כבר היו לי חמישה ספרים לטיסה, אבל כשראיתי אותו בספריה ידעתי מיד שאקח גם אותו.
הספר הזה הרי מתאים מאין כמוהו לטיסה:
זה ספר פנטזיה, ועד לפני שבועיים הרעיון שאטוס לבד להודו היה נשמע לי שייך בדיוק לז'אנר הזה.
זה ספר שמכניס אותך לתוך עולם זר, עם חוקים משלו, וגם הנסיעה להודו עושה אותו הדבר.
והכי חשוב, זה ספר מרתק, שמאפשר לך לשקוע בתוכו ולא דורש יותר מדי השקעה. אידיאלי לטיסה מבחינתי.

אבל לפני הטיסה היה יום חמישי, ושישי, ושבת.
הייתי לחוצה ומתוחה.
והייתי זקוקה להסחת דעת.
לא נורא, חשבתי. ספר עם 700 עמודים אפשר להתחיל ביום חמישי ועוד ישאר מספיק מה לקרוא בטיסה.
טוב נו. בטיסה כבר הייתי עם החלק השלישי של הרומנים הנפוליטניים. ועל כך בסקירה נפרדת.
מה שכן, הספר בהחלט היווה הסחת דעת מצויינת.

זה החצי השני של הספר השני בסדרת "גנזך אורות הסער" (כן, באמת ככה קוראים לזה. לא המצאתי), אבל תכלס. אפשר בשקט לקרוא לזה הספר הרביעי.
כשבכל כרך יש יותר מ-500 עמודים הופך להיות קצת מגוחך לדבר על עשרה ספרים שצפויים בסדרה. מדובר על עשרים ספרים. עבים.
הרבה חומר קריאה.

אז מה סנדרסון עושה אחרת בסדרה הזאת, מאשר בטרילוגיות הקודמות?
כלומר, איך לוקחים את החומר הבסיסי של הטרילוגיות הקודמות שלו: עולם פנטסטי כלשהו, כוחות על, כוחות מרושעים... ומורחים אותו על פני כל כך הרבה ספרים?
קודם כל - הקצב. הכל קורה לאט יותר. הדמויות יצטרכו להיאבק קשה יותר כדי להיחלץ ממצבים, לעבוד קשה יותר כדי להתקדם, לעבוד ממצב למצב. רק בספר השני (ואני מתכוונת לספר, לא לכרך) שלוש הדמויות המרכזיות יכירו זו את זו.
יותר דמויות ראשיות, יותר דמויות משניות, בין הפרקים העלילתיים המספרים את קורותיהן של שלוש הדמויות הראשיות מופיעים פרקי "הפוגות" המספרים עלילות משנה שבסוף אמורות כנראה להתחבר איכשהו. חלקן כבר התחברו.
בנוסף - העולם. הוא מורכב הרבה יותר, יותר כוחות שמשפיעים עליו, יותר המצאות מוזרות, יותר השקעה בתיאורים לפרטי פרטים. מודה: יותר מדי פרטי פרטים בשבילי. כשאני קוראת פנטזיה כיפית מהסוג של סנדרסון המוח שלי מכוון למוד הנאה לא למוד התעמקות.
האם גם הדמויות מורכבות יותר, עמוקות יותר, האם הדילמות המוסריות סבוכות יותר? לא ממש. הדמויות עוברות תהליכים באופן איטי יותר, אבל באופן כללי מדובר באותם גיבורים חיוביים, אמיצים ובעלי כוחות ייחודיים.
ובכל זאת, הקריאה קולחת, הרצון לדעת מה יהיה הלאה דוחף להפוך דף אחרי דף. אחרי דף. ורק עוד דף אחד לפני השינה...
בניגוד לעלילותיהן של הדמויות הראשיות, שקל לעקוב אחריהן, המורכבות של העולם שהזכרתי והפער בין ספר לספר (אפילו לסנדרסון, מסתבר, לוקח יותר מיומיים לחבר ספר של 700 עמודים) הקשו עלי לעקוב אחרי העולם המתואר בספר והכוחות שפועלים בו. תוך כדי הקריאה חשבתי לעצמי שאולי בסוף בסוף, אחרי שכל הספרים יצאו, יהיה כדי לקרוא ברצף...
ומיד ידעתי שאין סיכוי. שלא יהיה לי כוח.
גם אם אפספס חלקים בהבנה של הסדרה הזו, ככל שכיף לקרוא אותה בפעם הראשונה - אחרי שכבר יודעים מה קרה שם, בקריאה השניה ישארו רק התיאורים והפרטים המרובים כל כך, המעייפים, המסובכים.
ואם בסוף עדיין לא אבין מה קרה שם, אחפש סיכום בויקיפדיה או משהו.

