"הם האנשים שלה, היחידה שלה. הם במלחמה. ככה נראית המלחמה שלה" (עמוד 228). הציטוט הזה, הלקוח מספרו החדש של הסופר יונתן דה שליט, מכיל בתוכו את הספר כולו. דה שליט, בכיר בקהילת המודיעין הישראלית, פרסם לפני שנתיים את ספרו הראשון, "בוגד", שהיה מעין הומאז' לספר "החפרפרת" מאת ג'ון לה קארה. כמו סופר הריגול הבריטי המפורסם, שאת האוטוביוגרפיה שלו הוא תרגם לעברית, גם דה שליט כותב תחת שם בדוי ומאותה סיבה ממש – הוא עדיין בשירות פעיל. ספרו החדש, "צוערים" (הוצאת כתר, 2017), מתרחש זמן קצר לאחר שהסתיים הספר הקודם.
"כמעט שנה חלפה מאז חשפו את הבוגד. יערה הייתה אז בחופשה ללא תשלום מהמשרד, ומיכאל תורג'מן גייס אותה לצוות של אהרן לוין, ראש המוסד לשעבר. זה נגמר לא טוב. המצוד אחר הבוגד היה מהיר ומסחרר. הם הצליחו לזהות אותו בתוך חודשים ספורים, ולחרדתם גילו שמדובר ביועצו הקרוב של ראש הממשלה" (עמוד 6). ראש ממשלת ישראל – כל דמיון לרה"מ הנוכחי הוא על אחריות הקורא – מטיל על יערה שטיין, לוחמת מוסד יפיפייה וקשוחה, להקים יחידת צוערים חשאית שתפעל לפי חוקים משלה ותיענה רק לפקודותיו. לדבריו, הוא "צריך – מדינת ישראל צריכה – לבנות יכולת חדשה. בעצם, מדובר ביכולת שהייתה לנו בעבר ונשחקה. אנחנו צריכים כוח קטן ומיומן שיוכל לפעול בחשאיות מוחלטת, בניתוק גמור מהמדינה. כוח שאפשר להתכחש לו, אם לא תהיה ברירה. כוח שיוכל לפעול מהר, בנחישות, באגרסיביות, בלי מגבלות של נהלים ואישורים ויועצים משפטיים" (עמוד 9). הפעם בחר המחבר לנטוש את המחוות ללה קארה (אם כי לא לגמרי) וללכת על קו שמזכיר יותר את "משימה בלתי אפשרית", ורק חסר שראש הממשלה יגיד ליערה שהמשימה שלה, אם תבחר לקבל אותה…
היחידה, המכונה "שרב", מתאימה ליערה כמו כפפה ליד, שכן גם היא כזו, סוס שחור (אם להשאיל מהדיאלוג האפלטוני בין סוקרטס לפיידרוס) שאינו משחק על-פי החוקים. השוני הזה בא לידי ביטוי בכך שנקמה היא אחד המניעים שבשמם פועלת יחידת "שרב" של יערה. לא רק סיכול טרור ופגיעה במי שמוגדר כ"פצצה מתקתקת", אלא גם נקם ועשיית דין באלו העוסקים בהסתה ובטרור.
הסגן של יערה בפיקוד על היחידה הוא אמנון אסלן, יוצא יחידות המבצעים של השב"כ והמוסד, שפעל לצדה במצוד אחר הבוגד בספר הקודם ומאחוריו "מאות, אולי אלפי פעולות דומות, באזור שכם וג'נין ודיר אל־בלח ונבטייה וצידון ומרסיי וצוג ומנילה" (עמוד 220). כשהוא מבקש מיערה למנות את התכונות הדרושות לאנשי היחידה שיקימו, היא מציינת שחשוב שתהיה להם "אמינות מוחלטת, יכולת בין-אישית גבוהה, קור רוח, יכולת מימוש, אופטימיות וחסך" (עמוד 22). צריך שייחסר להם משהו, שיהיה איזה חור בנשמה שתמיד ישאפו למלא. יערה היא לוחמת מיומנת, שמחביאה את הרגשות שלה עמוק מתחת למעטה של נוקשות וקרירות. כך למשל, רגע אחרי שסיימה לחקור פעילת טרור "יערה ירתה שני כדורים בראשה. היא יצאה מהמחסן הקר אל הלילה השחור הקפוא והיטיבה את צווארון המעיל" (עמוד 150). ככה, כאילו כלום. אולי זה החסך שלה, היכולת לייצר אינטימיות וקרבה של ממש עם אנשים. עבור ששת צוערי היחידה, גברים ונשים מוכשרים ויוצאי-דופן, החסך מתבטא בדברים אחרים. יש מי שבא בשביל האקשן ויש מי שבשביל תחושת השייכות.
