ביקורת ספרותית על משאלה אחת ימינה - עמודים לספרות עברית # מאת אשכול נבו
ספר מעולה

---

הספר מספר את סיפורם של חבורת חברים שמחליטה יום אחד, ביום של המונדיאל, לכתוב על גבי פתקים, מה כל אחד מהם רוצה שיקרה לו בעוד 4 שנים, וכעבור 4 שנים, במונדיאל הבא, הם יפתחו את הפתקים ויראו מה קרה.


לא משנה מה ייצא בפתקים, מה שבטוח זה שהאבטיח - כן, כן, זה שבכריכה - סופו, כעבור 4 שנים, כנראה לא יהיה טוב.
לאבטיח הזה היו חלומות. הוא רק היה רוצה שיאכלו אותו, ולא שיאכלו אך ורק את חבריו לצלחת, ואותו ישאירו לבד על הצלחת, בריא ושלם, מתבוסס בדמם האדום והעסיסי של שאר האבטיחים שנאכלו, ובמיספר גרעינים, המעידים על חוסר הצד וחוסר השיוויון שנגרמו לאבטיח המיסכן.
לא! הוא היה רוצה, שכשיכניסו אותו לפה, ויבלעו אותו, יגידו: מממ, איזה טעים! כי מה הוא בסך הכל ביקש? שיאכלו אותו? הוא לא ביקש שתהיה לו קליניקה אלטרנטיבית, או לפרוש מעולם הפירסום ולפרסם סיפורים קצרים, או להיות אחראי על תיק חשוב בתחום משמעותי ולהיות מעורב בחיים הציבוריים. הוא אפילו לא ביקש לשכב עם 208 בחורות. הוא רק רצה למות. אנשים מתים מדי יום, מאלף ואחת סיבות, מבלי שהם ירצו בכך, ואילו הוא, נפשו השתוקקה, אפילו התחננה למות, והנה הוא, עדיין לא מת.
מה שנקרא, חלומות לחוד ומציאות לחוד. מנחשים מה קרה בסופו של דבר לאותו אבטיח, לאחר 4 שנים, במונדיאל שלאחר מכן? כן, נכון מאוד. הוא הפך להיות פג תוקף. הוא לא מת בבת אחת, אלא גסס לאט לאט, עד שלבסוף התרקב, וכשזה קרה, חבורת החברים שהתכנסה לצפות במונדיאל, הרימה את הצלחת, ניגשה לפח האשפה, ובעזרת מזלג, כדי שחס וחלילה לא ייגעו באבטיח המגעיל, העיפו אותו, חתיכות חתיכות, לפח, ולאחר מכן ניגשו למקרר, הוציאו ממנו אבטיח חדש, נקי ועסיסי, ותוך כדי צפייה במונדיאל, אכלו אותו חתיכות חתיכות, והפעם, באופן מרגיז, בטח אכלו אותו עד הסוף.
סופו אכן טרגי. למי שקרא את מה שכתבתי עכשיו, ויש לו לב רגיש, מוכן להצטרף לעמותה שאירגנתי, שנקראת 'זכותו', הקוראת לציבור להתחשב בזכויות האבטיח (אחרי כמה מפגשים של העמותה, החלטתי לשנות את השם של העמותה ל'זכויות האבטיח ושאר המאכלים שלא נאכלו עד הסוף מהצלחת וסתם נזרקו לפח'). בנוסף, במיסגרת העמותה, אנחנו מקווים לעשות שינוי נוסף: לפנות להוצאת זמורה ביתן, כדי שישנו את כריכתו של הספר הנ"ל, שבמקום אבטיח שנשאר בצלחת, יהיה בכריכה החדשה אבטיח שנכנס לתוך פה פעור וענקי של איזה מישהו.
הגיע הזמן לעשות צדק חברתי.

***

עכשיו אתם בטח שואלים את עצמכם, למה קישקשתי וחפרתי לכם על אבטיחים, למרות שהאבטיח הוא נורא שולי בסיפור עצמו, והסיפור האמיתי והמרכזי מתמקד בחבורת החברים.
אז הנה התשובה: כדי להוסיף קצת נפח לסקירה הזו. כי לא משנה מה אכתוב על הספר המהמם הזה, זה לא ישתווה לעולם למחשבות הרבות שרצות לי בראש, ואשר אני לא מצליח לתרגמן למילים. כי מה באמת אפשר לומר על הספר הזה, מלבד שהוא הרומן הישראלי הטוב ביותר שקראתי, יחד עם 'ביום שהמוסיקה מתה', ו... אני אנסה לומר עוד כמה דברים על הספר. מקווה שתצליחו להבין אותי, למרות שזה אולי יישמע קצת מבולבל.



