ביקורת ספרותית על אחרי ש... - אחרי #1 מאת אנה טוד
ספר לא משהו

---

וואי... טוב אז מאיפה בכלל להתחיל? קודם, אני חייבת להזהיר לטובת מי שעוד לא קרא את הספר שלא יקרא את התגובה (טוב... אלא אם כן הוא ממש רוצה להרוס לעצמו את הספר אז... בסדר..)
כשקראתי את התקציר, אז באמת שהבטחתי לעצמי שלעולם לא אקרא את הספר.. הוא היה כזה... פתטי. הוא הבחור הרע היא הילדה הטובה, ובאמת שזה היה כל כך נדוש. ברגע שהוא היה במומלצים בסיפריה נתתי לו צ'אנס.
אז אני אתחיל מהבנאליות ה-ממש ממש מעצבנת: ברגע שהיא מגיעה לקולג' (עם החבר המושלם והאמא הלוחצת) היא פוגשת בשותפה שלה, ובדיוק באותו רגע היא פוגשת בבחור המיסתורי והמקוקע עם המבטא הבריטי שנוטף סכנה... וברור שהיא תתאהב בו מהרגע הראשון (-_-)
אז הגיבורה שלנו טסה מתאהבת בבחור הרע מהרגע הראשון והנה אנחנו נכנסים לרשימת המאוד עצבנו אותי בספר הזה:
1. בסדר, הסופרת רצתה סיפור אהבה מרגש בין דמויות קיצוניות בהבדלים שלהם אבל מה שמאוד עיצבן אותי זה שלא רק שטסה התאהבה בבחור הרע, אלא שהיא בוגדת בחבר שלה שמוכן לעשות בשבילה הכל (לגמרי הכל. הוא פשוט הסמרטוט שלה לגחמות המפגרות שלה...) והכי עצבן אותי זה שהסופרת נתנה לדבר הזה לגיטימציה. ככה שבשבילי לפחות טסה הפכה לדמות-ראשית-בלתי-נסבלת.
וברור שלהרדין יש גם סיפור עצוב! איזה עוד סיפור עצוב אפשר להמציא לו? או! עוד סיפור נטישה אבא עצוב מצד הרדין.
טוב אז הדבר השני שהציק לי הוא:
היחס שלה כלפי אמא שלה - אמא זה ערך עליון, ולא משנה כמה האמא פסיכית או חולת שליטה אין שום הצדקה ליחס כזה משפיל ומגעיל כלפי אמא. בעיקר כשהאמא מוכנה לעשות הכל למען הילדה שתירק לה בפרצוף ברגע שהיא פוגשת בחור מקועקע עם מבטא בריטי.
יכול להיות ולקחתי את כל העננין של ניתוח הספר ברצינות יתרה אבל מה שאני יודעת שכנראה בנות בגיל 14 יקראו את הספר ויקחו ממנו דוגמא, ויחשבו כמה זה מלהיב למרוד באמא שלהם.
אני לפחות המון פעמים רציתי לזרוק את הספר מהחלון, גם בגלל שהיו בו משפטים כאלו... זולים. משפטים שבכל ספר אתה כבר קורא אותם וזה כבר מתחיל להיות מעיק. יכול להיות שזו רק אני, אבל לטעמי זה היה כבר כל כך נדוש ומשומש והרגיש שהיא פשוט כתבה אום כדי לעשות עוד וי על משפט פתטי מ- 50 גוונים. ואם כבר נכנסנו ל-50 גוונים זה היה פשוט חיקוי כל כך גרוע. כן, כן, אני יודעת, מחצית מספרי הרומנטיקה עכשיו כאלו, אבל לפעמים מנסים להסוות את הדימיון. פה לא. היא פשוט חגגה על הדמיון של אי. אל. ג'יימס.
בנימה אישית: זה היה ספר מאוד מצחיק, ולא בקטע הטוב. אבל אני כן מודה לו כי אני לפחות למדתי איך לא לעשות ואם ככה מתנהל קולג' (עם משחקים ממש פתטיים של אמת או חובה, שאני, כילדה בת 15 יודעת שהם ילדותיים) וכל הגועל הזה, אז בבקשה תזכירו לי בעתיד לא ללכת לקולג'ים מהסוג הזה.
נ.ב.
אם פגעתי או העלבתי ממש לא התכוונתי. זו דעתי האישית בלבד, ואני יודעת וזוכרת (מנסיון) כמה זה לא כיף כשיורדים על הספר הכי טוב שלך.

» ביקורות נוספות של שמחה
» ביקורות נוספות על אחרי ש... - אחרי #1