תקציר הכריכה האחורית (שהעתקתי כי לא מצאתי בשום מקום ברשת)
"
העובדות אינו אוטוביוגרפיה במובן המקובל: זהו נסיונו של מספר גדול, פיליפ רות, להתעמת עם עצמו, אך גם עימות בין הבדיון של המספר ובין הדבקות בעובדות המציאות.
רות מתרכז בחמש אפיזודות מרכזיות בחייו: ילדותו ונעוריו בשנות השלושים והארבעים בשכונה היהודית של העיר ניוארק; לימודיו בקולג';ההתאהבות המטורפת שלו בגרושה לא-יהודיה ופרשת היחסים ביניהם; העימות עם המימסד היהודי בעקבות השערורייה שפרצה עם פרסום קובלנת פורטנוי (מה מעיק על פורטנוי); ולבסוף – הגילוי בשנות השישים הסוערות את הצד המאני שבכתיבתו.
אחרי יותר משלושים שנות יצירה נותן פיליפ רות ביטוי לעובדות חייו: "כשאתה מעל חמישים, אתה נזקק להראות את עצמך לעצמך... תמיד היו העובדות שירבוטים חפוזים, קרש קפיצה שלי אל הבדיון... נראה לי שהפעם עבדתי בסדר הפוך לגמרי: לקחתי את כל מה שכבר דמיתי וייבשתי אותו, כדי להחזיר את החוויה שלי לעובדתיותה הקדם-בידיונית, המקורית"
"

על העלילה
לפני מס' שנים עברה על פיליפ רות איזו התמוטטות נפשית. בניסיון לאסוף את השברים הוא החליט לכתוב מין אוטוביוגרפיה שבה, בניגוד ליתר ספריו השואלים מעט מהמציאות ובונים תילים של דמיון, להפסיק את ההישענות על הדמיון ולכתוב את העובדות לאשורן. את תיאור ילדותו, יחסיו עם הוריו, תקופת לימודיו, יחסיו עם הנשים בחייו, הצלחותיו הספרותיות ויתר ענייני קריירה וכד'.

מבנה הספר לא ממש שגרתי, הוא אינו בדיוק אוטוביוגרפיה במובן המקובל. הוא פותח בפניה בכתב לאחד, צוקרמן, בבקשה לבחון עבורו את כתב היד של "העובדות" – סיפוח חייו האוטוביוגרפי.
בהמשך, גוף הספר הוא אותו סיפור העובדות, כפי שמספר רות על עצמו, כביכול דיווח מדויק ונטול סינונים ופרשנויות. החלק השלישי הוא תשובתו של צוקרמן לרות בה הוא מערער על יכולתו של רות להיות ביוגרף טוב של עצמו, מביא לו דוגמאות איפה הסתיר, איפה לא פירש מספיק, איפה התכחש למציאות. בכך מתערער למעשה הדיווח הכאילו נטול פניות.
ואם מישהו לא הבין מהפתיח, וגם פספס קצת בגוף "העובדות" אז בסוף מתבהר שאותו צוקרמן הוא למעשה גיבור אחד מספריו הקודמים.

על הסגנון
יש ישירות בוטה בדבריו של רות. עסיסי, שנון, סרקסטי והומוריסטי. לא בכדי יצא לו מוניטין כסופר שלוח רסן, הוא אינו נמסה בכלל לרסן את עצמו. גם בתיאור העובדות הוא כאילו מספר את אירועי חייו כהווייתם (עד שצוקרמן בא שוב ומנער אותו קצת).
יש רגעים ארוכים

על החוויה
יש רגעים לא מעטים של תחושת הזדהות ורוך רב שממש מרגש. בעיקר בתחילת הספר בו הוא מתייחס להוריו. יש קטעים שמעצבנים, בהם מתחשק לנער אותו (והוא היה שמח אם היה מישהו שם לעשות בדיוק את זה), יש קטעים שהוא מייגע, מברבר את עצמו לדעת.
הספר כולו 160 עמ' ברוטו, אבל הוא נחווה לי כברבה יותר.
זה לא הספר הראשון של רות שאני קורא. קדם לו "מה מעיק על פורטנוי" התזזיתי, המתריס, השנון והמאוד כדאי. עוד משלו קראתי את "מבצע שיילוק" שלא ברור לי כמה הייתי ממליץ עליו, אבל גם שם יש את הטריק שרות משלב את עצמו כסופר בתוך העלילה.

ולסיכום
למרות כמה קטעים מעיקים או מייגעים, הספר בהחלט מומלץ.

