מכירים את הסופרים המתחכמים האלה? אלה שכותבים בחידות, אלה שקופצים בין זמנים, בין דמויות, בין מקומות, בין סיגנונות, בין גודל פונט ובין עוד כל כך הרבה דברים, ולא תמיד מסבירים את הקשר בין הדברים? להיות מיסתורי, קשה להשגה, בכדי למשוך את הקוראים?
אז אופיר טושה גפלה הוא אחד מאותם סופרים המתחכמים האלה. למען האמת, הוא ה-סופר ה-מתחכם.
והספר הספציפי הזה, 'עשתונות', הוא ה-ספר ה-מתחכם שלו.
ואני אסביר: כמו שאמרתי, הוא קופץ בין זמנים. אבל לא כמו שאתם אולי מכירים מספרים אחרים, שמתארים הווה של דמות כלשהי, ואז יש מעבר לעבר שלה, שבו אותה דמות נזכרת. לא, כאן זה אחרת - כאן, יש דמות כלשהי שמתארים את חייה בהווה, ואחר כך עוברים, בסצנה אחרת, לעתיד שלה. כן, לעתיד שלה, מה ששמעתם. זה כאילו שלוקחים ספר עם התחלה, אמצע וסוף - מספרים את ההתחלה של ההתחלה, קורעים (לא קוראים, קורעים. פיזית) את הדפים של סוף הסיפור, ומעבירים אותם איפשהו בין ההתחלה והאמצע. אבל לא את כל העמודים בשלמותם, אלא - כמו שמערבבים קלפים - כמה עמודים של סוף, אחר כך התחלה, ואז עוד כמה עמודים של סוף, ואז עוד כמה עמודים של התחלה. וכך, חוזר חלילה, עד שמגיעים לאמצע. כלומר, לסוף. וזה לא שהקטעים של העתיד מחכים לקטעים של ההוה שיתקדמו אליהם מהר ושישיגו אותם וישתלבו ביחד - לא, הקטעים של העתיד מתקדמים באותו קצב קדימה, בדיוק כמו הקטעים בהווה. כמו כן, יש פה עוד כמה סיפורים שמסופרים במקביל לסיפור המרכזי, מן תתי-סיפורים כאלה, שמועברים כל אחד בסיגנון שונה. לפעמים בצורת יומן, לפעמים בגוף ראשון, לפעמים בגוף אחר.
מה שמיוחד בספר הזה, זה שאין בו סיפור אחד מרכזי. יש פה כמה סיפורים שמסופרים במקביל, שאין ביניהם כל קשר, ורק בסוף הם מתחברים זה לזה ויוצרים סיפור אחד גדול.
אז זוכרים שאמרתי שטושה גפלה הוא מהסופרים הכי מתחכמים שקיימים בעולם, והספר הזה הוא הכי מתחכם שלו?
אז, מסתבר שההתחכמות הזאת השתלמה. מספר מתחכם, זה הפך לספר חכם.
אז ככה, אנסה לעשות קצת סדר בכל האי-סדר הזה: יש את אריק, שעובד במעבדת מחשבים. ויש את אלכס, שמגיע למעבדה כדי שיתקנו את המחשב של בנו, וכשהוא רואה את אריק, למרות שזיכרונו אבד בתאונה מיסתורית (שהוא לא זוכר ממנה דבר), הוא מרגיש שאריק, המתכנת ממעבדת המחשבים, קשור אליו קשר ישיר וחזק מאוד. הבעיה היא שאריק לא זוכר מהיכן הם מכירים, ומתחיל לחקור על אלכס ועל הקשר האפשרי שלו לחייו. מהר מאוד אלכס הופך לחלק מרכזי בחייו של אריק, למרבה צערו של אריק. בין לבין, הספר קופץ לעתיד, כשאריק נמצא ב'עשתונות', בית כלא לרוצחים שרצחו בגלל שאיבדו את עשתונותיהם, בתור מי שאשם שרצח את... אלכס.
מוזר, אה? וזה לא ספויילר. כל מה שתיארתי (ואתאר בהמשך) מוזכר כבר בעמודים הראשונים של הספר. וזה עוד לא הכל - בנוסף, יש כאן סיפור נוגה על אישה שנרצחה, וכל מה שנותר ממנה הוא הד קלוש, תיזכורת לאישה שהייתה פעם, שאף אחד לא מסוגל להבחין בו, ושיכול לנוע בין זמנים ומקומות שונים, כמו שיוצא לו לבקר בבית המשפחה של האישה שנרצחה ולעקוב אחר ההתרחשויות בבית לאחר הרצח, או כמו בפריז הרחוקה, שם שם קורית התרחשות מעניינת ביותר. ושלא לדבר על ריח חזק של מנתה שמתפשט בעיר ושרק אריק ואלכס מריחים.
הקשר בין הכל יוצר מתח, ולמרות שחלק מהסוף ידוע מראש (שאריק רצח את אלכס והוא נמצא בבית כלא 'עשתונות') יש בו גילויים מפתיעים, מסעירים ומוזרים שמתרחשים במהלכו, וגם, למרות שהסוף בגדול ידוע, הדרך אליו לא ידועה. והיא מתקדמת לאט לאט, עד הסוף המפתיע והמוזר.
את כל זה כותב גפלה במיומנות רבה, ובצורה זורמת. הוא מאכלס דמויות מרתקות שחיות אצלך בראש גם כשאתה לא קורא, משאיר הרבה דמיון ושאלות למה שיקרה להן בהמשך. היחסים בין הדמויות, במיוחד הדמויות של אלכס ואריק, מרתקות ביותר. גפלה משתמש פה גם בכמה, תקראו לזה גימיקים מצדי, שמעולם לא ראיתי בסיפרות הישראלית, ואפילו לא בסיפרות בכלל. מספר הסיפורים הרבים שמסופרים במקביל, לא הצליחו לבלבל את גפלה ולהוציא אותו מריכוז או לתפוס אותו על טעות, כי הוא יודע בדיוק לאן הוא חותר, והמתח והעניין נשמרים.
גם כאן, כמו בהרבה מספריו, הספר הזה עוסק במוות, מזווית שונה משאר הספרים. בנוסף, הספר עוסק בתופעה מרתקת, שאני לא מתכוון להרחיב עליה מחשש לספויילר :(
הרבה הגדירו את הספר הזה כאן ב'סימניה', כספר מתחכם ומתיימר, כספר מייאש, כבד ונמרח כמו מסטיק. מצדי, אתם יכולים להקשיב לאותם קוראים ולא לקרוא.
אבל, אתם גם יכולים לקרוא אותו בכל זאת. ואם זה מה שאכן תחליטו לעשות בסופו של דבר, אז... ברוך הבא למרחב הפרוע! (ומי שקרא את הספר, יבין)
