יש איזה מן סוג של קסם בספריו של יאן פיליפ סנדקר שאי אפשר להסביר במילים.
קסם שרק קוראיו יוכלו להבין, כי זר לא יבין זאת.
קסם שאופף את כל הספרים שלו מתחילתם ועד סופם, קסם שגורם ללב לרטוט, ואז בעדינות מירבית יאן פיליפ סנדקר פשוט מכוון את מיתרי הלב שלך.
ברגע שסיימתי את אמנות ההקשבה לפעימות הלב, פשוט הפכתי את הספר והתחלתי אותו מהתחלה.
ספר שפשוט רציתי לחבק (ולא רק רציתי, באמת מצאתי את עצמי מחבקת אותו).
ישר רצתי לאמא שלי, והכרחתי גם אותה לקרוא.
ואז הגיע הספר הזה.
המסע הזה.
המסע של יוליה.
אני הרגשתי לאורך שני הספרים שאני עושה את המסע הזה יחד עם יוליה, התחלתי את הסדרה סקפטית ממש כמו יוליה כשרק הגיעה לבורמה, עם זלזול כלפי רוחניות, ואמרתי לעצמי שמקסימום אגלגל עיניים קצת וארפרף את הספר, וגיליתי כמה כל מילה ננעצה לי עמוק בלב.
לספר השני הגעתי כבר בלי טיפת זלזול, רק עם התרגשות גדולה.
אני באמת לא יודעת מאיפה להתחיל, הכל פשוט היה מדויק. כל מילה במקום. כל דמות עולם במלואו.
פשטות שבלתי ניתנת לתפיסה בעולם שאנו חיים בו.
כשיוליה ואו-בה נסעו יחד למלון, ואו בא הוריד את השמיכה וישן על הרצפה, רק מסביר לנו עד כמה החיים שלהם שונים משלנו, הרי המיטה ממש לצידו והוא בוחר לישון על הרצפה. קטע קטן שגרם לי לחשוב הרבה.
וטר-טר. וואו, טר-טר.
מזמן לא פגשתי בספר דמות שפשוט הערצתי.
כמה כוח נפשי, כמה נתינה ואיזה לב טוב בגוף של ילד לא אהוב.
טר-טר נגע לי בנשמה.
טר-טר נכנס לי לנשמה.
שני הספרים האלו, הם פשוט מתנה. הם המתנה הכי טובה שעשיתי לעצמי, והמתנה הכי טובה שאני יכולה לעשות לאדם אחר היא להביא לו את הספרים האלו.
אני חושבת שכל אדם חייב לקרוא את הספרים האלו, כדי להבין את מהות האושר שבפשטות.
כאשר חיי היום יום שלי סובבים סביב ריגושים כמו עוד קניות בזארה, ועוד הזמנה משיין, לקרוא על אנשים עם לונגי אחד ושלוש חולצות שמאושרים, מכניס המון פרופורציות בחיים.
כדי להרגיש את הלב שלך.
כדי לשמוע את צלילי העולם.
אני אסירת תודה על שני הספרים האלו, ועכשיו? אני רצה לקרוא את השלישי: הלב תמיד זוכר.
והלב שלי? מתרגש ביותר.
תודה

ספר מרתק שלא נופל מהספר הראשון! פותח עולם של תרבות אחרת ושל סיפור קסום.

וואו איזה ספר.
נכון הספר מעט פילוסופי אבל לדעתי צריך להגיע לשמן מסויים בחיים שיכולים להכיל את הספרים הללו.
בתחילת השנה קראתי את הספר הראשון ונשארתי עם המחשבה עליו עוד ימים רבים.
כרגע סיימתי לקרוא את הספר והוא עדיין מהדהד בראשי. נכון שישנה העלילה הכללית שיוליה חוזרת לבורמה בגלל מכתב שאח שלה שולח לה לאחר שלא ראתה אותו 10 שנים בכל מיני תירוצים (לצערי כולנו ככה).
אבל הספר נותן לנו עוד פן אחר לראיה של חיינו בעולם המערבי. אנחנו מגיל צעיר מובלים ומצפים מאיתנו ללכת במסלול מסויים, כאשר מישהו מאיתנו מחליט ללכת עם החלומות אומרים שהוא משוגע. לעומת זאת הספר אנחנו חווים עם יוליה את החיים בבורמה ומה קורה בגלל המלחמה של החיילים במורדים ולא אספר * ספויילרים *.

