ספר טוב

הביקורת נכתבה ביום רביעי, 29 במרץ, 2017
ע"י רץ
ע"י רץ
זיוף אמת ומה שביניהם
זייפנית האומנות, של ב. א. שפירו, הוא מסוג הספרים המציג בפתיח אירוע אמתי ודרמתי, שוד ציורים יקרי ערך, ממוזיאון אמנות בבוסטון. אחת מהתמונות שנעלמה, היא יצירת המופת של דגה, אחרי הרחצה. תעלומה שהספר מבקש להעניק לה פתרון. נשמע מפתה ומזמין, אך מיד לאחר הפתיח, ירד על המערכה הראשונה מסך ערפל, אולי בכדי ליצור לסיפור ממד מסתורי. אווירה בלבד לא מספיקה, כאשר העלילה בתחילתה קלושה.
צפיתי להארה שתחבר אותי לספר, אך היא התמהמהה וכמעט חשבתי שמדובר בציפייה עקרה. לפתע היא הופיעה במפתיעה, לאחר שלושים עמודים, כתיאורים יפים ומרגשים של תמונות דגה, שהזכירו לי חוויה מרגשת ובלתי נשכחת בחיי.
בנעורי יצאתי לתחרות באירופה, החזרה שלי לארץ הייתה מפריז. את הימים האחרונים ניצלתי כהרגלי, לביקורים במוזיאונים ובגלריות, כפיצוי, למתח ולעומסים הגופניים הכרוכים במסע תחרויות. הביקורים האלה העניקו לי רגעים של שלווה. בהתחלה קיימתי סיור מאכזב בלובר, בו אפילו המונה ליזה הרצינה את פניה אלי. משם פניתי ללא תקוות גדולות, למוזיאון קטנטן של האימפרסיוניסטים, על שתי קומותיו שהיה מול הלובר. קשה לתאר במלים, את הרגע בו נעתקה נשמתי, וגאו רגשותיי, בשעה שעמדתי מול יצירות האמנות. מה גרם לי לכך, היו אלה בעיקר יצירות רנואר, עם נשותיו הגדולות, הברוקיות והקיטשיות שיופיין מלבלב בטבע, ולעומתן היו אלה נשותיו של דגה, הרקדניות, או הרוחצות שבלטו בשבריריותן וחיוורונן. אני עדיין מנסה להסביר לעצמי את הכוחות הנסתרים של יצירות דגה ורנואר שנגעו בנשמתי.
רות קלייר, היא אמנית מוכשרת מבוסטון, שהקריירה שלה נתקעה, לאחר שהוחרמה על ידי ממסד האמנות, כתוצאה משערורייה בה היא הייתה מעורבת, יצירת בן זוגה בעבר, שנתלתה במומה, הייתה יצירתה של רות, שבקשה לסייע לחברה האמן התקוע. כשרצתה לחשוף את האמת, היא הוגדרה ל"מתחזה הגדולה". כעת היא מציירת סדרת חלונות אורבניים, בטכניקת שמן מורכבת, המבטאים ניכור וחשיפה כהשתקפות מעוותת. אין סיכוי שיצירותיה יוצגו. למחייתה היא עוסקת בהעתקת יצירות מופת, אך היא מתקשה לשלם את שכר הדירה, ולרכוש לעצמה צבעים. בנקודה הנמוכה ביותר בה היא נמצאת, מציע לה איידן מרקל, סוחר אומנות ובעל גלריה יוקרתית ,עסקה מפוקפקת, היא תזייף עבורו את יצירת דגה הגנובה, ותזכה בתשלום שיכסה את חובותיה, ובתערוכה בגלריה שלו, שאולי תחלץ אותה ממצבה הנואש. רות מתחילה לעבוד על הזיוף, וחושדת כי היצירה שנחשבה כאמתית, היא מזויפת. אם כן למה ומתי זויפה היצירה, איך תשפיע העובדה הזאת על רות, ומה היא תחשוף על רוכשת היצירה, אשת החברה מסוף המאה ה-19, איזבלה סטיוארט גרדנר?
