בתור סיפור אנתרופולוגי הוא מעניין מאד.
לא יודעת אם החינוך לילדי אליטות עוד קיים באנגלייה היום, במתכונת אותה אנחנו מכירים מהספרים. פנימייה (חד מינית) מגיל צעיר, חלק מהתלמידים הופכים בתוקף הנסיבות לתחליף משפחה לילדים שניתקו ממשפחתם ומחפשים נחמה. מורה או מדריך כריזמטי הופך לאל ודת של הילדים האלה, והם מצייתים לו גם בתחומים בהם ברור להם שהפקודה היא בלתי סבירה, או בלתי אנושית בעליל. ואז הם גדלים כשחלקים מהחינוך (המעוות???) טבועים בהם ואינם ניתנים להפרדה מאישיותם.
יש פה בלש שתיפקודו לא ברור. בחייו המקצועיים הוא מסופח למחלק הרצח ואמור לפתור סידרה של רציחות שיש קשר סיבתי בינהן. לא ברור איך הוא קשור למחלק כי חלק מהחקירות הוא עושה על דעת עצמו. לא ברור עד כמה הוא מוכשר או סתם בר-מזל. ואולי החלק שהופך את הסיפור לאמין הוא החלק על החולשות, שבספרים מהסוג הזה מתרכז בחולשות הבלש. בחייו הפרטיים של הבלש הוא אב חד-הורי לילדה בת שש, מגדל גור כלבים (זה לא צחוק. מי שניסה את זה יודע כמה זה מתסכל...), עדיין לא סיים את האבל על אשתו לשעבר... מה עוד חדש?
הספר בסדר. הוא קריא, די מעניין, לא יותר מדי שטוח, מעלה הרהורים על החיים ועל הזוגיות. אז מה רע? קראנו אותו כבר כל כך הרבה פעמים, שהוא דהוי מרוב כביסות.

















