את הביקרת הזו אני כותב מתוך תחושת יגון חריפה, תסכול, ואולי גם דמעונת זעירה, יש מצב.

יש כל מיני סוגים של אכזבות בעולם.
יש אכזבות קטנות: הצבענו לראש ממשלה מסויים, הוא מאכזב אותנו.
יש אכזבות גדולות יותר: הפסדנו במלחמה.
יש אכזבות ענק: אהובינו נטשו אותנו.
ויש אכזבות כל כך קשות, שהן מאיימות לטלטל את הנפש שלנו, ולרמוס אותה לרסיסים, הצילו!

בשבועות האחרונים אני חווה אכזבה קשה כזו, מהסוגה כי קשה, מהסוג שמרסק לחלקים את האמונה בבני אדם, מהסוג שמנפץ לאדם את התום ואת שמחת הנעורים.

את האכזבה הזו אני חווה דווקא בגלל תקוות מוגזמות.
תקוות שתליתי באדם שסיפק לי אושר לא מועט:
לי צ'יילד.

קראתי רבים מספריו, את כולם בעצם, וממש נהניתי.
קראתי אותם בהנאה רבה, שוב ושוב, הערצתי את ריצ'ר, למרות שהוא בכלל גוי.

לאחרונה, שמעתי שהבחור כתב ספר חדש, שיעור לילי שמו.
כמה שמחתי! אפילו כתבתי פה באתר על כך. חלקתי עם הגולשים את תקוותי לקרוא בהקדם את הספר.
האמנתי שמצפה לי חווית קריאה טובה.
אוח, כמה טעיתי.
קניתי את הספר החדש, לא התקמצנתי בכלל, ולא ביקשתי הנחות.
הבהרתי למוכרת המופתעת:
הפעם הזו -
אני לא מבקש הנחות!
על ספר של מר צ'ילד משלמים מחיר מלא, וזה בסדר. הוא שווה את ממוני.

איזו אכזבה.
אחחח.
בועת ענק של צער, כאב לב שלא נגמר:
הספר פשוט נוראי, משעמם, מדכא, עצוב, משעמם, קודר, יבש, יבשושי, שמעמם, משומם, ריק מתוכן, חסר טעם, חסר הגיון, חסר עניין, חסר חן, חסר לחלוחית, חסר עניין לציבור.

עוד לא קרה לי שהפסקתי ספר של צ'ילד, אבל בשבועות האחרונים מצאתי את עצמי מפסיק לקרוא כל כמה עמודים.
הנשמה שלי התחננה:
די, נתי, תפסיק לקרוא את הספר הזה! הוא משעמם!
הוא עושה לך רע!
אתה מבזבז עליו זמן יקר!

נראה לכם שהקשבתי לה?
פחחח.
ממש לא.

התאמצתי, נאבקתי, ניסיתי שוב ושוב. חשקתי שיניים, קפצתי ידיי לאגרופים, נלחמתי, נתתי פייט.
קראתי בסבל ובמאמץ, עוד דף ועוד דף. דמעות של מאמץ ניגרו מעיניי, וזיעתי טפטפה על הספה.
עוד עמד, עוד עמוד, עוד עמוד. האמנתי: בסוף, בסוף, הספר עוד יהיה מעניין.

פחחחחח.
אכזבת ענק.
סיימתי את הספר בימים האחרונים, כולי מותש מהקרב.
אז כן, בסוף הספר נהיה קצת מעניין, קצת קיבל טעם.
אבל עדיין.
עדיין.
שום דבר,
שום דבר -
לא מצדיק את המאמץ של קריאתו, שמעו לי.
תברחו מהספר הזה כמו מצרעת.

לי צ'ילד, אם אתה קורא פה באתר - אני מצפה למכתב התנצלות, חתום על ידך.
לא פחות.
בעצם, מה יעזור שתתנצל? זה לא יתן לי כלום.
אתה רוצה שאסלח לך?
אתה רוצה לשוב ולזכות בהערצתי?
אין בעיה, קדימה צעד.
שנס מותניים.
לך כתוב ספר חדש, ואת הספר הנוכחי תאסוף מכל החנויות, ותגרוס אותו לחצץ דק.
כן, רק כך, אולי,
אסלח לך.

להערכתי, המותחן האחרון של צ'יילד הוא גם הטוב בספריו!
הוא מחזיק פרשה מסועפת לפתרון משנת 1996 והסיפור מרגיש אקטואלי מתמיד,
נתון שמוביל למחשבה שמא הסופר הושפע בעת כתיבת ספרו האחרון הזה דווקא מתרחישי השנים הספורות האחרונות
והלביש חלקי נתונים על מותחן שמתרחש בשנת 1996.
בשורה התחתונה - טוב מאוד - כבר ציינתי.

""הייתי בישראל," אמר ריצ'ר. "טרוריסטים משתמשים בנשים כל הזמן"." (עמוד 161).

כמו את קודמיו בסדרה, גם את "שיעור לילי" (הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, שנת 2017), הספר העשרים ואחת בסדרת ספרים מאת הסופר הבריטי לי צ'יילד, קראתי במקור באנגלית. הוא יצא בדיוק כשהייתי בחופשה עם אשתי בליסבון. כמו שאר ספרי הסדרה אודות ג'קריצ'ר, היה גם הספר הזה חבילת מתח ואקשן כייפית. גם כשצ'יילד (ששמו האמיתי ג'ים גראנט) כותב בינוני הוא טוב מרוב סופרי המתח, וכשהוא כותב טוב (וזה המקרה הנ"ל) אז ההנאה מובטחת. החופשה ארכה שבוע ומובן שחזרתי לארץ כשהספר גמור. את המהדורה העברית גמעתי בכמה שעות.