החיים שמתוארים בספר בבורמה נורא קשים בעינינו אין להם מים זורמים או מקלחות ושירותים שאנחנו רגילים חיים בצניעות שיכולה להיראות כמו עוני מחפיר אבל, וכאן האבל הגדול למרות הכל הם מחייכים. וכשיוליה שואלת את אחיה או בה מדוע הם מחייכים הוא עונה לה שישנם כל מיני חיוכים ולפי החיוך אפשר לדעת אם הוא משמחה, או עצב או חמלה או כעס.
הספר עצוב מאוד מספר במקביל סיפור על אמא אחת שהיתה לה החלטה מאוד קשה ומה קרה אחר-כך...
מספר על חייה של יוליה בניו-יורק ואיך היא מרגישה מחנק מחייה ומבחירותיה ואיך היא על אוטומט.
החיים של יוליה ידועים מראש כל רגע מה עליה לעשות, איך להתנהג, ועל מה לחלום ואיך להמשיך הלאה.
ואז היא מגיעה לבורמה שהזמן שם "נוזל" ולא מוגדר ופתאום נחלומות צצים וחשבון נפש אמיתי קורה לה בהמשך הספר.
אני מאוד ממליצה עליו ואני ממליצה למי שהגיע לזמן שרוצה להתחבר יותר לצד הריגשי והנפשי שבו, בטור בנאדם שהזמן שלו תמיד מתוכנן הכל בקפידה וששום דבר לא יזוז או ישתנה כי יקרוס העולם, אני חושבת שצריך לקחת פסק זמן ולנשום עמוק ולנסות לראות מה באמת חשוב בחיים ולקחת הכל באיזי.
אני מעריכה שהספר הבא שלי יהיה פנטסיה למרות שאקרא ספר נוסף זה ימשיך להדהד בראשי זמן נה. אז מומלץ ביותר. מירה

יש ספרים שאנחנו קוראים ומאוד רוצים להגיע לסופם ולוא רק כדי לדעת מה עלה בגורל גיבורי הספר. בספר הזה קרה לי ההיפך... לא רציתי להגיע לסוף הספר. פשוט לא רציתי להגיע לעמוד 350 שזהו העמוד האחרון בספר.

למה דבר הדבר דומה? כשאתה יושב במסעדה טובה ואוכל תבשיל כל כך טעים, אתה נוגע בו בזהירות בקצה המזלג טועם, מעביר ומגלגל את חלקיקי התבשיל בפיך ושוב טועם. אתה נזהר, אתה לא רוצה לקלקל ואתה אוכל לאט, לועס ומתענג על כל ביס, רק שלא יסתלק מהצלחת ויבלע בתוכך כלא היה.

מי שקרא את הספר הראשון: "אמנות ההקשבה לפעימות הלב" יודע בדיוק למה כוונתי. בחלקו השני של הספר הנוכחי חשבתי לרגע שהספר הראשון יותר טוב... אני חוזרת בי. הספר הזה אף עולה על קודמו.

עשר שנים חלפו מאז יוליה חזרה מבורמה לאחר שיצאה לחפש את אביה ומצאה את או-בה. (אחיה).

ב-9.11.2006 מקבלת יוליה מכתב מאחיה או-בה. המכתב נוחת במשרדה: "סימון את קונס" ובד בבד היא נקראת לישיבת שותפים חשובה שבמהלכה מושמע קול פנימי המזהיר אותה: "תיזהרי מהם". (עמוד 14).

"אף מילה. אף לא אחת. קשה לי לנשום. מהיכן מגיע הקול הזה? מי דיבר אלי? מה היא רוצה? מדוע עלי להיזהר מהקולגות שלי?"

