ביקורת ספרותית על זה אנחנו או הם - הקסטל וירושלים, אפריל 1948: 24 השעות שהכריעו את המלחמה מאת דני רובינשטיין
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום חמישי, 30 בנובמבר, 2017
ע"י רץ


הצד השני של המטבע

לפני שנים רבות, השתתפתי בסיור מנהלים, בו אחד מאתריו היה כלא עכו. בין חומותיו סופר סיפור מרגש על אסירי ההגנה ועולי הגרדום, מקרב המחתרות היהודיות. אף אחד לא סיפר בסיור הזה, על עולי גרדום אחרים, ערבים שמרדו בשלטון הבריטי ולחמו נגד הישוב היהודי. את העובדה הזאת אמרו לי מנהלי מחלקות ערבים, שאחד מהם אף הוסיף סיפור מעניין, בילדותו זכורה לו הסבתא, השרה לו שרים לפני השינה על גיבור המרד הערבי של שנות השלושים, עז א-דין אל-קסאם, מנהיג כנופיית "היד השחורה", שהרגה בריטים ויהודים, ולבסוף נהרג בגלבוע, והפך למרטיר ערבי שאת שמו נושאת רקטת הקסאם של החמאס.

הסיפור הזה אומנם מקומם, אבל הוא משקף עובדה לפיה, כל צד בסכסוך הערבי יהודי, מספר את הנרטיבי שלו. אם רוצים להיות אובייקטיבים ככל האפשר, יש להכיר את סיפור הצד השני.

הצגת היסטוריית הצד הערבי על ידי כותב יהודי, לא מובנת מאליה. היא מחייבת בקיעות בשפה הערבית ופתיחות לצד האחר. לדני רובינשטיין יכולת להציג את נקודת המבט של הצד השני. הוא ניחן בפתיחות, כעיתונאי וחוקר המתמחה בתרבות הפלסטינאית.

רובינשטיין, בספרו, " זה אנחנו או הם", מציג את סיפור חייו של עבד אל קאדר אל חוסייני, מנהיג הלוחמים הערביים באזור ירושלים במלחמת העצמאות, כמבוא לדרמה גדולה, ששיאה קרב הקסטל בו חוסייני מצא את מותו. דרך חייו אנחנו מתוודעים למרד הערבי ב 1936, בגיבוש הלאומיות הפלסטינאית ובהתהוות הכוח הלוחם הערבי. אנו נחשפים לאליטה הערבית בירושלים, לחברה הכפרית, לאינטרסים ולמחלוקות הערבים שעמדו ברקע מלחמת השחרור וההפסד הפלסטינאי.

לרובינשטיין שתי טענות מעניינות לגבי משמעות קרב הקסטל כקרב מכונן ונקודת הכרעה היסטורית:

הטענה הראשונה, היא האופן בו קרב הקסטל נתפס כמיתוס עבור שני הצדדים, לצד היהודי הוא מהווה ביטוי לגבורה ועמידה איתנה. לצד הערבי הוא מהווה ביטוי לנכבה, השואה הערבית, והרצון לשוב ולגרש את היהודים שהם ורסיה לצלבנים האירופיים, חיבור לקסטל המשמר זיכרון היסטורי, את היותו מצודה צלבנית בדרך לשחרור ירושלים. מעניין כמה סמלים היסטוריים יש למקום אחד.

הטענה השנייה, היא האופן בו רובינשטיין רואה, את קרב הקסטל, יחד עם קרב משמר העמק ודיר יאסין כקרבות המכוננים של מלחמת העצמאות, שיצרו את מומנט ההכרעה ותבוסת ערביי ארץ ישראל. בקרב הקסטל ההגנה קבלה לראשונה החלטה תקדימית, לכבוש כפרים ערבים, לתפוס אותם, לפוצץ את בתיהם ולגרש את יושביהם. המלחמה הפכה להיות אגרסיבית, הכרח שנבע מאופי הלחימה, אך יצרה את בעיית הפליטים שנעקרו מבתיהם, ואליהם הם עדיין מקווים לשוב.

בכדי להבין את תחושת, להיות או לא להיות ששרה בארץ, או כפי שביטה אותה חוסייני, "זה אנחנו או הם", צריך להבין את מהלך הקרבות, במרץ ואפריל -1948:

מרץ ואפריל היו חודשי מצוקה ומשבר לישוב היהודי. ישובים נותקו, כולל ירושלים הנצורה. שירות, שניסו להגיע לישובים הנצורים ולירושלים הותקפו, חלקם אף הושמדו, כשיירת יחיעם, שירת חולדה ושיירת נבי דניאל. חוסייני, מיקד מאמצים בקסטל כנקודת אסטרטגית בקרב על ירושלים. "הקסטל זה ירושלים", אמר חוסייני (32). הלחימה נגד הכוחות המקומיים והצבאות הלא סדירים הבהירה, אם היוזמה לא תעבור להגנה, ממגננה להתקפה אגרסיבית, בעיקר בירושלים שהייתה נקודת מפתח, היישוב היהודי עלול להפסיד את המערכה על ארץ ישראל.

