל להתחיל? קודם, אני חייבת להזהיר לטובת מי שעוד לא קרא את הספר שלא יקרא את התגובה (טוב... אלא אם כן הוא ממש רוצה להרוס לעצמו את הספר אז... בסדר..)
כשקראתי את התקציר, אז באמת שהבטחתי לעצמי שלעולם לא אקרא את הספר.. הוא היה כזה... פתטי. הוא הבחור הרע היא הילדה הטובה, ובאמת שזה היה כל כך נדוש. ברגע שהוא היה במומלצים בסיפריה נתתי לו צ'אנס.
אז אני אתחיל מהבנאליות ה-ממש ממש מעצבנת: ברגע שהיא מגיעה לקולג' (עם החבר המושלם והאמא הלוחצת) היא פוגשת בשותפה שלה, ובדיוק באותו רגע היא פוגשת בבחור המיסתורי והמקוקע עם המבטא הבריטי שנוטף סכנה... וברור שהיא תתאהב בו מהרגע הראשון (-_-)
אז הגיבורה שלנו טסה מתאהבת בבחור הרע מהרגע הראשון והנה אנחנו נכנסים לרשימת המאוד עצבנו אותי בספר הזה:
1. בסדר, הסופרת רצתה סיפור אהבה מרגש בין דמויות קיצוניות בהבדלים שלהם אבל מה שמאוד עיצבן אותי זה שלא רק שטסה התאהבה בבחור הרע, אלא שהיא בוגדת בחבר שלה שמוכן לעשות בשבילה הכל (לגמרי הכל. הוא פשוט הסמרטוט שלה לגחמות המפגרות שלה...) והכי עצבן אותי זה שהסופרת נתנה לדבר הזה לגיטימציה. ככה שבשבילי לפחות טסה הפכה לדמות-ראשית-בלתי-נסבלת.
וברור שלהרדין יש גם סיפור עצוב! איזה עוד סיפור עצוב אפשר להמציא לו? או! עוד סיפור נטישה אבא עצוב מצד הרדין.
טוב אז הדבר השני שהציק לי הוא:
היחס שלה כלפי אמא שלה - אמא זה ערך עליון, ולא משנה כמה האמא פסיכית או חולת שליטה אין שום הצדקה ליחס כזה משפיל ומגעיל כלפי אמא. בעיקר כשהאמא מוכנה לעשות הכל למען הילדה שתירק לה בפרצוף ברגע שהיא פוגשת בחור מקועקע עם מבטא בריטי.
יכול להיות ולקחתי את כל העננין של ניתוח הספר ברצינות יתרה אבל מה שאני יודעת שכנראה בנות בגיל 14 יקראו את הספר ויקחו ממנו דוגמא, ויחשבו כמה זה מלהיב למרוד באמא שלהם.
אני לפחות המון פעמים רציתי לזרוק את הספר מהחלון, גם בגלל שהיו בו משפטים כאלו... זולים. משפטים שבכל ספר אתה כבר קורא אותם וזה כבר מתחיל להיות מעיק. יכול להיות שזו רק אני, אבל לטעמי זה היה כבר כל כך נדוש ומשומש והרגיש שהיא פשוט כתבה אום כדי לעשות עוד וי על משפט פתטי מ- 50 גוונים. ואם כבר נכנסנו ל-50 גוונים זה היה פשוט חיקוי כל כך גרוע. כן, כן, אני יודעת, מחצית מספרי הרומנטיקה עכשיו כאלו, אבל לפעמים מנסים להסוות את הדימיון. פה לא. היא פשוט חגגה על הדמיון של אי. אל. ג'יימס.
בנימה אישית: זה היה ספר מאוד מצחיק, ולא בקטע הטוב. אבל אני כן מודה לו כי אני לפחות למדתי איך לא לעשות ואם ככה מתנהל קולג' (עם משחקים ממש פתטיים של אמת או חובה, שאני, כילדה בת 15 יודעת שהם ילדותיים) וכל הגועל הזה, אז בבקשה תזכירו לי בעתיד לא ללכת לקולג'ים מהסוג הזה.
נ.ב.
אם פגעתי או העלבתי ממש לא התכוונתי. זו דעתי האישית בלבד, ואני יודעת וזוכרת (מנסיון) כמה זה לא כיף כשיורדים על הספר הכי טוב שלך.