בצעד יוצא-דופן מחליטה יערה להכשיר את הצוערים אחרת מכפי שנעשה עד כה בארגונים ביטחוניים. במקום לעבור את הקורס ואז לצאת לפעילות, הכשרת הצוות תתבצע בשטח, תוך כדי עבודה מבצעית. כמענה לבקשתו של עמית מן הביון הגרמני, יוצא הצוות לגרמניה במטרה להתחקות אחר אהובתו שנעלמה. עד מהרה מתברר להם כי לפניהם ניצבת פרשה מורכבת בהרבה, שמעורבים בה צאצאי כנופיית בּאדֶר–מַיינהוֹף. אם בספר הקודם נדרשו גיבוריו של דה שליט לאתר בוגד יחיד שפעל עבור רוסיה, הפעם עליהם לסכל מזימה שטנית בהרבה. בהנחיית ראש היחידה למבצעי חו"ל של הגֶה־אֶר־אוּ, המודיעין הצבאי הרוסי, גנרל סרגיי איוואנוב, ש"פיקד בעבר על דיוויזיית כוחות מיוחדים, ועבר למודיעין הצבאי" (עמוד 108), הוקמו תאי טרור חדשים של ארגונים שנחשבו ללא פעילים, דוגמת המחתרת האירית והבריגדות האדומות, במטרה להצית גל טרור חדש באירופה המערבית. לדבריו, שאיפתה של רוסיה היא שהאירופאים יחשדו "שאנחנו קשורים לזה או שאנחנו יכולים לעצור את זה. שרק לנו יש יכולת השפעה על הגל הזה, שישטוף את אירופה כמו סיוט. אנחנו רוצים שיפנימו את הכוח שלנו להחזיר את אירופה, את העולם כולו, למקום שאיש מהם לא רוצה לחזור אליו. אבל כדי שזה יצליח זה חייב להישאר עמום, שאנחנו נהיה כמו רוחות רפאים. לכן אנחנו עובדים עם פּרוֹקסי, באי כוח" (עמוד 111). שיטת פעולה זו, של הפעלת כוחות פרוקסי ושימוש בלוחמה קוגנטיבית (תודעתית), היא חלק משמעותי באסטרטגיה הרוסית, כפי שתיאר אותה בשעתו הרמטכ"ל הרוסי גראסימוב.
הספר שהוציא דה שליט מתחת ידו מותח מקודמו. העלילה מתרחשת בקצב מהיר בהרבה וגדושת מתח ופעולה. כבעבר, המחבר היטיב לשלב בבדיה שטווה אזכורים לאירועים אמיתיים שהופכים את הסיפור למציאותי בהרבה. כך למשל, כאשר הצוות מתכנן פעולת התנקשות, מציעה אחת הצוערות לאסלן שיפעל מחופש לאישה, דבר שיקל עליו לסגת מן הזירה. בתגובה שאל צוער אחר האם כוונתה שיפעל "כמו אהוד ברק?" (עמוד 208), ומתייחס למבצע אביב נעורים, במהלכו התנקשו לוחמי סיירת מטכ"ל בפיקוד ברק בבכירי ארגון ספטמבר השחור בלב ביירות, כנקמה על טבח הספורטאים במינכן. גם סיכת לוחמי "שרב", שמוענקת לצוערים, שבה משובצת אבן מגביש שנחצב בהרי ירושלים, מזכירה את הסיכה שעונדים לוחמי יחידה 504, עוצבת המודיעין האנושי של אמ"ן. בסיכה המקורית משובצת אבן שחורה מסלע שמקורו בסוריה, שגודלה משתנה ממפעיל למפעיל. העובדה שלא כל פעילויות היחידה מצליחות, או לחלופין מסתיימות, ללא גרימת מה שמכונה "נזק אגבי" (פגיעה בחפים מפשע), תורמת גם היא לראליזם של העלילה. חוקי הסטטיסטיקה של העולם המִבצעי לא מאפשרים רק הצלחות. "זרע הכישלון טמון בכל פעילות, וכאשר מדובר במבצע חיסול – גְרף הסיכון עולה בתלילות" (עמוד 225).
