ביקורת ספרותית על מעשה שלא היה - קונספירציית מלחמת יום הכיפורים מאת אבירם ברקאי
ספר בסדר

---

לא פעם, תהה בספרו אבירם ברקאי, עולה השאלה מה עשוי לגרום לאנשים "עם ראש על הכתפיים" ללכת בעקבות הברון מינכהאוזן, ובמקום לרכוב "על סוס שנחצה לשניים, לרכוב על כנפי אוסף שמועות, מעשיות והשערות?" (עמוד 12). בספרו, "מעשה שלא היה" (הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2017), ביקש ברקאי, שחיבר בין היתר את הספר "על בלימה" אודות לחימת חטיבה 188 בקרבות הבלימה ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים ואת "אנחנו על השחור" (המוצלח יותר) אודות לחימת חטיבה 500 במלחמת לבנון הראשונה, לעסוק שוב במלחמה ההיא ב־1973. ברקאי, שלחם ונפצע במלחמה כקצין שריון ובהמשך דרכו שימש כקצין הניוד בשלדג ובסיירת מטכ"ל, ביקש הפעם לנתץאת גרסת הקונספירציה שמפיצים היסטוריונים דומת ד"ר אורי מילשטיין.

"על תקציר המזימה, למדתי לראשונה כשקראתי את מסמכי "הפורום האזרחי לתחקור קרבות". נטען שם שמזכיר המדינה הנרי קיסינג׳ר (בשם ארצות הברית), הנשיא אנואר סאדאת (בשם מצרים) ושר הביטחון משה דיין (בשם ישראל) רקחו תוכנית סודית, שרק הם שותפים לה. הרציונל לברית החשאית, לקנוניה, היה רצונן של מצרים וישראל להוביל לסיום מצב הלחימה בין שתי המדינות ולהסכם שלום" (עמוד 27). השותפה השלישית, גרסה המזימה, היתה ארצות הברית שביקשה "להשיג דריסת רגל מדינית וצבאית במצרים" (עמוד 28).

אולם, מאחר מצרים לא תשב לשולחן המשא ומתן לפני שיושב כבודה הלאומי, שרוסק לרסיסים בתוך ארבעה ימים בחודש יוני 1967, תאפשר ישראל לכוחותיו של סאדאת לאחות מחדש את כבודם באמצעות ניצחון קטן. שר הביטחון והצלע הישראלית בקונספירציה, משה דיין, יעכב את גיוס המילואים, ימנע ״מכה מקדימה״ ויגרום לצה״ל להילחם ״חלש״. מאחר וחלקים בתיאוריה התרחשו במציאות (סאדאת אכן תכנן מערכה מוגבלת ולא מלחמה להשמדת ישראל והצליח להשיג מאחז בסיני גם בתום הלחימה) יש מי שזה הסתדר לו כהוכחה. אבל, כפי שברקאי ציין בפשטות, "דיין הוא המון דברים. קצתם בלתי נסבלים. איש שנוי במחלוקת. אלא שהאיש דיין, ככל שיכולת השיפוט שלי אינה מטעה אותי, לא היה עושה דבר כ ז ה" (עמוד 40).

שקוראים בספר מגלים שהתיאוריה ההזויה הזו, לפיה ממשלת ישראל (או חברים בה) הסכימו למותם של חיילים ולניצחון מצרי מוגבל, מתבססת על ממצאים קלושים, שנופחו לממדים מטרידים. בקיצור מי שמחפש ראיות מוצא, גם היכן שהן. רוצים דוגמה? הנה דוגמה:

מילשטיין כתב בשעתו כי בריאיון שקיים "עם תת־אלוף בדימוס עמנואל (מנו) שקד, שהיה קצח"ר בזמן מלחמת יום הכיפורים, הוא סיפר לי בפירוט על פעולה מיוחדת של סיירת מטכ"ל בעומק מצרים, שהיתה עשויה למוטט את מצרים במהלך המלחמה. הפעולה בוטלה ברגע האחרון, כשהכוחות היו ליד המתקן החיוני ביותר, בלחץ של משה דיין. אירוע זה מבסס מאוד את השערת הקונספירציה, שיסודה הסכם מוקדם בין מצרים לישראל בתיווך קיסינג'ר, לא לפגוע בתשתיות במצרים" (עמוד 131). בפועל, כתב ברקאי, "הפעולה המתוארת כאן היא מבצע "זנבר", שיזמה מפקדת קצין צנחנים ראשי. בתור קבלן הביצוע, אכן נבחרה סיירת מטכ"ל. המבצע יצא לדרכו בשבת, 13 באוקטובר 1973. המטרה – לזרוע בהלה במפקדה העליונה של צבא מצרים, לגרום להסטת כוחות מהתעלה לשם הגנת העורף, וכך להפחית את הלחץ מזירת הלחימה העיקרית" (עמוד 131).