חוסייני מפקד יחידות אל-ג´יהאד אל-מוקדס, מי שדגל בלוחמה אגרסיבית ולא מתפשרת, כולל שימוש במכניות תופת, היה אחד מהמנהגים הנערצים והנועזים על הערבים שבכוח אישיותו הצליח לגייס כפריים חמושים לקרבות נגד היהודים שהיו מאורגנים באמצעות ההגנה. פרדוקס בו לוחמים מעטים ולא סדירים, עם ציוד דל, שזכו לתמיכה חלקית מהציבור הערבי, הצליחו לגרום ליישוב היהודי המאורגן אבדות קשות, ואף לאיים על גורלה של ירושלים והמערכה כולה.

ספרו של רובינשטיין מעניין, כתוב בשפה קולחת, יש בו אנקדוטת מעניינות, הוא גם מצליח לטוות חוטי מחשבה לשורשי הסכסוך הערבי יהודי כפי שהוא בא לביטוי עכשווי.

22 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
רץ (לפני 16 שעות)
אורי - תודה, אגב, לא שער העמקים, אלא, משמר העמק. חוסייני היה לדעתי דמות משמעותית, הוא ברח מהארץ משום שנרדף כאחד ממנהגי המרד הערבי, אבל בשעת מבחן הוא הגיע להלחם באופן אישי בניגוד למנהגי הערבים שבעת מבחן ישבו בבירות. נפילתו, הייתה גורם מכונן משום שהערבים, לא היו גוף מאורגן, אלא, יצאו למלחמה כל פעם מחדש. מכוחה של קריאת המנהיג. מותו יצר וקום שבאמצעותו נוצר שינוי בכיוון המלחמה.
אורי רעננה (לפני 6 ימים)
סיימתי עכשיו את הספר, ואני מצטרף לציון שרץ נתן לו ללכידות הכתיבה והבהירות שלה.
בספר יש מאמץ מודע ליצור הקבלה בין ההיסטוריה שלנו לזו ה"פלסטינית".
כבר כתבתי בעבר כי ה"טבח" בדיר יאסין הוא יצירה של תעמולה שפגעה ביוצריה.
אצלנו היא נוצלה להתחשבנויות פוליטיות פנימיות. הכותב מתחיל מהמספר התעמולתי של למעלה מ500 ומסיים ב117 כפי שנבדק על ידי.. חוקר פלסטיני. ניתן לאמר כי הביטוי של ישעיהו " כל כלי יוצר עלייך לא יצלח", עבד כאן ואפילו פעל לטובתנו.
בהתחלה התקוממתי כנגד האמפתיה לצד הפלסטיני, אבל עם התקדמות הקריאה, ראיתי כי מבט כזה מוביל לתובנות עמוקות, לא בהכרח להזדהות איתן.
ולבסוף אני מסכים לקביעה של הכותב לגבי המרכזיות של " דיר יאסין" כמיתוס וחשיבות הקרב על שער העמקים, במיוחד לגבי הצד שלנו, בזה שאפשר לנצח ויש לנו תקווה.
לגבי הקסטל, איני בטוח. התיאור כאן אינו משכנע כי נפילת עבדול קאדר היתה ציר מכריע. הספר מנסה לבנות "גיבור" שרוב חייו בילה ב..ביירות, בגדד מצרים (למרות שבמצריים הוא עסק בגיוס נשק), ועוד.
מצד שני חשיבות של דמות היא לא רק במעשה עצמו אלא זיכרונות והמורשת שהוא משאיר.

בר (לפני שבוע וחצי)
רץ, ביקורת מצוינת ועניינית.
מסכימה עם כל מה שחני כתבה כאן מתחתיי
כל קיצוניות באשר היא מביאה לחרון ומלחמה.
קיצוניות, שלא רק בפוליטיקה אלא בחיים עצמם הייתה ותישאר איזור נוחות מצומצם שקל ליפול לתוכו.
עדיף לו לאדם שינחן בפתיחות וראיה רחבה.
חני (לפני שבועיים)
תודה על הסקירה היפה. ככל שקוראים על הנושא מבינים כמה דברים.
1. אין דבר כזה אובייקטיביות. זה בלתי אפשרי כשאתה הוא חלק מהצדדים.
2. שום דבר הוא אינו שחור לבן ובמיוחד כשמדובר בנפשות שמטרתן להעביר מסר חד.
3. שם הספר יוצר מלחמה בפני עצמו. כי נקיטת צד תביא למלחמה.
4. לא השתנה הרבה במאה שנים האחרונות במקורות הידע שלנו מלבד העובדה שתצער הרבה מאיתנו שאין דרך אחרת מלבד לחיות ביחד. כל דרך אחרת תגרום לאבדות ולהרס שאף אחד לא ירצה לקחת אחריות עליהם.
אנקה (לפני שבועיים)
כרמליטה, גם אני אשמח מאוד לראות עוד אנשים כמוהו.
דרך אגב, הוא התמתן עם השנים מכיוון שהחל משנות ה-60-70 הוא היה חלק מאש"פ.

