"אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה"...
את שיר הפרטיזנים, הכרתי היטב מהטכסים בבית הספר. בית אחד בו, מבטא במילותיו ומקצביו, את הקשר האידיאולוגי הברור בין שואה, גבורה ותקומה:
אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה
את אור היום הסתירו שמי העננה
זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא
ומצעדנו עוד ירעים אנחנו פה
את הספר פלוגת הד"ר אטלס, של ש. בורנשטיין, רכשתי בילדותי מחנות יד שנייה בחיפה, בהשראת המנון הפרטיזנים. הוא מספר על פלוגת פרטיזנים אחת, ביערות בלרוס ועל אישיותו יוצאת הדופן של ד"ר אטלס, הרופא שהפך למפקד לוחמים יהודים גאים ונחושים. אטלס היה גיבור ילדותי.
לעתים אני חוזר לספרי נעורי, מנסה לברר את כוחם ותקפותם של המיתוסים שעליהם חונכתי. כעת אני מבקש לחזור לספר העוסק בשואה ובגבורה, בניסיון לברר את ערכו עבורי על בסיס מבחן הזמן.
הספר פלוגת הד"ר אטלס, בהוצאה מוקדמת משנת 1965 של הקיבוץ המאוחד ובית לוחמי הגטאות, מאופיין בכתיבה מינורית המתארת את החורבן. העברית בו מעט ארכאית, ומחייבת סבלנות. כשעברתי את מחסום השנים, נחשפתי לספר מפתיע בעצמת הסיפור שלו.
הספר הוא עדות אישית מעניינת, ורהוטה על לוחמים ביחידות יהודיות מאורגנות. הוא משקף דילמות מורכבות, האם לצאת אל היערות, ובכך לעזוב את המשפחות, ולחשוף אותן לתגמול הגרמנים. האם לצאת לסביבה עוינת של משתפי פעולה ושונאי יהודים, ללא רקע צבאי וללא מיומנויות הישרדות הנדרשות בסביבת מזג אוויר קיצוני, ובאזורי ביצות?
הספר מתמקד בד"ר אטלס בן 27, מפקד הפלוגה, ששימש כרופא בית החולים באחת מהעיירות. המאורעות הגדולים, הביאו אותו לשינוי מסלול חייו, ב- 1942 הגרמנים טבחו ביהודי עיירתו, אמו ואחותו הצעירה נרצחו, מה שגרם לאטלס לקבל החלטה, לברוח אל היערות, לאסוף קבוצת יהודים נרדפים ולהפוך אותם ללוחמים נועזים. אטלס אסף את לוחמיו בכך שהבטיח להם להיות " פלוגת נואשים ", המבקשת נקם. ברגעים של ייאוש ותחושת כישלון, התגלתה מנהיגותו של אטלס שאמר, אנו לומדים מן הניסיון, עיקר העיקרים הוא - לא להתייאש, לכו ונסו עוד פעם.
בורנשטיין מתאר בצורה נפלאה, את הפסיפס האנושי ממנו הורכבה הפלוגה, בוגדוש, תלמיד הישיבה השתקן, אמיץ ולוחם רב תושייה שהסתער בראש הפרטיזנים. בין החבלנים בלטו יהודים, כמו ברוך לוין שלזכותו נזקפו רכבות רבות, אותן הוריד מהפסים. אחת מהתופעות המרתקות, היא חלקם של היהודים, במערך הרפואי, בית חולים צבאי הוקם בביצות, רופאיו, ובהם כירורגים ואחיות, כולם היו יהודים גאים במוצאם.
סיפור הילדים שהצטרפו ללוחמים הוא מרגש, צעיר הלוחמים, יצחק סקוזה, ילד בגיל - 13, קנה לעצמו שם של פרטיזן וסייר מובהק. אף שרובהו היה גדול ממנו, אף אחד לא צחק עליו בשל כך. הוא השתתף בקרבות כתף אל כתף עם הלוחמים הבוגרים, ונודע באומץ ליבו.
אטלס שנודע בתעוזתו, זכה לקבל בשנת 1942, את אות ההצטיינות הגבוה ביותר של הממשלה הסובייטית, לפני שנהרג באחד מתקיפות הגרמנים על מחנהו. הביאו אותו מקו האש וקברהו בחיפזון לאור אבוקות באחת מחפירות המחנה, באמצע הביצות.
אפילוג
סיפורו של הד"ר אטלס, זכה להמשך מפתיע, 66 שנים לאחר מותו, בשנת 2008, הוא הובא לקבורה בטקס צבאי ויהודי, לאחר שאחד מהגנרלים בצבא הבלרוסי ולנטין אבוחוב, החליט להעניק ללוחם את הכבוד האחרון. הוא פנה לרב הראשי של בלרוס בכדי לסייע לו בהבאת אטלס לקבורה, גופתו הועברה לקבורה בבית הקברות היהודי העתיק בעיירה דיאלטאבה, ליד קבר האחים של יהודי העיירה, שבו טמונים 3,000 יהודים שנרצחו על ידי הנאצים.
אני לא יודע אם בטקס שרו את שיר הפרטיזנים, אילו הייתי שם, הייתי דואג כי השיר הזה יושר בגאווה, בעיקר מילותיו הראשונות: אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה. דרכו של הד"ר אטלס, עוברת כמקל שליחים, מדור לדור. הספר עדיין אקטואלי במסריו, מרגש בעוצמתו ונותן משמעות לחיים.











![האיצחקיה [מהדורת 2025]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers102/1026434.jpg?v=1772888315070)





