ביקורת ספרותית על גל מאת סונאלי דרניאגלה

---

המציאות עולה על כל דמיון זה המשפט שהכי ראוי להצמיד לספר זה. מכמיר לב / שובר לב /כותש את הלב לרסיסים, ועוד... הכל מתאים פה, ושום צירוף מילים לא מיותר.

בשנת 2004, כמו בכל שנה, נוסעים סונאלי, סטיב, ובניהם וויקרם ומאלי לחגוג את חג המולד בסרי לנקה, ארץ הולדתה של סונאלי. אבל זו הפעם האחרונה שסונאלי היא חלק ממשפחה. משפחה מאושרת, שחיה חיים יציבים נינוחים ומאושרים בלונדון. הצונאמי שפקד את סרי לנקה, הגל המפלצתי הזה גרף את כל יקיריה של סונאלי לתהומות.

בעלה, בניה, והוריה. איך ממשיכים? איך אפשר להמשיך כשאין במי להתנחם? בעל, בנים, אמא, אבא. איך למען השם? איך???

הצונאמי, לא רק שהפך את חייה של סונאלי על פיהם, הוא גם שלל ממנה את כל התארים שהשיגה בחייה. לא עוד רעיה, לא עוד אם, לא עוד בת להורים. לא עוד כלום, למעט גוף הממאן לחיות, להמשיך לבד, עם הריק הזה, הזכרונות, והכאב שאין לו סוף הפוצע את הלב.

"בעוד כמה שעות יהיה אור. יהיה מחר. אני לא רוצה שיהיה מחר. הייתי מבועתת מהאמת שתתחיל מחר".(עמ'32)

המתים הם מתים, אבל אלו שנותרו בחיים הם המשולים למתים. ואפילו גרוע יותר. כי להיות חי מת זה קשה. הכי קשה.

ולמרות זאת,

עם כל הכאב, והוא גדול, והוא לא ממש נתפש, פורשת בפנינו סונאלי את סיפור חייה, הסיפור של משפחתה, דרך המחשבות, רסיסי זכרונות, כל חייהם שרצים הלוך ושוב בראשה. השיבה ללונדון אחרי כמעט שנתיים, השיבה לבית, לחוג החברים, למפגש עם ילדי החברים שהיו בני אותו הגיל של בניה, למפגשים עם החברים לכיתה של הבנים.הזמן עובר, הילדים גדלים, וסונאלי היתה אמורה להיות אמא לשני בנים מתבגרים, וכבר לא ילדים רכים בשנים. אחרי חמש שנים מהאסון פוגשת סונאלי את חברו של בנה, ואז הולמת בה ההכרה איך היה נראה בנה ויק.

"אני מתבוננת במה שלא אכיר לעולם בחיי שלי, בסימן של פצעי בגרות, בכתפיים מתרחבות, בחתימת זקן. ויש לי סיפוק מוזר מהאפשרות לראות השתקפות של בני בהווה". (עמ'134).

הספר הזה הוא כמו אנדרטה לזכרם של סטיב והבנים. היה היתה פעם משפחה, וכבר לא. אבל הספר הזה מחיה את המשפחה, ואני בטוחה שעזר לסונאלי בעצם כתיבתו.

בקישור שיר של הסמית'ס שסטיב אהב.

לזכרם של סטיב, ויק, ומאלי. וכולי תקווה שסונאלי מצאה את הדרך והכוחות להמשיך.

https://www.youtube.com/watch?v=y9Gf-f_hWpU

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על גל