יוליה נהגה להתכתב עם אחיה. הפצרותיה באחיה שיגיע לניו-יורק לא נשאו פרי ומאידך היא שאלה את עצמה: "מדוע אנחנו דוחים לעתים כה קרובות את החשוב לנו ביותר? לא היתה לי תשובה על כך. בימים הקרובים אכתוב לו מכתב מפורט". (ציטוט מעמוד 24)

ממיכאל בן זוגה שהתגוררה עימו 4 שנים נפרדה והקול שאל: "מדוע אין לך ילדים? למה את לבד? איפה אימך? איפה אביך?" הקול הפנימי שאל שאלות, הזהיר והמשיך להטריד את יוליה.

יוליה נאלצת לפנות לעזרת אנשי הרפואה ולא מכאן קיבלה פתרון לקול הפנימי. חברתה מפנה את יוליה לנזיר בודהיסטי. במפגש עם הנזיר מוטלת על יוליה משימה.

עמוד 77: "הנזיר חדל לדבר והסתכל בי ארוכות. "את חייבת לגלות מי היתה האישה הזאת. את חייבת לגלות מדוע מתה. כך ורק כך יש לך סיכוי להגיע אל המנוחה. ואז היא תוכל לעזוב את גופך. אבל את תצאי למסע ארוך. מסע שאינך יודעת לאן יוביל אותך האם את רוצה בכך?"...

כאן מתחיל גם המסע שלי יחד עם יוליה למצוא את האישה הבורמזית שעומדת מאחורי הקול המסתורי המדבר אל יוליה... יוליה לוקחת אותי איתה ואנחנו טסות יחדיו לקואלאו לבקר את או-בה.

בורמה זו ארץ מעניינת, שונה מהמערב המוכר למול נופי הטבע הפראי עומדים גם המוות, העוני והשלטון הדיקטטורי.

או-בה מפגיש את יוליה עם אישה בבורמה בשם קין קין שמגוללת בפניה את סיפור על אישה כפרית – נו-נו (נו-נו היתה אחותה של קין קין). אישה ענייה שאיבדה את בעלה ונאלצת להחליט בין שני בנים. תוך כדי הסיפור אנחנו נחשפים לאורך החיים בבורמה, השלטון הצבאי, קשיי הפרנסה, העוני והפשטות.

הספר מחולק ל-3 חלקים והוא מורכב משני סיפורים. הסיפור של יוליה והקול הנשי המדבר אליה.

מאוד אהבתי והתחברתי איך שהסופר הצליח לשלב יפה את העבר וההווה יחדיו.

יש בספר תיאורים לא קלים, החלטות קשות ומסוכנות, התמודדות יום יומית של חיים מרים, ותיאורים נוקשים שמרטיטים את "מיתרי הלב". יחד עם זאת, לי היה מאוד מעניין להיחשף מעט להיסטוריה של בורמה, תיאורי הנוף והטבע הפראי... זה כתוב כ"כ יפה שלפעמים דמיינתי את עצמי יושבת באותה בקתה יחד עם יוליה, או-בה וטר-טר. בהחלט חיים של עולם אחר... עולם שהיה ולא קיים כאן.

הספר הזה הוא עונג אמיתי עם כתיבה קולחת, זורמת, משפטים סגורים וברורים מתובל בהמון משפטי חוכמה מלאי תובנות שחלק קטן מהם אצטט בהמשך.

ציטוט עמוד 126: "אותם דברים שרוקנו את החיים מההיגיון שבהם, כפי שהמלח מרוקן את הגוף מהנוזלים שלו עד שהוא גווע".

ציטוט עמוד 189: "יש לנו הכוח להשתנות. אנחנו לא נידונים להישאר מי שאנחנו. בזאת איש מלבדנו לא יוכל לעזור לנו."

