“מאז ומעולם אני מתייחסת בחשדנות אל הבלש העברי, שהרי אין לו מסורת של מסתורין ומתח בן מאה וחמישים שנה. הוא לא מנסה לפתור תעלומות באלגנטיות בריטית על ספל תה של מנחה עם כריכי מלפפונים, הוא אינו אלכוהוליסט אפוף עשן סיגריות המבכה את נישואיו הכושלים בבר אמריקאי. הבלש העברי הוא סתם אדם כמוני וכמוכם, שמנסה לפתור תעלומה עם שפם, שלא תואר לה ולא הדר. שמות הגיבורים בספר מתח ישראלי יהיו ישראליים מדי, או סטריאוטיפים מדי, מוצא, עדה, דת ומגדר יאפיינו כל דמות באופן בוטה, ומיד נשווה אליה את השכן או המכר, הבנדוד או החשמלאי, הבוס או המפקד בצבא. אף אחד לא יכול להיות נייטרלי, אין לנו אף.בי.איי או סי.איי.איי, וגם הפושעים שלנו לא ממש מפחידים. רק נטפח על שכמם ונגיד להם: יא אחי, אתה גבר גבר, ומיד יניחו כיפה על ראשם, יפתחו ספר תהילים (ישר או הפוך) ויסמכו על בני וקרן נהרי שיוציאו אותם עם עסקת טיעון זולה.
מסדר זיהוי וליעד שוהם אינם יוצאים מכלל זה. ניסיתי להיות נדיבה ואוהדת, שהרי בכל זאת הסופר, הבלש והפושעים, כולם בשר מבשרינו, אחינו בני ישראל. אבל אבוי, כשמסתכלים מקרוב רואים את כל החטטים.
בואו נעניק מחמאות קודם כל:
הספר מותח.
מבנה הסיפור אינו מניח להניח את הספר מהיד ליותר משלוש שעות (חוץ מאשר לצורך שינה. עוד לא נולד הבלש שידיר שינה מעיני). החיתוכים בעלילה מהירים ומסקרנים.
אין בספר גופות מדממות, איברים מבותרים, אלימות גרפית בוטה ופשעים שגורמים להקאה. גם הפשעים הכבדים מתוארים באופן אסתטי.
אין בספר רמזים פורנוגרפים כמו ברבים מן הבלשים, שבהם לא ברור אם הסופר מתפשט לצורך האומנות או כדי למכור את ספריו.
ניכר כי הסופר יודע על מה הוא כותב. עולם הפשע, המשטרה, בתי המשפט וסתם יחסים בין זוגיים מתוארים באמינות מדויקת ומפחידה. אם ככה מתנהלים כוחות החוק ושמירת החוק בישראל, בגיבויים של כלי התקשורת, מצבנו עגום עד מאוד. הפוליטיקה המסואבת של כל הגופים שמניתי לעיל, מזעזעת. ומכיוון שפה, כאמור, מדובר באחינו בני ישראל, הכביסה המלוכלכת היא שלנו.
אף אחד מן הגיבורים אינו רע מוחלט או טוב מוחלט. האמביוולנטיות של הדמויות והכוחות המנוגדים המפעילים אותן, מרכיבים דמויות לא חד מימדיות.
הטוויסט הסופי-סופי, אכן מפתיע.
ועכשיו, בצער רב , לביקורת הלא-בונה:
הכתיבה נטולת ברק וקורקטית כעבודה אקדמית. אין בספר כמעט הומור ולא שנינות. כשיש איזו הברקה היא מאולצת.
הספר מורכב בכישרון, אבל לא כתוב בכישרון. אין לסופר אותו ניצוץ שגורם לסעודתו המוכנה כראוי להפוך ליצירה מבריקה.
לא הצלחתי לאהוב באמת כמעט אף אחת מן הדמויות. ריחמתי, סימפטתי ואהדתי, אבל בסוף הספר נפרדתי לשלום בלי ייסורים ובלי דמעות. היה נחמד לבלות איתכם כך וכך שעות, אבל זה בסדר מצדי אם לא ניפגש לעד.
ובעניין החשוב שלשמו התכנסנו: פענוח החידה. ישנן כמה שיטות לחלקו של הפושע בסיפור בז'אנר ספרי המתח. לפעמים הוא זר מוחלט, שמפציע בסוף הספר כדי להיתפס. זוהי השיטה הכי פחות מתגמלת, מפני שכמה תדהמה יכולה ליפול עליך אם לא חשדת בפושע כלל ועיקר כי לא הכרת אותו? לפעמים הפושע נוטל חלק גדול בספר ואופן התנהלותו מתואר בפרטי פרטים, בלא שנדע מיהו. שיטה זו מפחידה, אבל כדי להפיק את מירב ההפתעה, הוא מוכרח להיות אחד מן הגיבורים היותר חביבים ומקסימים של הסיפור, האחרון לעורר חשד. בספר הזה, המנוול האמיתי אמנם מתואר בשטניות מה, אבל גורם ההפתעה הוא שולי ואינו מעניק לנו את הסיפוק הראוי. או אם ננקוט באנלוגיה שלמעלה: תהליך הבישול נעשה יותר במומחיות מאשר הגשת התבשיל המוכן.
ולמבחן האחרון: האם בעוד שנה או שנתיים ארצה לקרוא את הספר בשנית? התשובה שלילית. בניגוד לספרי קובן, לדוגמה, שקראתי את הטובים שבהם יותר מפעם אחת, מפני שהסיפור מרתק גם כשסופו ידוע, פה אין למה לחתור. מכיוון שהפיתרון מונח בידי והכתיבה אינה מסבה הנאה מיוחדת, לא אחזור אליו.
וכדי לסיים בטוב, את ספריו האחרים של ליעד שוהם אקרא אם תיפול לידי הזדמנות ראויה (כמו מבצעי שבוע הספר).”