"השיטה והביצוע בשטח – שלושה מסוקי יסעור, ובבטנם שישה ג'יפים (ובהם שני ג'יפי תול"ר) ושני צוותי לוחמים (איתמר ודודיק), בפיקוד מפקד היחידה דאז גיורע זורע וסגנו עמירם לוין" (עמוד 131). המסוקים המריאו משארם א־שייח' ונחתו מדרום לכביש סואץ־קהיר (ג'בל כותמיה). לוחמי היחידה הרכוב ים "ירדו מהמסוקים, נסעו באישון לילה, התמקמו למארב בצד הכביש והמתינו למשאיות תגבורת של הצבא המצרי בדרכן לחזית התעלה, כדי לפגוע בהן ולהשמיד אותן על הלוחמים שבהן ותכולתן" (עמוד 132).

לקראת חצות, כתב המחבר, "התקבלה פקודה להתקפל. עמוד מתח מרכזי, שמחבר את קו החשמל לעיר סואץ, התכבד בפיצוץ, ואיתו מתקני תשתית אחרים. המשמימה העיקרית אכן לא בוצעה" (עמוד 132). ומדוע? "בניגוד לטיעון שמילשטיין מביא בשם תת־אלוף בדימוס מנו שקד, מטרת המבצע לא היתה לפגוע במתקן תשתית חיוני, אלא בשיירות צבא. מכיוון שכך, לא היתה כאן שום הפרה של הבטחה שניתנה לקיסינג'ר (אם אמנם אי־פעם ניתנה כזאת)" (עמוד 132).

יש לציין, קבע ברקאי, כי "גם האמירה "למוטט את צבא מצרים" היא מוגזמת. כאמור, הכוונה היתה למזער את הלחץ המצרי בחזית בשל הצורך, בעקבות הפעולה, להסיט כוחות לעורף" (עמוד 132). אז למה החזירו את הכוח? משתי סיבות.

"ראשית, באותו הלילה נשלחו במסוקים גם 40 לוחמי סיירת צנחנים, בפיקוד שאול מופז וסגנו אודי שלוי, במגמה לנחות כ־150 קילומטרים מהגבול עם סוריה, להרוס גשר מעל הכביש הראשי ולשבש את התנועה של אמצעי הלחימה שהוזרמו ברכבת האווירית הסובייטית בציר חומס־דמשק. בעקבות סדרת תקלות אותר מקום הנחיתה, וסיירת הצנחנים הסתבכה בקרב, מבלי שביצעה את משימתה, ונדרשה פעולת חילוץ דחופה ומורכבת להחזירה בשלום לשטחנו" (עמוד 132). שנית, הסביר, "בזמן שסיירת הצנחנים הסתבכה בסוריה, הגיעה למוצב הפיקוד העליון הערכה מגזרת מצרים ולפיה גם הכוח של סיירת מטכ"ל התגלה על ידי כוחות צבא מצריים" (עמוד 132).

הערכה זו התגלתה בהמשך כנכונה. לכן הורה דיין על קיפול הכוחות וביטול המבצע. יש עוד פרט אחד שברקאי אינו מחדד, אף שהוא מבטל אחד לאחד את טיעוני מילשטיין וחבריו בכל צעד ושעל. אין אף מבצע קומנדו בודד שהיה מצליח לבדו לשנות את פני המלחמה כפי שמילשטיין מתאר, וקצין מנוסה כמו תא"ל שקד לא היה מעיד בפניו שמבצע שכזה אכן היה. כך שהכל עורבא פרח ממילא.

בתגובה לספר טען מילשטיין בפייסבוק כי הוא הציג בפני ברקאי את התיאוריה כהשערה אפשרית וכי "הקונספירציה של יום הכיפורים אינה בגידה אלא מאמץ להביא שלום לישראל במחיר נמוך". לדבריו נימוקיו של ברקאי מתבססים על הטיעון כי "לא יתכן שהתרחש כך וכך", וזה איננו טיעון של ממש להפרכת ההשערה. יש בכך משהו. אבל מנגד, ההשערה מגוחכת לבדה ואינה זקוקה לברקאי שיפריכה. למרות זאת, ברקאי, שיודע לכתוב, הוציא מתחת ידו ספר מרתק שהיה כיף לקרוא. לחובבי ההיסטוריה והמורשת הצבאית, מומלץ!

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על מעשה שלא היה - קונספירציית מלחמת יום הכיפורים