רץ, הקמפיין הזה מהקישור ששלחת קצת מפחיד אותי. ומי מככב בו ? בוק אחד ובוק שניים.
קיצוניות תמיד הרתיעה אותי. מכל הצדדים. למרות שהקיצונים בחברה הם מועטים יותר, בכוחם לשנות את מהלך ההיסטוריה במעשה אחד והמבין יבין.
רץ (לפני שלושה שבועות)
אנקה - את כל כך צודקת, נרטיב לפעמים מסביר את המהלכים המשונים של ההיסטוריה שלעתים יש לה אירוניה משלה, כעת כמו תמונת ראי, לקיצוניות וגם לדמגוגיה, הימין הקיצוני אימץ את הסלוגן של חוסייני, מנהיג הכנופיות הערביות, "זה או אנחנו או הם", בכדי להסביר את חזנו הפוליטי להכרעה המבקשת מדינה אחת לעם אחד.

מה שאני מנסה לומר בלי ליפות את המציאות, שקיצונות של הצד האחד מובילה לקיצוניות הצד השני, אני נגד קיצוניות של שני הצדדים, גם מהשמאל וגם מהימין.
פרדוקס סלוגן מנהיג כנופיות ערביי תש"ח, המשמש כסלוגן הימין היהודי, בלינק הבא:

http://www.e-leumi.org.il/tochnit?utm_source=google&utm_medium=cpc&utm_content=c1&utm_campaign=hach-nov17&gclid=EAIaIQobChMIr5KNmZKy1wIVZ7vtCh0zygPmEAAYASAAEgI8fvD_BwE
רץ (לפני שלושה שבועות)
כרמליטה - שם הספר " זה אנחנו או הם" הוא ציטוט של חוסייני שהגדיר את תמונת המצב בירושלים, כמלחמה טוטאלית, מצב היהודים היה לא טוב גיאוגרפית, ירושלים הוקפה על ידי ישובים ערבים, ששלטו על הכביש הצר שהוביל מהשפלה לירושלים, כל כפר היה למעשה בסיס לכוחות ערביים, אגב כמו הנקודות היהודיות, הקסטל ישב על נקודה אסטרטגית בדרך לירושלים. בדרך כלל הכוח היהודי עסק בהגנה על השירות, כעת הוא גייס 1,500 לוחמים ויצא במבצע נחשון, בו לראשונה נכבשו כפרים ערביים, בכדי להחזיק בהם לתמיד, במקביל למבצע נחשון קרה אירוע דיר יאסין, שגרם לערבים לבהלה, ולכן חלק מהערבים ברחו, חלקם האחר גורש. הכנופיות הערביות, היו מאורגנות באופן חלקי, ללא רכבים, ללא ציוד קשר, וללא מנהיגות מאוחדת. זה המצב שהיה קודם לפלישת מדינות ערב, מצב נואש שמה שיצר את ההכרעה הוא לקיחת היוזמה על ידי ההגנה.
כרמליטה (לפני שלושה שבועות)
אנקה - שמחה לקרוא את דבריו של אליאס ח'ורי. הוא גם יצא נגד כנס של הכחשת שואה שנערך בלבנון, והוא די יוצא דופן מהבחינה הזו.
אשמח מאד אם יהיו רבים יותר כמוהו בציבור הערבי. זה רק יואיל, אם כי ח'ורי עצמו אינו מאמין שנגיע לשלום.

לפני כמה שנים, מרצה ערבי מאחת האוניברסיטאות בגדה ארגן משלחת של כמה מתלמידיו למחנות ההשמדה. המשלחת בוטלה והמרצה פוטר.
אנקה (לפני שלושה שבועות)
לגבי הנרטיב הפלסטיני או הצד הערבי אחרי מלחמתה 1948 ישנו הספר של אליאס ח'ורי הסופר הלבנוני : באב א(ל)שאמס העוסק בנכבה הפלסטינית מנקודת מבטם של הפלסטינים שברחו או גורשו ללבנון.

בראיון לעיתון הישראלי "ידיעות אחרונות", שהתקיים לאחר הדפסתו של התרגום העברי ל"באב אל-שמס", אמר חורי:

"בעבודתי על הספר גיליתי שה"אחר" הוא הראי של ה"אני" ומאחר ובמשך חצי מאה כתבתי על החוויה הפלסטינית, בלתי אפשרי לקרוא אותה בלי הראי של ה"אחר" הישראלי. לכן, כאשר כתבתי את הרומן השתדלתי לעקור לא רק את הסטריאוטיפ הפלסטיני, אלא גם את הסטריאוטיפ הישראלי כפי שהוא מוצג בספרות הערבית.. הישראלי אינו רק השוטר או הכובש. הוא ה"אחר" שגם לו יש חוויה אנושית ועלינו ללמוד על חוויה זו."

בכל מקרה הספר מומלץ מבחינת פרוזה משובחת כנ"ל שאר ספריו של ח'ורי שתורגמו לעברית.
סופר מצוין.
כרמליטה (לפני שלושה שבועות)
עוד פרט קטן .
כתבת "הפליטים שנעקרו מבתיהם".
אני יודעת שקיים הויכוח כמה פליטים ברחו מרצונם וכמה גורשו. אינני מתכוונת להיכנס לויכוח הזה, אך חייבת לציין לפחות לגבי חיפה:

לאחר נצחון היהודים בחיפה, ב22.4.48 שלחה ההגנה משלחות של סוחרים יהודיים (ביניהם סבי) שהיו בקשרים עם סוחרים ואמידים ערביים אחרים עם מסר שלא יברחו כי לא יאונה להם כל רע וכך גם קרא להם ראש העיר שבתי לוי.

