הורדוס - שונאים אוהבים

הורדוס הוא מותג היסטורי. הגדול, כך כונה מי שהיה בן חסות שליטי רומא, אחד שידע להלך בין הטיפות ולהמר על השליט הנכון בפלונטר התככים הרומאי מרובה המדנים. אוגוסטוס הקיסר הרומאי, שהורדוס היה בן חסותו, תיאר אתו באמצעות ביטוי בלתי נשכח: "עדיף להיות חזירו של הורדוס מאשר בנו", ביטוי שלא היה רחוק מהמציאות לשליט שלא חס אפילו על בניו ואשתו, צאצאי משפחת החשמונאים המיוחסת, אותם הוא דאג לחסל משום שהזכירו לו את מוצאו האדומי הנחות, וכאדם רדוף הוא בקש להקדים את בני משפחתו שבתיעובם אותו, בקשו את מותו.

הוא נודע כיזם ובנאי של מבנים מונומנטליים, מרשמים ומעוררים השתאות עד עצם היום הזה, כמו הרודיון, מצדה, קיסריה, וגולת הכותרת היא ירושלים והר הבית. האם בנייתו הגרנדיוזית, היא ביטוי לתאוות כוח ונרקיסיסטיות. אולי משום כך, אנו זוכרים אותו כשליט גדול מהחיים, כמי שהצליח לחבר בין תרבויות, וכיזם בעל מעוף שהביא לשגשוג ממלכתו, בכך אנו אולי סולחים לו על שיגיונותיו.

סיפור עבר קשור לסיפור עכשווי, על הארכיאולוג, אהוד נצר, אדריכל בעברו מי שהזדהה עם הורדוס הבנאי. שנים הוא חיפש את קיברו, ולבסוף לאחר ארבעים שנה הוא מצא אותו במרדות ההרודיון, אחת מהתגליות הארכאולוגיות הגדולות והמלהיבות בישראל, שם הוא מצא את מותו בנפילה בקרבת אתר הקבורה. הממצאים של הורדוס כונסו לתערוכה גרנדיוזית, במוזיאון ישראל, המדמה את מסלול הלווייתו. תערוכת הורדוס הייתה עבורי חוויה ארכיאולוגיות מרתקת ומעוררת מחשבה, למהות הזיכרון אותו מותירים שליטים, האם אלו אבנים, מלחמות, דיפלומטיה מתוחכמת, מלים חקוקות כחוקים מיטיבים, או אולי רודנות ושררה, שאיננה נרתעת מחיסול יריבים ובני משפחה? אנחנו כמובן מעדיפים את האבן המבטאת יופי צונן, מוחשי ונצחי.

גבריאלה אביגור רותם, מציבה בשם סיפרה, מלך זהב ודם, אמירה משמעותית ויומרנית המתכתבת עם סיפרו של משה שמיר, שתיאר את אלכסנדר ינאי, השליט החשמונאי, כמלך בשר ודם. אמירה הטוענת שהורדוס שונה. אם כן מה מייצגים הזהב והדם בשם סיפרה? יגאל שוורץ שכתב את הכריכה האחורית, מינף את שם הספר, באמירה לפיה הרומן ההיסטורי של אביגור רותם, הוא השני בחשיבתו, אחרי מלך בשר ודם של משה שמיר, האמנם שאלתי את עצמי?

אביגור רותם, בוחרת בזווית מעניינת בתיאור הורדוס ותקופתו. היא כותבת את זיכרונותיו, דרך ההיסטוריון האמתי שלו, ניקולס איש דמשק, שבכתביו האבודים השתמש יוסף בן מתתיהו בהסתייגות. בחירה המקנה לנו התבוננות רב תרבותית, דרך מי שהיה בקי בהוויה הרומאית והיהודית כאחת, הסתכלות מעניינת, לתקופה סוערת באימפריה הרומאית ובתולדות בית שני.