ציטוט עמוד 248: "קשה לי להאמין. אינטואיציה היא הזיכרון הבלתי-משוחד שהותירו החוויות שלנו. מוטל עלינו רק להקשיב היטב למה שהיא אומרת לנו. בחיוך הוסיף ואמר: לפעמים היא מדברת בצורה לא ברורה מספיק. או שהיא אומרת דברים שאנחנו לא אוהבים לשמוע. אך זה לא עושה אותם כוזבים."

ציטוט עמוד 292: "או-בה אמר לי פעם. אנחנו מזהים אהבה רק כאשר היא משקפת את הדימוי שיש לנו ממנה. אנחנו מקווים שיאהבו אותנו בדרך שבה אנחנו בעצמנו אוהבים. כל דרך אחרת מרתיעה אותנו".

ציטוט עמוד 135: "רק מי שאוהב ונאהב יכול לסלוח. ורק מי שסולח הוא אדם חופשי. מי שמוחל אינו שבוי עוד". (איזה משפט חכם נבון, שנון וכל-כך ישים).

ציטוט עמוד 329: "מתישהו נעלמה מתוכי כל המרירות. הזעם והתרעומת כלפי החיים, האלימות והשנאה, יבשו. כמו נחל שאין לו עוד מעיין המספק לו מים."

ועוד ציטוט לסיום מעמוד 332: "אני חייב ללכת, כי אני חושש שקצב לבי ילך וישתבש אם נמשיך להיות יחד."

לצערי הספר נגמר לי מהר כמו חלום טוב שרוצים לחזור אליו עוד ועוד. אולי יהיה גם ספר שלישי... הייתי מאוד רוצה המשך...

תודה ליאן-פיליפ סנדקר שהצליח כל כך יפה לנגן על מיתרי הלב שלי עם הספר הזה.

לי יניני

זהו ספר המשך לספר "אומנות הקשבה לפעימות הלב".
ספר נפלא ומרגש. נכתב בצורה רגישה ועדינה כל כך, מלאת פרטים אשר מאפשרת לנו להכנס אל תוך תוכן של הדמויות.

ומזכיר לכולנו לכוון את מיתרי הלב...

מומלץ כל כך
אמיר

הקסם וההיטמעות לתוך ספר המשך (בד"כ גם סרט), כמעט ולא קורה לי וליבי ממאן ולא נשבה שוב בפלאות עלילה שמתמשכת בספרי המשך ללא קץ, למרות הפירוטכניקה ושאר ברקים ורעמים וצלצולים חדשים כביכול.

לא כן בספר הפשוט, הכנה והחודר כל הזה. הוא ממשיך ומתנגן לי על מיתרי הלב.
העולם שלנו, המערבי "החופשי", המתוכנת, המתוכנן ונטול רגשות אנושיים שלא ניתן לכמת, מעומת בין דפי הספר עם עולם הפוך: מזרחי, מנותק לגמרי משאר העולם מכורח המציאות הפוליטית הכפויה מזה עשרות שנים. מיינאמר (בורמה פעם) היא מדינה שתושביה (למעט הכת הצבאית השלטת ומעגליה) חיים בחלום. למרביתם זהו חלום לא קל, אפילו מסוייט. אבל דוקא הקושי העצום שבעצם השרידה מוציא את כל האנושי הטוב, הרחום, הפטאלי טוטאלי והמהנה של החיים, כשגם המוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים. הרקע של גשם בעיתו, חיות משק בית חופשיות ופרי אדמה טבעי ומריח, קולות הטבע כמו גשם, רוח ומשק כנפי פרפרים עושים לי (ולחלק מהקוראים) משהו. כאסאח לא הוגן עם מיזוג אויר, חדרים לבנים מרובעים בקומה 34 וכו'
גיבורי הסיפור המקומיים מסתמכים בחיי היומיום על אינטואיציה אישית, דחפים נפשיים ורגשות עזים. דרישותיהם הצנועות מהחיים בכלל ומהחומריות בפרט הם כה שוליים, כאילו שלא לקחת יותר מידי או להפריע למהלכו של העולם. ניגוד משווע לגישה המערבית החמדנית ודת הכסף השובה כל.
אך עיקר הפואנטה בספר: שדוקא כל הענווה והצנע עד רעב, מאפשרים להם לפתוח לב גדול לאהבה. אהבת אמת עזה בין בני זוג, בין אדם לרעהו, שכנו, כפרו. אפילו אמונותיו הטפלות.
וככל שירבו הקשיים, עול הרודנות המושחתת והקטסטרופית שם במדינה, רשע (אי)הבחירה השטנית, הבלתי אנושית שנכפית ע"י הצבא,
כן תגבר ותאיר ההזדככות העל-אנושית הפנימית והרגשית של אמנות ההקשבה לפעימות האהבה ומיתרי הלב.