למרות זאת, בהוראה מגבוה רוב ערביי העיר ברחו ממנה מרצונם (בחלקם הגדול לבירות), מתוך הנחה שישובו תוך מספר שבועות, אחרי שצבאות ערב יכבשו אותה. סבא שלי שמע זאת באוזניו מפי הסוחרים הערבים ויש לדברים האלו הוכחות כתובות בראיונות של דמויות בולטות בחיפה לעיתונות בלבנון שמצוטטים גם במחקרים ישראליים, כולל של חוקרים בולטים בתחום כמו בני מוריס ויואב גלבר.
כרמליטה (לפני שלושה שבועות)
רץ - אשמח אם תוכל להסביר מאין לקוח שם הספר, האם מדברים שנאמרו ע"י אחד הצדדים?.

לעניין "מעטים מול רבים", גם אם בקסטל המצב היה שונה, לא קרב אחד או כמה הם שמייצגים את הכלל.
נכון שיש כאלה שטוענים שלפני עזיבת הבריטים הייתה עדיפות מספרית לא גדולה ליהודים. מצד אחר - גם בתקופה המדוברת המצבת היהודית כללה חיילי עורף ומשמר ואילו זו הערבית היתה של לוחמים בלבד. כשמקזזים את חיילי העורף והמשמר שרובם לא היו כשירים ללחימה (מבוגרים, כ"ל, נשים) מגיעים לאותו סדר כוחות עד הפלישה של צבאות ערב. אחריה, בכל מקרה, המצב היה לרעתנו לאורך תקופה ארוכה יותר מאשר המלחמה לפני הפלישה.

להכיר את הנרטיב של הצד השני זה דבר חיובי, אך הדרך בה הוא מאומץ באופן טוטאלי ללא סייג ע"י חוגים מסוימים בארץ אינו מקובל עלי וגם לא הניסיון להציג את הקמת המדינה כתופעה מתועבת שהביאה "שואה". נכון, לא היינו מושלמים, וכמו במלחמות היו מקרים שהיינו רעים, אך לא הבאנו על הערבים "שואה". זוהי לשון הפרזה וגם לא הפירוש של המילה בערבית. יש לנו חלק באסון שלהם אבל גם הם אחראים לו, ובמידה לא פחותה.
(אחת ממרכז המפה שדוגלת ב"שתי מדינות לשתי עמים").

מושמוש (לפני שלושה שבועות)
רץ, היסטוריה שמתעלמת מהבעיה ההרסנית קודם כול לערבים עצמם, של אי אמירת אמת באורח חברתי.

זה הורס את חייהם במזרח התיכון וכנראה ברוב החברות המוסלמיות. ממש לא ישראל המרושעת עושה להם את זה.

אולי אתה חושב שכן, וישראל היא בעצם דעאש.

המשורר הסורי הגולה ניזאר קבאני כתב על הבעיה האקוטית של הערבים: " הדמיון שולט בערבים".


אתה לא מיטיב אתם ולא אתנו, בזה שאינך רוצה לדעת על הבעיה, ולדידך זו חברה דוברת אמת, את 'האמת שלהם'.

לא, אלה אנשים סובלים מאוד מהלופ של אי אמירת אמת.

זו לא 'אנטיציונות' ו'בגידה', זו נפילה יחד עם אנשים סובלים, לבור ללא תחתית שלהם, ובלי נכונות מצדך להתעשת ולסרב לשקרים, כי הפוסטמודרניזם מרשה אז זה 'בסדר'.

לפעמים אנשים כותבים דברים קשים וגם אנטישמים, כי זה מה שקורה בטוקבק, כמו כאן. מגיבים זריז ולא בטוחים מה יצא. אייחס את זה לאמירה של יעל.

המיעוט הקטן שחייו בסיכון, במזרח תיכון של יותר מ 300 מיליון ערבים, הוא לדעתך קוזק נגזל.
רץ (לפני שלושה שבועות)
אנקה - תודה לתגובתך - הנושא מעניין, זאת הפעם הראשונה שאני קורא מחקר שמביא את נקודת מבטו של הצד השני,וזאת בהחלט נקודת מבט מעניינת, ומאתגרת לדיון היסטורי שעוסק במלחמת העצמאות ובמשמעות שלה להווה שלנו שהוא אכן בעייתי.
רץ (לפני שלושה שבועות)
כרמליטה - להבין את הנרטיב הוא חלק מההבנה של מרחב הבעיה, בכדי להציע פתרון או שיח. הקסטל מבחינת הערבים מסמל את החורבן שלהם, אנחנו יכולים לומר זה לא העניין שלנו, זאת הבעיה שלהם, אבל אנחנו כמו תאומים סיאמים, כל בעיה של אחד מאתנו היא הבעיה של השני. אני אישית בלי שום קשר כשאני מגיע לאתר מורשת כמו הקסטל אני רוצה להבין את הצד השני, מה מסמל הקסטל לערבים, ואיך זה מתחבר לדינאמיקה של הסכסוך.

