ביקורת ספרותית על נוטות החסד מאת ג'ונתן ליטל

---

מראש היה ברור לי שלא אקרא את הספר הזה. קראתי עליו, קראתי ביקורות וסקירות עליו, וידעתי שהוא לא מיועד לשכמותי. ובכל זאת, כשהגיע תשעה באב והספר הגיע אל ביתי, לקחתי וקראתי אותו. תשעה באב הוא יום קשה, יום שבו מפאת האבלות העמוקה על אלפיים שנות חורבן, אין כמעט דבר שמותר לעשות. ובכן, קריאה על שואת יהודי אירופה היא בכלל מעט הדברים המותרים לעשייה, וביום של חורבן על בית המקדש, על אויבים שרוצצו תינוקות אל הסלע ואימהות שאכלו בשר בניהן, מתאים והולם לקרוא על השואה. אז לקחתי את הספר בידיעה מראש שמדובר בספר כבד בכל ההיבטים האפשריים, כולל ההיבט המילולי ביותר. והימרתי שביממה אחת של קריאה אפשר לעמוד. מקס אואה, דוקטור למשפטים, קצין אס.אס בירוקרטי, ודמות בדויה מהחל ועד כלה, משתף את הקורא בקורותיו במלחמת העולם השנייה. ג'ונתן ליטל, יהודי שהיה בן 38 בעת כתיבת הספר ולכן בכלל לא נולד כאשר הסתיימה המלחמה, יצר דמות, ושתל אותה בחלק מהצמתים המכריעים ביותר במהלך המלחמה. זה תעלול ספרותי ידוע, ודרך נוחה לתאר אירועים בגוף ראשון, אם זה מה שבוחרים, ואף על פי כן פוגע במקצת בתחושת האמינות הכללית של הספר. אואה מתאר את ההתרחשויות בפירוט, תוך הצמדות מדוקדקת לפרטים מצד אחד, ותיאורים פילוסופיים וספרותיים מן הצד השני. הוא מתאר את ההתדרדרות האנושית ואת מוראות המלחמה, ומערב אותן בתיאור תחושות הגוף שלו, חלומות ופנטזיות, ורגשות אישיים אל מול ההרג השיטתי. כל זה מצריך הרבה מאוד מילים, ואכן אואה הוא פטפטן לא קטן, והמילים שלו נדחסות ללא הפגה וללא נחמה על פני 900 עמודים בפסקאות ארוכות-ארוכות שאין ביניהן כמעט הפסקה, וכמעט בלי חלוקה לפרקים. הבחירה להציג את מלחמת העולם השנייה ואת שואת יהודי אירופה מנקודת המבט של הצד הרע בסיפור היא מעניינת. אלא שלא כמו שחשבתי מראש, אין כאן הסחפות לאופנת "גם אנחנו סבלנו" או למצער "ניסינו לעזור" א-לה "לבד בברלין". גם אין כאן חיזוק לתמה הנדושה בדבר הבנאליות של הרוע. הרע הוא רע, אומר לנו ליטל. גם אם הוא נראה לנו שפוי ותרבותי ומנומס בתחילה, הרי שבתוך תוכו מפעפעים זרמי תהום הרסניים וסוטים. רגיש ככל שיהיה, מפוכח ומודע למעשיו ככל שיהיה, עוטף עצמו בהרהורים פילוסופיים ובצידוקים - הרוע הוא עדיין רע, והוא יוצא מעומק שורשי נשמתו. מהאב הנעדר, מהאם המזניחה, מגילוי העריות, ומהפנימיה המתעללת. רוע ללוא מצרים, שמתועל דרך פריטים בירוקרטים, רשימות ונוקדנות על פרטים, כמו גם דרך תיאורי מיניות בוטה, ותיאור מבחיל של הפרשות קיבה והכיוונים שבהם הן יוצאות. בכל עמוד ועמוד משכנע אותנו ליטל מפיו של אואה שהרוע אינו בנאלי. הרוע הוא רע. שהמוציאים להורג סובלים מתופעות לוואי קשות, התמוטטויות עצבים, התפרקות של השפיות ושאר רעות חולות, ושלהתמדה בהריגה על אף הקושי הזה, נדרשים כוחות מרושעים והמצאות לא מעטות. הספר קשה, בוטה, פורנוגרפי בתיאורי המין ובתיאורי ההרג. הוא מדוייק היסטורית, ומבוסס על מחקרים עדכניים ביותר. ובתום תשעה באב, עת הגעתי לעמוד 400, באמצע המערכה בסטלינגרד, סגרתי את הספר שלא על מנת לחזור. כבר אמרתי לא אחת שאין רומן, חשוב ומופלא ככל שיהיה, שמהווה הצדקה לתשע מאות עמודים כתובים.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על נוטות החסד