ביקורת ספרותית על ספר הקיץ מאת טוּבֶה יַנְסוֹן (יאנסון)
ספר מעולה

---

מחקתי עכשיו את הספר מרשימת "צריך לקרוא מתשיהו", כי הנה, הגיע הזמן הזה, וקראתי. ובאמת, אין צורך לרוץ ולקנות ספר מיד כאשר הוא יוצא. מה גם שמדובר בספר שההוצאה בעברית שלו בעצמה לא ממש הזדרזה. אז אם חיכו ארבעים ושלוש שנים להוצאה לאור, אפשר לחכות עוד חודשיים או שנתיים עד שיזדמן לקרוא אותו. לכן לא רצתי לרכוש, ולא לקרוא, אבל היה ברור לי שיבשיל הזמן ותגיע העת המתאימה לספר הזה.

את ספר המומינים הראשון שלי קיבלתי בגיל חמש מאבא של נפתלי שהיה החבר הכי טוב שלי. אחרי שפתחתי את האריזה הוא לקח את הספר והקריא לי ולנפתלי. בסיום הפרק הראשון הוא נאנח ואמר "נראה לי שקצת מוקדם מדי, תשמרי לעוד כמה שנים". ואכן, כשהייתי בת עשר פתחתי את הספר שוב, ונהניתי מאוד. מאז הם היו איתי, המומינים, לאורך שנים. אחרי שמשפחתו של נפתלי כבר עברה דירה, וגם אחרי שבגרנו וגיליתי יום אחד בידיעה בעיתון שהוא נהרג בתאונה. הרבה לפני שאיזו חברה יפנית החליטה להעביר את הספרים הנהדרים לסדרת טלויזיה קצת פחות נהדרת. הם היו איתי בתיכון. ובשירות הלאומי. וכשהכרתי את בן הזוג שלי (בדייטים בחנויות ספרים. הכי טוב בעולם), וכשהייתי מורה, וכשגידלתי את הילדים שלי. תמיד טובה ינסון נמצאת לצדי. כי הסיפורים הם רק מעטפת. והדברים החשובים הם ראיית העולם, תפיסת החיים, פילוסופיה שקטה ומאוזנת כזאת שזורמת מתחת לפני השטח. ולכן אני חוזרת אליהם שוב ושוב ושוב.

"סופיה שאלה איך נראה גן עדן, וסבתא השיבה שאולי הוא נראה כמו שדה המרעה שעברו על פניו בשביל הכפרי. הן חלפו על פני אחו ועצרו להסתכל. חום כבד שרר, הכביש היה לבן וסדוק ועלוות כל הצמחים בשולי הדרך התכסתה באבק. הן פסעו אל האחו והתיישבו בעשב שהיה גבוה ולא מאובק כלל. סביבן פרחו פעמוניות, "כפות חתול" על תפרחתן הוורדרדה ונוריות.
...
סופיה קטפה פרחים והחזיקה אותם בידה עד שהתחממו ונעשו לא נעימים, ואז הניחה אותם על סבתה ושאלה איך אלוהים יכל לעקוב בעת ובעונה אחת אחר כל מי שמתפלל אליו"."

"ספר הקיץ" הוא גם דומה לספרי המומינים וגם שונה מהם. אין בו חיות מוזרות אבל יש בו איורים בקו שחור, אין בו אופטימיות קוסמית, ויש כל מיני רגשות אחרים שצפים ועולים. הפילוסופיה עולה מכל עבר ומציפה את העלילה, אבל כאן היא לא רק אופטימיות שלווה. ההתמזגות עם איתני הטבע וההשלמה איתם נמצאת גם כאן, אבל סדקים נובעים ומעלים גם זמנים של רגשות קשים, צעקות, פחדים, חוסר הסכמה ורוע. במקום משפחת המומינים החברותית והפתוחה, האוספת אורחים מכל הבא ליד ומאמצת אותם בחום, אנחנו מקבלים סבתא ונכדה שמוכנות לקבל נוכחות שותקת של אבא, אבל מגיבות בצורה די מיזנטרופית לכל גורם חיצוני אחר. הן נשארות בבידוד האי שבו הן מבלות את הקיץ, ולא מקבלות בשמחה אורחים, תושבים אחרים, שכנים, תיירים או חיות. הן מסתגרות כאמצעי להתמודד עם ההתבגרות מחד גיסא, ועם ההזדקנות והמוות וכל הנלווה אליהם מאידך גיסא.

קיץ אצלנו הוא רק חום וים ואור בוהק. קיץ סקנדינבי כולל גם סערות, רוחות, גשמים ועוד תופעות טבע שפחות יאמרו "קיץ" לקורא המזרח תיכוני המצוי. עם זאת ההזדקנות, אובדן הכוחות והיכולות, התשישות הגוברת וחוסר האמון בגוף הם כנראה אוניברסלים. סיפור אחרי סיפור עולות עוד ועוד תחושות, פחדים, חרדות, אובדן שליטה ותחושת חוסר אונים. עד לסוף שבו ברור שעוזבים את האי, ולפחות עבור סבתא זו עזיבה לתמיד. היא לא תחזור לפה יותר. עצוב וקשה, ועם זאת מכמיר בפיוטיות.

ספר לקנות, ולחזור אליו עוד ועוד. ולא לשכוח - לא להשאיל אותו לאף אחד. ספרים מהסוג הזה נוטים שלא לחזור מהשאלה.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על ספר הקיץ