****
מעבר לנקיפת החרדה והצער הכרוכה בבשורה על מותו של אדם מוכר, פטירתה של דבורה עומר החזירה אותי באחת לתקופה אחרת, שבה, מטבע הדברים, הדברים שהעסיקו אותי היו שונים בתכלית.
אני מניח שזמן רב לא הרהרתי ברצינות בספריה של דבורה עומר. אולי שלושים שנה. כך גם כתבתי לנצחיה, שבקשתה הצנועה לכתוב ביקורת על ספר של דבורה עומר נגעה ללבי, וכך כאשר פתחתי את הרשימה העצומה של ספריה של עומר, שמות הספרים שאבו אותי, כמו במנהרת זמן, אל שנות ילדותי, אל סביבות גיל עשר.
הייתי תולעת ספרים קטנה, אולי אף יותר מהיום. בספריה הצנועה של "אגד" בקריית משה, אליה הייתי מנוי תודות לאבי, הייתי מחליף בכל שבוע בין תשעה לשנים עשר ספרים. אמא שלי לא האמינה שאני קורא את כולם באמת, והיתה בוחנת אותי, ולגאוותי ושמחתי הייתי עומד היטב בבחינה. כי את הספרים הייתי קורא בתשומת לב ובצימאון גדול, ממש כמו הילדה הגדולה שלי מאי, היום.
את ראשי סבבו אז לא יו נסבו או הרמן קוך, וגם לא ריק ריירדן, הארי פוטר או משחקי הרעב, אלא שמות הרבה יותר מיושנים ובלתי מתוחכמים, כמו ז'ול וורן, טרזן, חסמב"ה, דנידין, החמישיות והשביעיות הסודיות למיניהן, וגם אסטריקס, הספורטאים הצעירים, שמונה בעקבות אחד - ולמעשה, כל סיפור גבורה ואפילו פחות מכך - כל סיפור שראוי לקרוא אותו ממה שהיה לי בבית - ממדריכים לגידול ילדים, ספרי בישול, ספרי אגדות יהודיים (כמו "כל אגדות ישראל"). הכול הכול נכנס למגרסה ההיא ששכנה בראשי, שעות ארוכות הייתי יושב בקיץ על הרצפה הקרה בחדר הגדול בבית הוריי, ובחורף מול תנור הנפט הגדול ולהבותיו הכחלחלות-צהובות - וגומא את הספרים האלה, ממש כאילו אין מחר. ערמות.
גם ספריה של דבורה עומר כיכבו אז אצלי, עם שרה גיבורת ניל"י, הבכור לבית אב"י, אני אתגבר ועוד. הבוקר, צדה את עיניי עטיפת הספר הזה, ובאחת חזרתי לעונג החריף ההוא אשר היה מנת חלקי בקריאת ספרים. עונג כזה, שהיום, איכשהו, אני חסר אותו. בגלל שהיום, אולי, אני לא יכול יותר לברוח לגמרי. אני חייב להשאיר "שומר מאהל", לפחות עין אחת שממשיכה להיות פקוחה בצד של המציאות. אז, הייתי שוקע בתוך הספר, והעולם סביבי יכול היה להיחרב.
"צוללים קדימה". הערצתי את סיפור הגבורה של שחר, שכרגיל בספרים הקצת-נאיביים ההם, עלה ממרוקו והתגבר לאורך הספר על כל קשייו, גם על מוצאו ועל מעמדו בקרב חבריו ה"צברים", על פחדיו ועל אויביו. הטובים מנצחים, פלוס מינוס מישהו, הרעים מפסידים, ואפשר לעבור בנחת לסיפור הגבורה הבא. חוץ מזה, נראה שהספר נכתב בתקופה שאפשר היה עדיין להעריץ חיילים, צוללים או טייסים (ולאו דווקא את נינט או יון תומרקין, נניח) ואף לכתוב על כך מבלי להיחשד במיליטריזם, פשיזם ושאר מושגים פוסט ציוניים. עוד לא דיברו על מורכבויות, ספקות על צדקת דרכנו וביקורת חברתית נוקבת. העיקר ששחר הצליח להתגבר. פשוט. וכי מי היה כותב היום על שרה גיבורת ניל"י, על חנה סנש או על שמוליק וזוהרה? מזל שהיתה דבורה עומר.
הבוקר שלחתי הודעת תנחומים לורד מוסנזון - אולי אתם מכירים אותה כזו שכתבה את אחד מרבי המכר של ספרי השירה בכל הזמנים "דברים שצריכים לעבור", בהיותה כבת 18. אני מכיר אותה כי לעתים יוצא לי לעבוד לצידה כקולגה נבונה במיוחד, היא תסריטאית ואשת קריאייטיב מוכשרת. והיא גם אחותה הצעירה של דבורה עומר. כתבתי לה שאני מצטער. שהספרים של דבורה היו חשובים לי כשהייתי ילד, וגדלתי עליהם. וחבל. ורד הודתה לי והוסיפה, שחבל, אולם עדיף שכך. כנראה שדבורה עומר סבלה רבות בשנותיה האחרונות. חבל שלא יצא לה לכתוב דווקא עכשיו ספר כמו "אני אתגבר".
כי פשוט, פתאום אני קולט שאני תיכף בן ארבעים. והזמן עובר מהר כל כך. ואנשים מזדקנים ומתים, ונולדים חדשים, ילדים, וגם הם, גדלים כל כך מהר. מה קצרה שהותנו כאן.
****