לגבי מעטים מול רבים, מאיר פעיל שהיה המורה שלי, העלה את התזה של רבים מול מעטים בכל שלביהמלחמה, אני לא השתכנעתי, אך לעניין הקרב הזה אני משוכנע.
רץ (לפני שלושה שבועות)
יעל - תודה לתגובתך, ההיסטוריה מעניינת ואינטלקטואלית כאשר מנסים לראות את שני הצדדים, כן לצערי זה הופך מייד לדיון שחורג מפרופורציות, ומתייג את מי שמנסה להביא את הצד האחר כפוסט ציוני במקרה הטוב, ובמקרה הרע כבוגד. באשר לצדקנות, כן את צודקת למרות שאנחנו מדינה חזקה אנחנו אוהבים להיות הקוזק הנגזל. ומושמוש בבקשה לא לייחס לי גילוי אנטישמיות.
אנקה (לפני שלושה שבועות)
ביקורת מעולה על נושא טעון המעסיק אותנו עד היום. ואין תרופה ופתרון המקובל על שני הצדדים.
כרמליטה (לפני שלושה שבועות)
רץ, מאחר ש"נרטיב" ו"עובדות" אינם מושגים חופפים, הכרת "הנרטיב" אינה בהכרח מקדמת את האמת, שהיא תמיד יחסית בעיני הפוסטמודרניסטים שהכניסו את הנרטיב לחקר ההיסטורי, על חשבון העובדות. היא גם אינה בהכרח מעודדת אובייקטיביות, מעצם טבעו של הנרטיב להיות "סיפור מגויס".

אינני שוללת את הכרת הנרטיב של הצד השני, אך כל קריאה של מחקרים מבוססי נרטיבים צריכה להיות קריאה ביקורתית עוד יותר מאשר מחקרים מבוססי עובדות.

דוגמה הנוגעת לספר הזה, שלא קראתי - אבל אקרא, היא הנסיון של הנרטיב הערבי לערער על "מעטים מול רבים" לא רק בעניין הקרב הזה. מבחינה מספרית, היישוב בארץ היה קטן יותר, ובקרבות רבים אכן היינו מעטים יותר. היות הישוב מאורגן וכל שאר הנימוקים שמנית בתגובתך הינם פרמטרים של איכות ולא של כמות. היינו מעטים יותר עם איכות טובה יותר. וגם אם היו אי אלו קרבות בודדים בהם מס' הלוחמים שלנו היה גדול יותר, אין בזה לשנות את התמונה הכללית.
מושמוש (לפני שלושה שבועות)
ל yaelhar אכן אמירה פוטוגנית וגם מדיפה ניחוח אנטישמי. תמיד היהודים משתיקים את הניחוחות האנטישמים, חוצפנים!
yaelhar (לפני שלושה שבועות)
הרבי, מהסיפור של אירית, אינו יהודי!
יהודים (בהכללה, כמובן) בטוחים בצדקתם. כל כך הם בטוחים, שהם פשוט לא מצליחים להבין איך הזולת לא מבין את צידקתם. בטוח שהוא לא הקשיב להם, או שהוא אידיוט מלידה. לכן הם יסבירו לו את צידקתם בקול עוד יותר רם ובשפה שאינה משתמעת לשתי פנים...
רץ (לפני שלושה שבועות)
אירית - תודה למשל והנמשל ברור. טיפת צחוק לא תזיק במצב הזה, בהחלט קיים מצב ששני הצדדים צודקים, בואי ונסבך את העניין וגם לא צודקים. הבעיה שלנו באו ונפסיק להיות צודקים, צדקנות לא עזרה לאף אחד, פשוט נהייה מעט נבונים יותר. אירית, את יודעת מה מפחיד אותי שהצחוק מבטא ייאוש.
אירית (לפני שלושה שבועות)
רץ, משום מה זה מזכיר לי את הסיפור על שני יהודים שהיו מסוכסכים ביניהם בשאלת הבעלות על פרה .השניים הלכו לרב לשאול בעצתו. אומר הראשון: "רבי, לפני כמה שנים ביקש ממני חברי לשמור לו על הפרה. אני מטפל בפרה הזאת כבר שנים, נותן לה אוכל, שתייה ולינה, ולכן היא בעצם שייכת לי."

עונה לו הרבי: "אתה צודק !"

אומר השני:" רבי יקר, הפרה הזאת היא ירושה מאבי המנוח, היא יקרה לי מאד, ולצערי, כשהיה לי קשה כלכלית, חברי עזר לי קצת לטפל בה, אבל היא כמו משפחה בשבילי, ולכן היא שייכת לי."

עונה לו הרבי: "אתה צודק !"

יושב עוזר הרב בצד ושואל את הרבי: "איך זה יכול להיות שאמרת לשני הניצים "אתה צודק"?

עונה לו הרבי: "גם אתה צודק!

והנמשלים ברורים כמעט בכל נושא ועניין.

מושמוש (לפני שלושה שבועות)
'מלחמה מתורבתת' - ידעתי כמובן שאנשים מסוימים יזדעזעו מחיבור שני הדברים.