אז ככה: כמו שאמרתי, זהו סיפור על חבורת חברים. חברים ממש ממש טובים. כאלה שמתחילים מהילדות, מימי בית הספר, ונמשכת לנצח נצחים, למרות שהכל מסביב, ובמיוחד בתל אביב העיר הגדולה, משתנה במהירות בזק. החברות הזו עומדת במיבחן, גם ברגעים קשים, וברגעים של משבר יש תחושה שמתישהו גם החברות תתפרק, כמו העולם מסביב. אבל החברות חזקה, והם לא ייתנו לזה לקרות בכזו קלות.
הנה רשימת החברים: יואב עלימי (המכונה צ'ירצ'יל), יובל פריד (הדמות המספרת), עמיחי, אופיר, אילנה "הבוכייה" (בת זוגתו של עמיחי), מריה (בת זוגתו של אופיר), יערה (עוד בת זוג) ואייל (המכונה גם זשל"ב, כשהצטרף למעגל החברים המיוחד הזה, כאשר התחיל לקרוא את הספר).

לכאורה, זה סתם סיפור על חבורת חברים. אין פה עלילה מסובכת ומתוחכמת, ומלבד ההתחלה עם הפתקים (ובסוף, כשקוראים אותם) אין בו ממש גימיקים. מה שנקרא, רומן דרמה על החיים. לפעמים פילוסופי, לפעמים ציני, לפעמים הומוריסטי, לפעמים ישראלי.
אז האם זו הכתיבה המהפנטת, הסוחפת והמיוחדת במינה? אולי, אבל לא רק, כי אם זה היה רק, זה היה נמאס מתישהו.
יש פה תיאור מאוד אינטימי מצד אחד, אבל גם לא מתקמצן בפרטים ובפירוטים (בלשון המעטה), של חברות חזקה מאין כמוה, אמיתית, כנה, מגובשת, מרגשת. יש פה השקעה רבה מצד הסופר בדמויות שלו. גם בפרטים שלכאורה לא חשובים, אבל בגלל אסוציאציות שנובעות מרגעים חזקים, גם הרגעים המישניים קופצים ועולים פתאום בקו המחשבה, מזכירים גם אותם. הרגשתי כאילו יש, היכנשהו בעולם הזה, את אותם חברים בדיוק, עם אותו השם, עם אותו האופי, ועם אותו הסיפור. הרגשתי מחובר להם מאוד, ובגלל שאשכול נבו מצרף גם מדי פעם קטעים וזיכרונות מהעבר של אותה חברות, ואף בימיה הראשונים, ולפעמים גם לפני שהחברות הזו נוצרה, גם הרגשתי כאילו אני מכיר את החבורה הזו כבר הרבה זמן, אפילו לפני שבכלל התחלתי לקרוא את הספר. החברות עוברת תהליך מעניין במהלך הספר - תהליך, שבין היתר, הזמן הוא הגיבור המרכזי שמשחק בו. וזה היה כל כך יפה ואמיתי ומושלם, איך שזה התבטא בספר.
לא יודע איך לומר את זה כדי שתבינו, אבל אשכול נבו יודע לתאר היטב את הדבר הזה שנקרא 'ילדות'. דרך סיפורם של הדמויות, ראיתי גם את תמונת ילדותי שלי, בראי הזמן, מהילדות הרחוקה עד היום, עד לרגע הזה. איך הכל עובר מהר, וכל הזיכרונות צפים לנו כמעין נוסטלגיה מתוקה, אך גם מרירה מעט.
והסוף. הו, הסוף. כמו בומבה. כל הדברים מתחברים להם פתאום בבת אחת - השם של הספר, המשמעות שלו בספר, הספר עצמו. פשוט גאונות.

***



אגב, הנה ציטוט מעמודים 53-54: "אמא של אופיר יצאה מהחדר וניגשה אלי, דווקא אלי, מכולם. לפני שנה, אחרי שנים של עבודה כמזכירה רפואית, היא החליטה להתחיל ללמוד הנחיית קבוצות. בן הזוג שלה ניסה לדכא אותה, לעג לה, טען שאין טעם בגילה להתחיל משהו חדש ושבמילא אין בזה עבודה. אבל היא לא ויתרה. גם לא כשהתברר שהתוכנית היחידה שנפתחת בזמן הקרוב היא בסמינר הקיבוצים הרחוק".

ואיזה קטע: הציטוט הזה מתאים בול לאמא שלי.
אמא שלי באמת עבדה פעם כמזכירה רפואית (בקופת חולים 'מכבי'). אחר כך התפטרה מהעבודה ב'מכבי', והתחילה ללמוד הנחיית קבוצות (וביביליותרפיה) ב...סמינר הקיבוצים!
הקראתי את הציטוט לאמא שלי והיא אמרה: וואו, איזה מגניב!!!


וגם הספר הזה מגניב. מגניב לאללה.

21 קוראים אהבו את הביקורת

אהבת?