אביגור רותם, כותבת בשפה יפה המשובצת במונחים רומאים. היא חושפת בפנינו אישיים רומאים ויהודים, חלקם ידועים, קלאופטרה, יוליוס קיסר, ואוגוסטוס, אחרים ורבים מוזכרים בצורה אגבית. כמי שלמד תולדות רומא, הייתה לי תחושת גודש של דמויות ומושגים, אבל עם התמסרות המתחייבת מקריאת הספר, נכנסתי לתוך עולמה הקסום של האימפריה הרומית הסבוכה בקשרים וקושרים.

הספר מתחלק לשניים, עד למותו של הורדוס, ולאחר מותו, בו הפך ניקולס לסופרו של אוגוסטוס השליט שיצר את מושג השלום הרומאי. שני החלקים שונים לחלוטין בעניין שהם יוצרים.

העמדה שבה מציבה אביגור רותם, את ניקולס המספר את סיפורו של הורדוס, בחלקו הראשון של הספר, היא פסיבית ופושרת, ואינה יוצרת קונפליקט אמתי, בין תפקידו כיועץ ועושה דבר המלך, לבין עמדתו כהיסטוריון השואף לחקר האמת, קונפליקט שמתואר בצורה נפלאה על ידי סטפן היים בדוח דויד המלך. ניקולס של אביגור רותם, לא מפתח רעיונות עמוקים על צדק ורוע שלטוני, אותם ניתן להבין כפוליטיקה עתיקה המתכתבת עם מציאות עכשווית, כפי שטירו משרתו המשכיל של קיקרו, מבטא באימפריום של רוברט האריס.

חלקו השני של הספר, הופך למרתק בצורה מפתיעה, בזכות ההדהוד שהוא יוצר מול חלקו הראשון, כנקודת מבט מקורית. הוא מציג את ההיסטוריה וזאת של הורדוס כרשומון, תלוי את מי שואלים, או במונחים עכשוויים ורלוונטיים, ככתיבה בה מרכיב הפייק ניוז - הכזב, הוא משמעותי. אם כן, מהי בכלל אמת ההיסטורית? אם היא קיימת, למה לטרוח עבורה? שואלת אביגור רותם באופן מאתגר.

בחלק השני, ניקולס הפך להיות מעורב במהלך מגמתי לשינוי פני ההיסטוריה, דרכו אביגור רותם מציגה עמדה לגבי היסטוריה שאין בה שמץ של אובייקטיביות, אלא את היותה כלי נשק מתוחכם המהווה חלק מתהלכים אנושיים שנועדו לעצב מציאות וסיפור חלופי באמצעות סיפורי העבר.

אביגור רותם מהדהדת את אישיותו של אוגוסטוס, לעומת זאת של הורדוס ומבצעת ניתוח משווה בין שני השליטים, באמצעותם היא מנסה לרדת לשורש העריצות והרוע, אפילו כלפי בני משפחתם. הרוע מתואר אצלה כטבע אנושי בתמונות מבעיתות, כמו הוצאתה להורג של מרים החשמונאית.

אביגור רותם מתקנת את נקודת המבט הגברית להיסטוריה העתיקה, הנשים אצלה, לא רק טוו אריגים, אלא גם טוו תככים ולקחו חלק בפוליטיקה, לעתים הן היו אכזריות לא פחות מהגברים.

אביגור רותם מציגה שאלה מטפורית, מה הפך את הורדוס, לשליט זהב ודם? היא גם מספקת לנו תשובות מרומזות, במספר אפשרויות, באמצעותן היא משאירה את הבחירה הסופית בידנו.

מלך זהב ודם, הוא ספר מעניין ואינטליגנטי, בו תיאור טוב לתקופה סוערת בתולדות העם היהודי. הוא בהחלט אחד מהרומנים ההיסטוריים הטובים שנכתבו בספרות הישראלית, מומלץ לחובבי הז'אנר.