מנגד, היחידה שיצר דה שליט פועלת ממש כמו צוות "משימה בלתי אפשרית", ולפחות אחת מפעולותיה כמו יצאה מפרקי הסדרה, וסבירה ואפשרית ממש כמותם. נראה כי דה שליט בחר לתאר כך את פעולות היחידה כדי להדגיש עד כמה היא שונה ולא-קונבנציונלית ביחס לארגוני המודיעין הממוסדים של ישראל, אך הקורא נותר תוהה האם פעולות כאלה בכלל אפשריות. אחד מגיבורי הספר מציין ש"למרות כל החידושים הטכנולוגיים, בסופו של דבר צריך להתקרב פיזית לאובייקט שמעניין אותך. האזנות טלפוניות, מחקרי תקשורת, עבודה בסייבר, כל אלה חשובים ונחוצים. אבל כשמדובר בבני אדם – בהם צריך לגעת" (עמוד 81). והנה, על אף קביעה זו, הספר פחות נוגע במודיעין הקלאסי של הפעלת סוכנים וניתוח מודיעין, ועוסק בשאלה "את מי נחסל הבוקר?", ככותרת מאמר אודות המוסד תחת פיקוד האלוף (מיל') מאיר דגן.
גיבורת הספר, יערה, אינה נוטה לקבל מרות ודוחקת את גבול האפשרי, כמו גם את רמת הסיכון לה וללוחמיה, רחוק ככל שניתן. גם סופרים אחרים בז'אנר, דוגמת מישקה בן-דוד, ששירת שנים ארוכות במוסד, בחרו לתאר את גיבוריהם כמי שהולכים על סף התהום. בספרו המצוין "דואט בביירות" (הוצאת כתר, 2002) מודה הגיבור, גדי, תוך שהוא צועד עם מִטען נפץ מתקתק, שהסיבה שהוא פועל כך מורכבת משני חלקים. הראשון הוא היותו מכור "לאדרנלין שזורם בעורקיו ברגעי הסיכון, כמו ברגע זה ובאינספור רגעים אחרים בצנחנים ובמוסד, ועוד חלק הוא באמת טירוף. אחרת היה נפטר מיד מהמִטען. הרי לא חייבים לקֵרב את המוות ״בכוח״. אבל מותר גם שאצלו יהיה משהו מטורף. זו הרי לא עבודה לנורמלים" (עמוד 299). זוהי אכן לא עבודה מתשע עד חמש, והיא מחייבת גם ממד של סיכון, לכאורה בלתי סביר, אך למעשה מחושב.
המתח הקצבי, הגיבורה הלוחמנית והנחושה, שאי-אפשר שלא להתאהב בה, והחיבור עם אסלן, איש המבצעים הוותיק, שמקפיד להוריד אותה לקרקע ולחבר אותה למציאות, עובדים. דה שליט הוציא מתחת ידו מותחן ריגול שתופס את הקורא ואינו מרפה ממנו עד העמוד האחרון, ומבססים אותו כאחד מסופרי מותחני הריגול הטובים בישראל.
(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון"בתאריך 03.07.2017, ובבלוג "על הכוונת", בתאריך 04.07.2017)