מעניין שלרוב הם דווקא אנשים שפתוחים ל'נרטיבים', לענייננו:

לסיפורים של אנשים שבאמת בזכות עתיקותה ושורשיותה של התקיה בתרבותם, פיתחו מומחיות פנומנלית בהמצאת סיפורים,
שבהם כמקובל במזרח התיכון, הם 'קורבן' שעשו בו 'זוועות',
עד שהם גרמו לעצמם לברוח מהארץ בגלל ה'אכזריות' של היהודים.
מושמוש (לפני שלושה שבועות)
הבנתי כן,
אבל נראה שאין ברשותך נכונות להכיר אפילו במעט, תרבות שונה מאוד משלך.

עדיפה קלישאה שכולנו 'דומים'. אין בזה מורכבות, אין מורכבות בטענות מדומיינות על היעדר הבדלים בין שתי התרבויות.

זו בעצם שטחיות שמהווה בסיס להאשמת ישראל כמו שכעת האשמת, צר לי.

מה שרומז שגם הספר אינו נקי מחיפוש לא היסטורי ומהצגת דברים לא היסטורית.

'הצדקה מתמדת לצד היהודי' - נראה שלספר וגם לדבריך אין עניין בעובדות ובהיסטוריה, אלא ב'איזון העובדות' למטרות מגמתיות.


עם כול הכבוד לסאדאת, דרושה תפיסה אנכרוניסטית (הלבשת זמן מאוחר על זמן שקדם לו)
וגם חוסר רגישות (נראה שהצד הערבי זוכה לכול רגישותך, אז לא נותר יותר),
שלא להבין שמכיוון שסאדאת היה בעברו פרו-נאצי, היו מנהיגים וותיקים שחששו ממנו.

למרבה הצער התקיה היא תופעה תרבותית מאוד עמוקה. אינך רוצה לדעת עליה כי כך החיים נוחים יותר. היא עתיקה מהנאציזם במאות שנים וקשה לראות איך הערבים נחלצים ממנה.
רץ (לפני שלושה שבועות)
מושמוש - נזכרתי - בהכללה שלך על מלחמה מתורבתת, על האופן שהאצל פוצץ מטענים בירושלים שפגעו באזרחים, ועל האופן שהפעולה שלו בדיר יאסין הייתה פסגת התרבות האנושית.
רץ (לפני שלושה שבועות)
מושמוש- ממש לא הבנת, נרטיב הוא דבר אחד ועובדות הן דבר שני, הספר עוסק בשניהם, בפתיחות ואומץ לספר על הצד השני, על ההיסטוריה של המפסידים, לדעת אותה, זה מעורר למחשבה, לדיון שיש בו מורכבות גדולה, כזאת שמשקפת את המציאות טוב יותר, כזאת שנותנת סיכוי לחשוב אחרת.

המודלים של החשיבה האחרת פעלו בדרום אפריקה ובאירלנד, ורק ישראל ממשיכה לייצר נימוקים ללא.

כשמדברים איתי בהכללות אני נחרד, כמו: כל הערבים שקרנים, ומה אם אני יאמר שאני מכיר כמה מנהיגים יהודים שגם הם שקרנים.

כשסאדאת ביקש לעשות שלום, היו שאמרו שהוא שקרן, שזאת הונאה, אבל השלום הזה על כל מגרעותיו חיי וקיים.

הספר הזה, מעורר התבוננות שונה, להיסטוריה ביקורתית, ולא כזאת שמבקשת הצדקה מתמדת לצד היהודי.
מושמוש (לפני שלושה שבועות)
כתוצאה מהפוסטמודרניזם הדלת פתוחה כיום - ייתכן שכבר פחות! עובדה שהגבתי, לנרטיבים במקום היסטוריה. טענה מרכזית של הספר, כך הבנתי, שהנרטיב - הסיפור, תחושות, דמיון - שווים לעובדות.
'הנרטיב' הוא לא מעט תוצר המדיה של הטלוויזיה. לצורך התכניות צריך לעמת 'שני צדדים', 'כול צד והאמת שלו'.

המערב המציא את הטכנולוגיה, 'הצד השני' מוזמן לתוכנית 'לומר את האמת שלו', ובגלל הצורך הכלכלי של הטלוויזיה לשדר, נשכחה העובדה שהתרבות האיסלמית לא מכבדת את האמת כערך.

הרעיון של חשיבות האמת והמחויבות לה הוא מערבי. באיסלם מבוסס ושורשי מאוד רעיון 'התקיה', וכיום עוד יותר מבעבר, בגלל ההתחככות הגדולה יותר באוכלוסייה מערבית (דבר שבארץ קרה עשרות שנים קודם).

'התקיה' זו אחת הסיבות למצבו של המזרח התיכון:

כמוסלמי המסורת ממליצה לך לא לדבר אמת, זו דרך ראשית להטעות את אויבך, אך לא רק אותו. המזרח התיכון קורס מפני שהתקיה כה מבוססת ומושרשת, שהפרטים בחברה אינם אומרים אמת זה לזה. איך תנהלו חברה כשאנשים משקרים אחד לשני כשיטה? המזרח התיכון מראה לך איך. אתה הולך 'לראיין' את האנשים והם 'מספרים' לך מה קרה ב1948.


המחבר עיתונאי וחוקר החברה הפלסטינית. אם כך בדרכו לאמת ניצבים שני מכשולים: העיתונות כבר עשרות שנים תחת השפעת המדיום של הטלוויזיה (הוא חזותי ולכן חזק בהרבה מעיתונות כתובה). עיתונאי כיום מושפע בהכרח מנורמות טלוויזיוניות של בידור וגרימת 'הלם' לצופה.