גיבורו של צ'יילד והמקבילה הספרותית לקלינט איסטווד, ג'ק ריצ'ר, הוא רב-סרן ביחידה 110 של המשטרה הצבאית, ועלילת הספר מתרחשת, כמו ספרם אחרים בסדרה, כשהוא עוד במדים בשנת 1996. "בבוקר העניקו לריצ'ר מדליה, ואחר הצהריים שלחו אותו בחזרה ללימודים. זו היתה מדליית "לגיון ההצטיינות", השנייה מסוגה שקיבל. היא היתה נחמדה, מצופה אמייל לבן עם סרט בגוון שבין סגול לאדום. בתקנה הצבאית מס' 600-8-22 נכתב כי היא מוענקת לאות הוקרה על שירות יוצא דופן בעמדת מפתח בכירה. ריצ'ר הרגיש שהוא חצה רף מסוים, ולו טכנית, אבל סבר שהסיבה האמיתית לקבלת המדליה הזאת זהה למדליה הקודמת, דהיינו עסקת חליפין: קח את התכשיט הזה, רק אל תספר למה קיבלת אותו. אם כי ריצ'ר היה שותק ממילא. לא היה לו במה להתגאות. בסך הכול עבודה משטרתית בהרי הבלקן, חיפוש אחר שני מקומיים עם סודות מתקופת המלחמה. הוא איתר אותם בנקל, זיהה אותם וקפץ לביקור שהסתיים בשני כדורים בראש. הכול במסגרת תהליך השלום. כל צד קיבל את מבוקשו, והאזור נרגע במקצת. זה גזל שבועיים מחייו וארבעה כדורים מהאקדח שלו. לא סיפור גדול״ (עמוד 7), רק חיסול חשאי של שני פושעי מלחמה בבוסניה.

המשימה הבאה שלו עמדה להיות מורכבת בהרבה. באופן רשמי ריצ'ר נשלח לקורס לימודי מיוחד (ומכאן שם הספר), אבל למעשה זהו כיסוי לקבוצת פעולה מסווגת. בקבוצה חברים אנליסט CIA וסוכן FBI מצטיינים, שבדומה לריצ'ר זה עתה השלימו משימות רגישות וצוינו לשבח. השלושה פועלים תחת רטקליף, היועץ לביטחון לאומי וסגניתו היפה ד"ר מריאן סינקלר. נכס מודיעיני שמעביר למידע לאמריקנים ופועל מדירה בהמבורג, בה מתגוררים ‬קבוצה ‬של ‬צעירים ‬סעודים, העביר מידע מטריד שטלטל את קהיליית המודיעין האמריקנית. לדבריו שליח של ארגון הטרור (שלא מוזכר בשמו אך ברור שהמחבר רומז לאל-קאעדה), הגיע לדירה וסיפר לו כי "האמריקאי רוצה מאה מיליון דולר" (עמוד 24). מיהו האמריקאי? ומה הוא מוכר לארגון הטרור ששווה סכום כסף שערורייתי שכזה? זוהי בדיוק החידהשריצ'ר נדרש לפצח. לא מזיק שהוא לוקח אתו את הסמלת הקשוחה שלו, ניגלי, שמוכיחה לא פעם מדוע את הצבא מנהלים הסמלים ולא הקצינים.

אחד הקטעים בספר, שלכאורה אינם קשורים לעלילה המותחת אבל ממחישים את כישוריו של צ'יילד לספר סיפור טוב, עוסק בתספורת. ריצ'ר מתמקח על מחירה של תספורת עם ספר גרמני בהמבורג ומציין שבחמישה דולר (מחיר התספורת) אפשר היה לקנות שני המבורגרים ושורה שלמה באולם קולנוע. גילוח ותספורת, ציין, עלו עשרה סנט. הספר מצידו לא מתכוון לוותר כל-כך מהר:
"המספרה שלי מוצאת חן בעיניך."
"כנראה."
״אז תתמוך בה ותשלם חמישה דולר."
״אני לא צריך תספורת."
"אתה יודע מה ההבדל בינך לביני?"
"מה?" שאל ריצ'ר.
"אני רואה את השיער שלך מהצד."
"נו?"
״ואתה צריך תספורת" (עמוד 133).

טעמי זהו אחד הטובים בסדרה בעיקר בשל רמת המתח הגבוהה עליה שומר הסופר לאורך הספר והשילוב המוצלח בין אלמנטים השייכים לתחומי המודיעין והלוחמה בטרור לבין חקירה מן התחום הפלילי קרימינולוגי. ניכר גם כי המחבר תפס יפה את ההוויה של שנות התשעים ואת העיוורון של הביון האמריקני לאיום הג'יהאד העולמי. אף שדמותו של ריצ'ר היא קלישאתית, שהרי הוא גם חזק, גם חטוב, גם שרמנטי, גם חוקר נחוש ומבריק, וגם צלף הבקי בשיטת ה"שלוף - דרוך - תירה". בקיצור ג'יימס בונד קטן עליו. מזל שצ'יילד כותב מתח טוב באמת, אחרת זה היה בלתי נסבל.

מומלץ בחום!!!