כבר היו לי חמישה ספרים לטיסה, אבל כשראיתי אותו בספריה ידעתי מיד שאקח גם אותו.
הספר הזה הרי מתאים מאין כמוהו לטיסה:
זה ספר פנטזיה, ועד לפני שבועיים הרעיון שאטוס לבד להודו היה נשמע לי שייך בדיוק לז'אנר הזה.
זה ספר שמכניס אותך לתוך עולם זר, עם חוקים משלו, וגם הנסיעה להודו עושה אותו הדבר.
והכי חשוב, זה ספר מרתק, שמאפשר לך לשקוע בתוכו ולא דורש יותר מדי השקעה. אידיאלי לטיסה מבחינתי.

אבל לפני הטיסה היה יום חמישי, ושישי, ושבת.
הייתי לחוצה ומתוחה.
והייתי זקוקה להסחת דעת.
לא נורא, חשבתי. ספר עם 700 עמודים אפשר להתחיל ביום חמישי ועוד ישאר מספיק מה לקרוא בטיסה.
טוב נו. בטיסה כבר הייתי עם החלק השלישי של הרומנים הנפוליטניים. ועל כך בסקירה נפרדת.
מה שכן, הספר בהחלט היווה הסחת דעת מצויינת.

זה החצי השני של הספר השני בסדרת "גנזך אורות הסער" (כן, באמת ככה קוראים לזה. לא המצאתי), אבל תכלס. אפשר בשקט לקרוא לזה הספר הרביעי.
כשבכל כרך יש יותר מ-500 עמודים הופך להיות קצת מגוחך לדבר על עשרה ספרים שצפויים בסדרה. מדובר על עשרים ספרים. עבים.
הרבה חומר קריאה.

אז מה סנדרסון עושה אחרת בסדרה הזאת, מאשר בטרילוגיות הקודמות?
כלומר, איך לוקחים את החומר הבסיסי של הטרילוגיות הקודמות שלו: עולם פנטסטי כלשהו, כוחות על, כוחות מרושעים... ומורחים אותו על פני כל כך הרבה ספרים?
קודם כל - הקצב. הכל קורה לאט יותר. הדמויות יצטרכו להיאבק קשה יותר כדי להיחלץ ממצבים, לעבוד קשה יותר כדי להתקדם, לעבוד ממצב למצב. רק בספר השני (ואני מתכוונת לספר, לא לכרך) שלוש הדמויות המרכזיות יכירו זו את זו.
יותר דמויות ראשיות, יותר דמויות משניות, בין הפרקים העלילתיים המספרים את קורותיהן של שלוש הדמויות הראשיות מופיעים פרקי "הפוגות" המספרים עלילות משנה שבסוף אמורות כנראה להתחבר איכשהו. חלקן כבר התחברו.
בנוסף - העולם. הוא מורכב הרבה יותר, יותר כוחות שמשפיעים עליו, יותר המצאות מוזרות, יותר השקעה בתיאורים לפרטי פרטים. מודה: יותר מדי פרטי פרטים בשבילי. כשאני קוראת פנטזיה כיפית מהסוג של סנדרסון המוח שלי מכוון למוד הנאה לא למוד התעמקות.
האם גם הדמויות מורכבות יותר, עמוקות יותר, האם הדילמות המוסריות סבוכות יותר? לא ממש. הדמויות עוברות תהליכים באופן איטי יותר, אבל באופן כללי מדובר באותם גיבורים חיוביים, אמיצים ובעלי כוחות ייחודיים.
ובכל זאת, הקריאה קולחת, הרצון לדעת מה יהיה הלאה דוחף להפוך דף אחרי דף. אחרי דף. ורק עוד דף אחד לפני השינה...
בניגוד לעלילותיהן של הדמויות הראשיות, שקל לעקוב אחריהן, המורכבות של העולם שהזכרתי והפער בין ספר לספר (אפילו לסנדרסון, מסתבר, לוקח יותר מיומיים לחבר ספר של 700 עמודים) הקשו עלי לעקוב אחרי העולם המתואר בספר והכוחות שפועלים בו. תוך כדי הקריאה חשבתי לעצמי שאולי בסוף בסוף, אחרי שכל הספרים יצאו, יהיה כדי לקרוא ברצף...
ומיד ידעתי שאין סיכוי. שלא יהיה לי כוח.
גם אם אפספס חלקים בהבנה של הסדרה הזו, ככל שכיף לקרוא אותה בפעם הראשונה - אחרי שכבר יודעים מה קרה שם, בקריאה השניה ישארו רק התיאורים והפרטים המרובים כל כך, המעייפים, המסובכים.
ואם בסוף עדיין לא אבין מה קרה שם, אחפש סיכום בויקיפדיה או משהו.