נוסף לכך 'החברה הפלסטינית' באופן מסורתי לא מכירה באמת כערך. מה רצית שיספר לך 'זיכרונות', אדם שתרבותו, מה לעשות, לא מושתתת על העיקרון התרבותי שלך ביחס למושג 'אמת'.

ראיונות כאלה מדגישים את חוסר התוחלת כיום, של 'הקשבה לאחר', ושל כתיבת 'היסטוריה' - אם אינך מבין את המגבלות האלה.


אשר למיעוט כוחם ומספרם של הערבים, במחצית השנה הראשונה של מל' השחרור לפני שנכנסו הצבאות הערביים: הערבים 'המקומיים' (כולל כוחות מסוריה לבנון ועוד) היו רבים יותר והיה להם יותר נשק. בעייתם הייתה, שלא היה להם מה שהיה ליישוב היהודי: לכידות וכושר ארגון.

בביקורת כתבת באמת: כושר ארגון, וזה נכון. הסכמתי אתך. אך הספר כנראה מתעלם מנושא הלכידות:


שנים מעטות לפני כן, הערבים 'המקומיים' נלחמו זה בזה, גם היום הם עושים כך, והתישו את עצמם. מראש בעייתם הבסיסית היא, שהצגתם את עצמם כעם לכיד זו תקיה.

לפני עשרות שנים רבות הופיעה הטענה (שנוצרה כנראה ע"י יהודים, יחד עם שידורי הטלוויזיה ) שכוחות ההגנה ואח"כ צה"ל היו רבים מול מעטים - מול הערבים המעטים. אין חדש בזה, זה מחזור של טענה ישנה.

טענה שאולי נובעת מאי רצון להכיר שהמוטיבציה וכושר הארגון שנבעו מלכידות גבוהה, אפשרו לצד היהודי לנייד כוחות לנקודות דרושות במהירות גדולה יחסית לזמן ההוא, כך שברוב הקרבות עצמם, מספר הלוחמים היהודים עלה על זה של הצד השני. בשום אופן זה לא קרה בגלל שהערבים היו מעטים מהיהודים.
הטענה שהערבים היו מעטים כאמור לא נכונה (מטרתה כנראה להפחית מההישג של הצד היהודי, ולהציג את הערבים כקורבן, כפי שהם סיפרו לעיתונאים).


'חוסר התמיכה של חלק מהערבים' במטרות המלחמה גם כן מוצג באופן מעוות - הערבים נוטים להילחם אחד נגד השני, אין להם לכידות של עם, אך כול הצדדים היו נגד היהודים. נחשלותם וחוסר מסוגלותם/ חוסר העניין שלהם בחלקם, להילחם בשיטות צבאיות, זה דבר שהחליש את הערבים - נכון.

גרימת האבדות הקשות ליהודים - מה עושה צד שמחויב למלחמה מתורבתת מול צד שלא? התוצאה יכולה אכן להתבטא באבדות קשות.

תוסיף לזה בעיית כוח אדם ונשק: לצד הערבי היה מאגר אנושי גדול גם בארץ וגם בסביבותיה והוא הכניס את אנשיו באופן חופשי.

על היהודים הוטל איסור עלייה והם סבלו ממחסור בנשק, כי הבריטים מנעו מהם להתחמש, ואת רוב תחנות המשטרה השולטות בשטח ('מצודות טיגארט'), מסרו לצד הערבי.

הצד החלש מבחינת כוח אדם (במספרים, לא באיכות), היו היהודים.

לסיכום:
מהסיבות האלה (לא עמדתי כאן על משבר שואת אירופה כגורם מחליש), המלחמה הייתה קשה מאוד ליהודים ואכן היו קרובים להפסד.

יש גבול ל'נרטיב'. נא לא להפליג למחוזות הדמיון ו'אלף לילה ולילה'.
yaelhar (לפני שלושה שבועות)
לא קראתי את הספר, כמובן.
נראה לי שכמה שנתאמץ לא נוכל להיכנס לנעליו של האחר. במיוחד כשהאחר הוא אויב, וכניסה לנעליו מוגדרת "בגידה".