אני אפילו לא הצלחתי לסיים את הספר!
למען האמת, זו פעם ראשונה שזה קורה לי... הספר (לפי דעתי) היה פשוט לא מעניין!
קודם כל, נתחיל מהכריכה, כתוב שזה "ספר מהחיים האמתיים" אני מסכימה עם חלק מהעניין, הספר היה שיטחי ופשוט...ל א מ ע נ י ן !
ועכשיו הבעיה עם החלק של "ספר מהחיים האמתיים" כי אני פשוט לא מבינה איך בדיוק היה לה 7 הזדמנויות לפני שהיא תמות?? אולי יש דבר כזה ופשוט לא ידעתי... אולי היא חצי חתולה עם שבע נשמות... לאיודעת, ניסיתי לחשוב על כל רעיון אפשרי שהספר הזה אמיתי, ולא הצלחתי... אבל שלא תבינו לא נכון!! אני לא באה להעליב או משו, ואני ממש מקווה שיש אנשים שנהנו מהספר, ואם מישו נהנה, שיסביר לי!! באמת! מעניין לי! כי אינלי מושג, ואני (לפחות) הרגשתי שעבדו עלי!!
עכשיו, בנוגע לדמויות, אם הבנתי נכוו, הספר על ילדה עם חיים מושלמים, עד שיום אחד, הופך ליומה האחרון, ולפני שנמשיך, למה מסבירים לי לפחות 50 עמודים על החיים המושלמים?!?! רוצה שקל?!?! ממש לא מעניין אותי איך את קמה בבוקר, נוסעת עם חברות שלך וזה שמותר לך לעשות גרעפסים בגלל שאת מקובלת!!!
אני חושבת שכבר הבהרתי את הנקודה שלפי דעתי הספר חסר תועלת, ואני לא צריכה להמשיך לחפור לכם עלזה...
אני רק רוצה לקוות שבאיזשו מקום היה איזשו מוסר השכל, משו מעניין ולא שטחי... אם ישלכם זמן ואתם סבלניים ולא מצעצבנים על ספר שכזה, אתם מוזמנים, ובדרך תספרו לי אם היה מעניין :-)

כשאני רואה את כל התגובות של כל מי שקרא את הספר, אני נדהמת לגלות שאני נהניתי מהספר. בהתחלה כשראיתי את הספר חשבתי שזאת תהיה עוד גרסה זולה של "דמדומים", אבל כשחברה שלי אמרה לי רק לנסות, אז לא יכולתי להפסיק לקרוא, זה היה קליל ומהנה, ונורא התרגשתי מהגיבורה ולעיתים הרגשתי כאילו אני נמצאת עם זואי בכל המקרים שקרו לה, אני התרגשתי בשבילה, וכעסתי עליה כשלפי דעתי היא עשתה את הדבר הלא נכון, אבל נורא התחברתי לספר, ומצאתי את עצמי מסיימת שני ספרים ביום. הספר היה פתוח ובוטה, עם שפה יום יומית, אבל זה מה שהיה כל כך מיוחד בו! הדמויות דיברו בצורה פתוחה ככה שזה נתן תחושה שמישהו בגילי כותב, והדמויות גם הן לא שונות מאיתנו. אני נהניתי מהספר ואני מציעה לכל מי שמוכן להיפתח לספרים טיפה שונים.

קראתי את הביקורת שלי מ-2012... חופש זה בעייתי כי אז אני רואה תגובות מפגרות שלי עם שגיאות כתיב שכתבתי בלהט הרגע כילדת בת מצווה קטנה ורגשנית (יותר מדיי לטעמה של אימי). אז כן, אני זוכרת שזה היה ספר מאוד מסעיר עבורי, שמאוד נהנתי לבלוע אותו בלילה (למרות שאני חושבת שבגלל סוג הספרים האלה לא ישנתי בלילה, ולכן אני נמוכה יחסית). ובגלל שזה היה כל כך מעניין - אני ממליצה בזאת, לכל בנות ה-12 באשר הן, לקרוא ולהינות מהספר הזה, כי הוא כיף. הוא רומנטי, הוא מרגש, והוא כל כך מלהיב! יכול להיות שלא יתאים לכל הגילאים, כי חברותי המתפלצפות (שעליהן יש תיאור מפורט בכל ביקורת כמעט) ממש קטלו אותו. אבל אני נהנתי בזמנו וזה מה שחשוב !!