הורדוס - שונאים אוהבים

הורדוס הוא מותג היסטורי. הגדול, כך כונה מי שהיה בן חסות שליטי רומא, אחד שידע להלך בין הטיפות ולהמר על השליט הנכון בפלונטר התככים הרומאי מרובה המדנים. אוגוסטוס הקיסר הרומאי, שהורדוס היה בן חסותו, תיאר אתו באמצעות ביטוי בלתי נשכח: "עדיף להיות חזירו של הורדוס מאשר בנו", ביטוי שלא היה רחוק מהמציאות לשליט שלא חס אפילו על בניו ואשתו, צאצאי משפחת החשמונאים המיוחסת, אותם הוא דאג לחסל משום שהזכירו לו את מוצאו האדומי הנחות, וכאדם רדוף הוא בקש להקדים את בני משפחתו שבתיעובם אותו, בקשו את מותו.

הוא נודע כיזם ובנאי של מבנים מונומנטליים, מרשמים ומעוררים השתאות עד עצם היום הזה, כמו הרודיון, מצדה, קיסריה, וגולת הכותרת היא ירושלים והר הבית. האם בנייתו הגרנדיוזית, היא ביטוי לתאוות כוח ונרקיסיסטיות. אולי משום כך, אנו זוכרים אותו כשליט גדול מהחיים, כמי שהצליח לחבר בין תרבויות, וכיזם בעל מעוף שהביא לשגשוג ממלכתו, בכך אנו אולי סולחים לו על שיגיונותיו.

סיפור עבר קשור לסיפור עכשווי, על הארכיאולוג, אהוד נצר, אדריכל בעברו מי שהזדהה עם הורדוס הבנאי. שנים הוא חיפש את קיברו, ולבסוף לאחר ארבעים שנה הוא מצא אותו במרדות ההרודיון, אחת מהתגליות הארכאולוגיות הגדולות והמלהיבות בישראל, שם הוא מצא את מותו בנפילה בקרבת אתר הקבורה. הממצאים של הורדוס כונסו לתערוכה גרנדיוזית, במוזיאון ישראל, המדמה את מסלול הלווייתו. תערוכת הורדוס הייתה עבורי חוויה ארכיאולוגיות מרתקת ומעוררת מחשבה, למהות הזיכרון אותו מותירים שליטים, האם אלו אבנים, מלחמות, דיפלומטיה מתוחכמת, מלים חקוקות כחוקים מיטיבים, או אולי רודנות ושררה, שאיננה נרתעת מחיסול יריבים ובני משפחה? אנחנו כמובן מעדיפים את האבן המבטאת יופי צונן, מוחשי ונצחי.

גבריאלה אביגור רותם, מציבה בשם סיפרה, מלך זהב ודם, אמירה משמעותית ויומרנית המתכתבת עם סיפרו של משה שמיר, שתיאר את אלכסנדר ינאי, השליט החשמונאי, כמלך בשר ודם. אמירה הטוענת שהורדוס שונה. אם כן מה מייצגים הזהב והדם בשם סיפרה? יגאל שוורץ שכתב את הכריכה האחורית, מינף את שם הספר, באמירה לפיה הרומן ההיסטורי של אביגור רותם, הוא השני בחשיבתו, אחרי מלך בשר ודם של משה שמיר, האמנם שאלתי את עצמי?

אביגור רותם, בוחרת בזווית מעניינת בתיאור הורדוס ותקופתו. היא כותבת את זיכרונותיו, דרך ההיסטוריון האמתי שלו, ניקולס איש דמשק, שבכתביו האבודים השתמש יוסף בן מתתיהו בהסתייגות. בחירה המקנה לנו התבוננות רב תרבותית, דרך מי שהיה בקי בהוויה הרומאית והיהודית כאחת, הסתכלות מעניינת, לתקופה סוערת באימפריה הרומאית ובתולדות בית שני.