ואגב לדעתי "היסטוריה" היא כנראה כל דבר חוץ מאובייקטיבית. אם תקרא ספרי לימוד במקומות שונים, תראה שהיא שונה לחלוטין ממקום למקום.
רץ (לפני שלושה שבועות)
מושמוש - תפקידה של היסטוריה, היא לא להצדיק צד אחד, במקרה שלנו, את היהודים, תפקידה לשקף את האמת, ולהיות אוביקטיבית ככול האפשר. דני רובינשטיין מציג את הצד האחר, לעתים מול מיתוסים שאנחנו גדלנו עליהם, כמו מעטים מול רבים. מבחינת סדר הכוח בגזרת ירושלים, לפני פלישת צבאות ערב, אנחנו היינו הרבים והם המעטים, אנחנו היינו מאורגנים היטב, והם הרבה פחות, היה לנו ציוד יותר טוב, יותר רכבים, קשר יכולת ניוד כוחות, ולהם ציוד פחות טוב, ולמרות היתרון שלנו כמעט הפסדנו את המלחמה קודם לפלישת צבאות ערב.
רץ (לפני שלושה שבועות)
דן - תודה לתגובתך - גם אני כשרכשתי את הספר חשבתי שהוא מתמקד בצד שלנו, אך הופתעתי בצורה חיובית לקרוא היסטוריה מנקודת המבט של הצד האחר.
מושמוש (לפני שלושה שבועות)
כשחיים עם רגשי אשמה. הערבים והיהודים - הפכים מוחלטים מבחינה זו: היהודים נוטים להאשמה עצמית בכול עניין. אצל הערבים האחר אשם. זו לא הכללה, לא סתם המזרח התיכון הגיע למצבו. אחת הסיבות, חוסר אשמה כרוני של תושבי המזרח התיכון. אין אופציה לתיקון בעיות בלי הכרה באשמה, באחריות לטעון תיקון.

על עבדל קאדר ואנשי הפלמ"ח כתב אורי אבנרי: האציל נקטל ע"י הברבארים. אולי לא השתמש בדיוק במילים אלה אך זה בהחלט המסר. נראה שהוא לא לבד, בכול אופן רגשי האשמה לוחצים יד לאבנרי.

'ההחלטה להפציץ כפרים ולגרש את התושבים': כבר כתב פרופ' אפרים קירש ספר על כך. לא הייתה החלטה כזאת. כפרים עוינים שירו ותקפו, הותקפו בחזרה. גירוש לא היה כלל.
להוציא כנראה רמלה ולוד, שלאחר שנכנעו תקפו שוב, מתוך רמלה ולוד. מה היית אתה עושה במקום המפקד שם שחייב לקבל החלטה?

על הטענה שהערבים היו מעטים ולא חמושים: ההפך. הגבולות היו פתוחים לכניסת ערבים ללא הגבלה, דבר שבהחלט נעזרו בו להכנסת אנשיהם מסוריה לבנון ועוד. על היהודים נאסרה העלייה, או הוגבלה ביותר. ציוד דל היה ליהודים, שלהוציא את תקופת הנציב העליון האוהד ווקופ, נרדפו ע"י הבריטים ונשקם נשלל, אם הצליחו להשיגו. גם בתקופת ווקופ נמשך איסור העלייה. הערבים יכלו להעביר לארץ כמה אנשים ונשק שרצו.

שיוויון נרטיבים: הערבים תקפו אזרחים ולא הגבילו עצמם להבחנה בין אזרחים לחיילים/או נושאי נשק. בהגנה התגבש ב 1938 כלל התנהגות מחייב "כמו בכול צבא בן תרבות" (ציטוט מספר "תולדות ההגנה"). הכלל המחייב: יש לרדוף את הרוצחים עצמם עד לתוך כפריהם ולהרוג אותם, ולא מישהו אחר.

'הזכות על הארץ': בשנות השלושים של המאה שעברה התמלאה חיפה בחורנים (אנשים מהחורן). הגירה של עשרות אלפים לאזור המיושב ע"י יהודים. ליד היהודים החיים היו טובים יותר, היה ניתן להתפרנס, היהודים יצרו מקומות עבודה למשל בנמל, אך לא רק פרנסה מעבודה, גם מגניבה ושוד (של האוכלוסייה היהודית).
תביט על ההגירה כיום לאירופה, זה היה דפוס ההגירה לאזורים היהודים. אם אירופה לא הייתה מגבילה הגירה, היו שם כיום אחוזים עצומים של מהגרים. הבריטים לא הגבילו כלל את ההגירה הערבית. אולי גם לא הבינו שמתרחשת הגירה עצומה.

גם כיום ההגירה לאירופה ותוצאותיה האפשריות, עדיין לא נתפסת אצל רבים במערב. הגירת הערבים החלה לפני מלחמת העולם הI, עם הקמת שגרירויות אירופיות בארץ. הן סיפקו לערבים מגן מסוים מהאכזריות התורכית. הגירתם התעצמה בעקבות הפיתוח היהודי.

רוב התושבים היו מהגרים זה מקרוב באו. "הערבים", כתב וינסטון צ'רצ'יל, היגרו בהמוניהם (לאזור היהודי) " למעלה מכול מספר אנשים שיכלה הסוכנות היהודית להביא, למרות שלא נרדפו". הבית הלאומי היה אמור לקלוט יהודים כי הם נרדפים.

נוצר סיפור על 'שני עמים נלחמים על אותה ארץ': מהגרים ערבים שהגיעו מכול ארץ ערבית או מוסלמית, גם מהודו פקיסטן והבלקן. מול יהודים שההחלטה של הארגון הבינלאומי שקדם לאו"ם על בית לאומי ליהודים, התבססה על כך שהארץ הייתה ריקה כמעט מאוכלוסייה לקראת סוף המאה ה 19. ניתן לראות במפה שייצרו מומחים של 'החברה הגיאוגרפית המלכותית (הבריטית)' (1871-1878).
דן סתיו (לפני שלושה שבועות)
רץ ביקורת מרתקת על הנראטיב השני. תודה השכלתי. הביקורת שלך כתובה מצוין.





©2006-2017 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