ביקורת ספרותית על על התשוקה - פן ומשכל # מאת רחל גוטסמן
ספר מעולה

---

אני ואפרודיטה בבר תל אביבי

על התשוקה, ספרה של רחל גוטסמן עורר בי סקרנות, לתמונת הכריכה האפלה שלו: פלג גוף תחתון של אישה היושבת בשיכול רגליים חשופות.

רגליה החשופות של האישה בכריכת הספר של גוטסמן, חיברו אותי לסצנה הפרובוקטיבית ביותר בתולדות הקולנוע, לשרון סטון באינסטינקט בסיסי, היושבת לבושה בחצאית קצרצרה לבנה (צבע התום), בשיכול רגליים מול חוקריה, ולפתע באמצע חקירה משטרתית, היא מחליפה רגליים, באופן שהיא חושפת לרגע, או לא, את שיפולי בטנה. מדוע מי שכותבת על תשוקה נשית, נזקקת לסמל פרובוקטיבי של תשוקה גברית כמייצג ספרה, האם זאת לא פרובוקציה, או מניפולציה כשלעצמה?

הסרט אינסטינקט בסיסי, הוקרן בתחילת שנות ה-90, תקופה בה עשיתי שירות מילואים, עם ת. שישב איתי בנגמ"ש מפקדת סוללת התותחים. הוא היה בשנות השלושים, עדיין רווק ובודד. היה לו קולנוע ביתי, בו הוא הפיג את בדידותו, ונתן ביטוי לתשוקותיו. הוא הקרין את שרון סטון בחקירתה, בלולאות חוזרות, אין סופיות, לעתים הוא הקפיא תמונות, בניסיון לפענח את הרגע הפרובוקטיבי והמבלבל הזה, מתוך רצון אובססיבי להבין את סוד הנשיות. גם אני עדיין מנסה להבין את התשוקה, דווקא בגיל שבו נדמה שהתשוקות הולכות ומתפוגגות, אבל ממש לא.

כשם שת. בדרכו ניסה לפצח את יסודות התשוקה, כך גוטסמן, צעירה נאה, וד"ר להיסטוריה עתיקה, מנסה לפענח את משמעות תשוקת האלים, במושגים עכשוויים ואנושיים. מה לי ולמיניותה של אפרודיטה, מציבה גוטסמן עבורי שאלה, וגם מעניקה לכך תשובה בדרך לא שגרתית, העושה שימוש במגוון תחומי תרבות, בצורה קלילה וסוחפת, אך מבלי לוותר על החוויה האינטלקטואלית והאסתטית, הכרוכה בדיון העוסק במיתולוגיה עתיקה, בשפה הנעה בין שפת האקדמיה, לשילוב עם מלים בוטות שהצליחו לבלבל אותי. האם גוטסמן מייצרת פרובוקציה נוספת, כדרך להתבוננות במיתולוגיה היוונית ובתשוקה האנושית?

כותבות כמו מדלין מילר, בשירו של אכילס, פרנצ'סקה פטריצו, אני הלנה המופקרת, או מרגרט אטווד, פנלופאה, המיתוס של פנלופה ואודיסאוס, טענו כי המיתולוגיה היוונית היא בעיקר סיפור גברי, המקפח ומשעבד את הנשים לגחמות הגברים. כך גוטסמן בקולה האישי והנשי, מבארת את המיתולוגיה היוונית, תוך ביצוע קישורים למושגי מיניות עכשוויים.

מדוזה, ידועה בתודעה, כאחת מהמפלצות המחרידות ביותר, ששערה היה נחשים חיים. פרסאוס, ערף את ראשה, כמעשה גבורה. גוטסמן טוענת כי הסיפור של מדוזה שונה לחלוטין, היא הייתה כוהנת האלה הבתולה, יפיפייה בעלת תלתלים גולשים שפוסידון התאהב בה, והביא אותה למקדש האלה אתנה, שם הוא ספק אנס אותה, ספק תינה עמה אהבים. אתנה האשימה את מדוזה שחללה את קדושת מקדשה והענישה אותה בכך שהפכה אותה למפלצת. דמותה המודרנית של מדוזה מייצגת נשיות הנתפסת, חזקה ומסוכנת, המאיימת על הגברים, ההופכים אותה בדמיונם למפלצת שצריך להביסה, ואף מותר לאנוס אותה.

גוטסמן כתבה וערכה את סיפרה באופן דומה לספריו של אומברטו אקו, על הכיעור והיופי, אך לעומת הגודש של אקו בתמונות וטקסטים, היא בוחרת מסגרת מצומצמת יותר של חומרי רקע, המאפשרת קריאה רצינית, אך לא מכבידה, המשולבת עם ויזואליות בצורה נכונה ומזמינה, הגורמת להנאה צרופה. בספרה יצירות אמנות, שהמכנה המשותף שלהן, הוא האופן שבו התמודדו אמנים בזמנים שונים עם המיתולוגיה היוונית, לרוב הם ראו באלות, מבטאות מיניות ותשוקה. דנאדיה של אוגוסט רודן, מייצגת נשים הנאלצות להינשא בעל כורחן לגברים, אתם הן רוצחות בזעמן, או פסיכה של ז'אק לואי דויד, המתארת את ייסורי האישה הננטשת, ועוד עשרות יצירות אמונת מרהיבות.

לצד התמונות מציגה גוטסמן, ציטוטים מטקסטים עתיקים, ומודרניים, המבטאים את התשוקה באמצעות המילה הכתובה, כמו שיר של יונה ולך. גוטסמן מעניקה מבט אישי וספרותי לנושא האורגזמה: "עבור האישה המין הוא מקדש והאורגזמה היא המקום שבו העולם הגשמי מתחבר עם האלוהות" (108). מילים דומות לחשה לי אהובה לפני שנים רבות, ורמזה לכך שאני לא אליל נעוריה.

כשגוטסמן מדברת על אהבה ממבט ראשון, היא גם מספרת סיפור אישי, " נפלו זה לזרועות זה בסחרור עיוור, בכוחניות מורעבת, הוא אמר שהוא רוצה לטרוף אותי ואני נעתרתי, אמר שרוצה לנפצני לאלף חתיכות ואני כה רציתי להתנפץ. התנפלתי ואחזתי ושרטטי ומשכתי, נרגשת והמומה למצוא סוף- סוף עוד מישהו רעב כמוני" (46) סיפור שסחף אותי וסחרר אותי למחזות אהבה ותשוקה, והחזיר אותי למקומות ולזמנים שבהם ערכתי מסעות ליבשות חדשות ולא נודעות.

שסיימתי את הספר, ייחלתי לעצמי, רחל גוטסמן, ספרי לי, על פסיכה, אפרודיטה, מדוזה, הלנה היפה, ושאר חברותיהן וכמובן הגברים שלהן, בבר אפלולי, כמו בתמונה המלווה את מסע היח"צ לספר שלך, בה את יושבת בשמלה אדומה, על הבר, אין מתאים ממנו, להרצאה על התשוקה, כמו הפרויקט של מכללת בית ברל שקיימה הרצאות לצעירים בברים, אפופים אדי אלכוהול, והורמונים. אני מזמן הפסקתי להיות צעיר, אבל אני עדיין משתוקק להרצאה מסוג זה, שם לבטח אחוש במגעה של אפרודיטה האלה, ואולי אם יהיה לי מזל, קופידון ירה בי חץ אהבה.

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על על התשוקה - פן ומשכל #