אביגור רותם, כותבת בשפה יפה המשובצת במונחים רומאים. היא חושפת בפנינו אישיים רומאים ויהודים, חלקם ידועים, קלאופטרה, יוליוס קיסר, ואוגוסטוס, אחרים ורבים מוזכרים בצורה אגבית. כמי שלמד תולדות רומא, הייתה לי תחושת גודש של דמויות ומושגים, אבל עם התמסרות המתחייבת מקריאת הספר, נכנסתי לתוך עולמה הקסום של האימפריה הרומית הסבוכה בקשרים וקושרים.

הספר מתחלק לשניים, עד למותו של הורדוס, ולאחר מותו, בו הפך ניקולס לסופרו של אוגוסטוס השליט שיצר את מושג השלום הרומאי. שני החלקים שונים לחלוטין בעניין שהם יוצרים.

העמדה שבה מציבה אביגור רותם, את ניקולס המספר את סיפורו של הורדוס, בחלקו הראשון של הספר, היא פסיבית ופושרת, ואינה יוצרת קונפליקט אמתי, בין תפקידו כיועץ ועושה דבר המלך, לבין עמדתו כהיסטוריון השואף לחקר האמת, קונפליקט שמתואר בצורה נפלאה על ידי סטפן היים בדוח דויד המלך. ניקולס של אביגור רותם, לא מפתח רעיונות עמוקים על צדק ורוע שלטוני, אותם ניתן להבין כפוליטיקה עתיקה המתכתבת עם מציאות עכשווית, כפי שטירו משרתו המשכיל של קיקרו, מבטא באימפריום של רוברט האריס.

חלקו השני של הספר, הופך למרתק בצורה מפתיעה, בזכות ההדהוד שהוא יוצר מול חלקו הראשון, כנקודת מבט מקורית. הוא מציג את ההיסטוריה וזאת של הורדוס כרשומון, תלוי את מי שואלים, או במונחים עכשוויים ורלוונטיים, ככתיבה בה מרכיב הפייק ניוז - הכזב, הוא משמעותי. אם כן, מהי בכלל אמת ההיסטורית? אם היא קיימת, למה לטרוח עבורה? שואלת אביגור רותם באופן מאתגר.

בחלק השני, ניקולס הפך להיות מעורב במהלך מגמתי לשינוי פני ההיסטוריה, דרכו אביגור רותם מציגה עמדה לגבי היסטוריה שאין בה שמץ של אובייקטיביות, אלא את היותה כלי נשק מתוחכם המהווה חלק מתהלכים אנושיים שנועדו לעצב מציאות וסיפור חלופי באמצעות סיפורי העבר.

אביגור רותם מהדהדת את אישיותו של אוגוסטוס, לעומת זאת של הורדוס ומבצעת ניתוח משווה בין שני השליטים, באמצעותם היא מנסה לרדת לשורש העריצות והרוע, אפילו כלפי בני משפחתם. הרוע מתואר אצלה כטבע אנושי בתמונות מבעיתות, כמו הוצאתה להורג של מרים החשמונאית.

אביגור רותם מתקנת את נקודת המבט הגברית להיסטוריה העתיקה, הנשים אצלה, לא רק טוו אריגים, אלא גם טוו תככים ולקחו חלק בפוליטיקה, לעתים הן היו אכזריות לא פחות מהגברים.

אביגור רותם מציגה שאלה מטפורית, מה הפך את הורדוס, לשליט זהב ודם? היא גם מספקת לנו תשובות מרומזות, במספר אפשרויות, באמצעותן היא משאירה את הבחירה הסופית בידנו.

מלך זהב ודם, הוא ספר מעניין ואינטליגנטי, בו תיאור טוב לתקופה סוערת בתולדות העם היהודי. הוא בהחלט אחד מהרומנים ההיסטוריים הטובים שנכתבו בספרות הישראלית, מומלץ לחובבי הז'אנר.