ספר מעולה! אמנם רוחני מאד, דבר שאני בדרך כלל לא מתחברת אליו אבלל הסיפור מרגש ואנושי.
נהניתי מכל רגע. מקווה שיהיה ספר שלישי בהמשך.

25 ביקורות-וואו
חשבתחי להגיב ללי כ י מצאתי שהביקורת שלה שמורכבת מציטוטים מדברת הכי ללילבי
בכל זאת אתן פה 2 וחצי מילים משלי פרטיות, סיימתי ביום אחד= מחלה= מכריעה =שפעת חורפית גורמת להיות יעילה בקריאה אלא אם רק מצאתי משהו קליל נו, טוב, קל לקריאה רצופה ולהיכנס ולשוקע שבמיקרה יושב לי פה על המדף ומחכה בסבלנות, זוכרת שלקודם גם לא הצלחתי לקרוא בבת אחת אם בכלל, וטרם... הבעיה צרה צרורה כל כך בסיפור המקסים הנוגע ללב כל כך העצוב ומעורר חמלה רחמים ובכללל והשוני מערב ומיזרח= הבדל תרבותי שעכשיו שהייתי בויטנאם בחגים, ניזכרתי בזה שוב והיה לי קשה להיות שם, זה לא ההבדל התרבותי, זה הסבל שעמים אלו סבלו וסובלים= אכזריות מאין כמותה שהם מסיבים בעצמם לעצמם עם שלטון מטורף התעללות בילדים מאותו עם מזעזע- זה מה שראיתי- הבסיס לכל הסיפור- נכון שיש פה סיפור על -א ה ב ה - מהות החיים- החיבור אליה על אף הכול= אבל כל כך קשה להתעלם ממלחמה הפנימית בעם הבורמזי תוך כדי הסיפור, עמכם הסליחה. חמלה ושניוושע כמין האנושי כולו, אמן
נ.ב. שמחה שקראתי, מודה מוקירה ומעריכה, ואשתדל לקרוא את הקודם יותר בעיון. ולחיי המחלות שמשביתות נותנות פסק זמן ונשימה לקיראהת ספרים נעימה והישגית.

זהו ספר המשך ל"אמנות ההקשבה לפעימות הלב".
וכאשר יש ספר המשך - אינני יכול שלא לקרוא אותו, בדרך כלל אחרי קריאת ספר המחשבות על העלילה נמשכות, כאילו רוצה לדעת מה הלאה, וכאן הסופר כתב לי המשך לספר הקודם.
נהניתי גם מהספר הזה שהיה מאוד מרגש, ראיתי ולמדתי על החוזק של האדם (נפשית), מה יכול לתת לו כוחות למרות המצבים הקשים שהאדם עובר, הכוחות להמשך החיים - גם כאשר יש עבר נוראי.
למדתי איך נקשרים בני אדם יחדיו ללא קשר דם שכל אחד מהם בא מתרבות אחרת, מנטליות והשקפת עולם בשני קצוות שונים. הכרתי אנשים חסרי רגש לחלוטין (הצבא), יחד עם אנשים מאוד מאוד רגישים.
העלילה שזורה בנופים ובחיים בבורמה, למדתי על כוחו של הצבא, השירותים הרפואיים, טעמתי מהאוכל, המנזרים והחיים בהם.
ממליץ מאוד על הספר.