תקציר הכריכה האחורית (שהעתקתי כי לא מצאתי בשום מקום ברשת)
"
העובדות אינו אוטוביוגרפיה במובן המקובל: זהו נסיונו של מספר גדול, פיליפ רות, להתעמת עם עצמו, אך גם עימות בין הבדיון של המספר ובין הדבקות בעובדות המציאות.
רות מתרכז בחמש אפיזודות מרכזיות בחייו: ילדותו ונעוריו בשנות השלושים והארבעים בשכונה היהודית של העיר ניוארק; לימודיו בקולג';ההתאהבות המטורפת שלו בגרושה לא-יהודיה ופרשת היחסים ביניהם; העימות עם המימסד היהודי בעקבות השערורייה שפרצה עם פרסום קובלנת פורטנוי (מה מעיק על פורטנוי); ולבסוף – הגילוי בשנות השישים הסוערות את הצד המאני שבכתיבתו.
אחרי יותר משלושים שנות יצירה נותן פיליפ רות ביטוי לעובדות חייו: "כשאתה מעל חמישים, אתה נזקק להראות את עצמך לעצמך... תמיד היו העובדות שירבוטים חפוזים, קרש קפיצה שלי אל הבדיון... נראה לי שהפעם עבדתי בסדר הפוך לגמרי: לקחתי את כל מה שכבר דמיתי וייבשתי אותו, כדי להחזיר את החוויה שלי לעובדתיותה הקדם-בידיונית, המקורית"
"

על העלילה
לפני מס' שנים עברה על פיליפ רות איזו התמוטטות נפשית. בניסיון לאסוף את השברים הוא החליט לכתוב מין אוטוביוגרפיה שבה, בניגוד ליתר ספריו השואלים מעט מהמציאות ובונים תילים של דמיון, להפסיק את ההישענות על הדמיון ולכתוב את העובדות לאשורן. את תיאור ילדותו, יחסיו עם הוריו, תקופת לימודיו, יחסיו עם הנשים בחייו, הצלחותיו הספרותיות ויתר ענייני קריירה וכד'.

מבנה הספר לא ממש שגרתי, הוא אינו בדיוק אוטוביוגרפיה במובן המקובל. הוא פותח בפניה בכתב לאחד, צוקרמן, בבקשה לבחון עבורו את כתב היד של "העובדות" – סיפוח חייו האוטוביוגרפי.
בהמשך, גוף הספר הוא אותו סיפור העובדות, כפי שמספר רות על עצמו, כביכול דיווח מדויק ונטול סינונים ופרשנויות. החלק השלישי הוא תשובתו של צוקרמן לרות בה הוא מערער על יכולתו של רות להיות ביוגרף טוב של עצמו, מביא לו דוגמאות איפה הסתיר, איפה לא פירש מספיק, איפה התכחש למציאות. בכך מתערער למעשה הדיווח הכאילו נטול פניות.
ואם מישהו לא הבין מהפתיח, וגם פספס קצת בגוף "העובדות" אז בסוף מתבהר שאותו צוקרמן הוא למעשה גיבור אחד מספריו הקודמים.

על הסגנון
יש ישירות בוטה בדבריו של רות. עסיסי, שנון, סרקסטי והומוריסטי. לא בכדי יצא לו מוניטין כסופר שלוח רסן, הוא אינו נמסה בכלל לרסן את עצמו. גם בתיאור העובדות הוא כאילו מספר את אירועי חייו כהווייתם (עד שצוקרמן בא שוב ומנער אותו קצת).
יש רגעים ארוכים

על החוויה
יש רגעים לא מעטים של תחושת הזדהות ורוך רב שממש מרגש. בעיקר בתחילת הספר בו הוא מתייחס להוריו. יש קטעים שמעצבנים, בהם מתחשק לנער אותו (והוא היה שמח אם היה מישהו שם לעשות בדיוק את זה), יש קטעים שהוא מייגע, מברבר את עצמו לדעת.
הספר כולו 160 עמ' ברוטו, אבל הוא נחווה לי כברבה יותר.
זה לא הספר הראשון של רות שאני קורא. קדם לו "מה מעיק על פורטנוי" התזזיתי, המתריס, השנון והמאוד כדאי. עוד משלו קראתי את "מבצע שיילוק" שלא ברור לי כמה הייתי ממליץ עליו, אבל גם שם יש את הטריק שרות משלב את עצמו כסופר בתוך העלילה.

ולסיכום
למרות כמה קטעים מעיקים או מייגעים, הספר בהחלט מומלץ.