הספר הזה הוא לכאורה ספר מתח, אבל מוקד העניין בו שונה, יחסי הגומלין, בין אספני אמנות, כאיזבלה סטיוארט גרדנר, מי שרכשה את היצירה מדגה, לבין אמנים, מתווכי אמנות וזייפנים, חלקם מוצגים בספר כדמיות אמתיות, כמו הזייפן ההולנדי האן ואן מיחרן שזיופיו היו גאוניים. יש בסצנת האמנות, ובחיים עצמם, לא פעם העמדת פנים, שהזיוף האמנותי הוא מטפורה לקיומן. הספר מעלה שאלה גדולה, האם הגדרת יצירה כגאונית, ומקורית, לא נגועה בעצמה בהעמדת פנים ובזיוף?
רות העושה בחירה לא מוסרית, מעלה לדיון, את הבחירות המוסריות בחיינו, שהם לעתים מורכבות וסבוכות, מעצם העובדה שחלקן כלולות את המוסרי והלא מוסרי בבחירה אחת, כגוונים של אפור. לאן הבחירות המוסריות שלנו, או האי מוסריות שלנו, לוקחות אתנו, שואלת שפירו, באמצעות רות?
אבל יוותר מכל, הספר הזה מנסה לפענח תעלומה אחרת, את הכוח שיש ליצירות של דגה. לאחר יותר ממאה שנים, מדוע הן נחשקות ומרגשות. כשרות מביטה ליצירת דגה, היא מרגישה, "צבע ורגש פועמים מהבד", ודמעות מציפות את עיניה. כאמנית מוכשרת היא מסוגלת לפענח, את סודות האשליה, האופן שדגה יצר מניפולציה על רגשות המתבונן, באמצעות סימטריה מעוותת ולא מורגשת, או על ידי נקודת מבט אינטימית למתרחצת, המעניקה לנו תחושה מבולבלת, בין מציצנות לפומביות. שפירו מפענחת בצורה אלגנטית ופיוטית את האופן שבו יצירות גאוניות, כמו אלה של דגה, נוגעות ברגשות העמוקים והסמויים שלנו, כסימולטורים מתוחכמים המפעלים רגשות אנושיים.
האם מראה עיניים הוא ערובה לאמת, או שאנו רואים, את מה שאנו מבקשים לראות? מסובך, זה מה ששפירו הצליחה להעביר כמסר מעורר מחשבה בספר ההופך מעניין ככל שהוא מתקדם.
אני אמשיך לאהוב ולהתרגש מתמונות דגה, וממש לא אכפת לי להיות מושפע ממניפולציה מתוחכמת, שעדיין עובדת עלי בעידן הדיגיטלי.
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
תמונות דגה מהסדרה לאחר האמבטיה
http://hoocher.com/Edgar_Degas/The_Tub.jpg
http://hoocher.com/Edgar_Degas/Degas_Edgar_After_The_Bath_1895.jpg
21 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
רץ
(לפני 8 שנים ו-6 חודשים)
חני - תודה - גם אני הלכתי לאיבוד בלובר וחשתי תחושת תסכול. יש הרבה גורמים שגורמים לנו לפרש מציאות, בעצם השאלה אם קיימת מציאות, או שכל מציאות היא מדומה ?
אני אוהב את דגה, כי יש לו יכולת ללכוד שבריר של רגע, שבריר של תנועה.
|
|
חני
(לפני 8 שנים ו-6 חודשים)
הלובר היה ענק והלכתי בו לאיבוד
כשרואים מאסות של ציורים
לאט לאט הכל הופך למקשה אחת. את דגה גמאני אוהבת מאוד.אני חושבת שמה שהעיין רואה ואיך שהיא מפרשת את הדברים הוא תלוי אישיות.הציורים בשבילי הם דלת לעולם של פעם,הם מרגשים כי שפת הגוף הייתה אחרת והיא מרתקת אותי. והסקירה שלך נפלאה . |
|
רץ
(לפני 8 שנים ו-6 חודשים)
פרוייקה תודה לתגובתך, לא צריך להרחיק לכת לגבי הכוונות האמנותיות של המחברת, פשוט צריך יכולת מיוחדת לרתק את הקורא מהדף הראשון של הספר, לשפירו אין את היכולת
הזאת. אני מאוד אוהב את הזרם האימפרסיוניסטי, בגלל אופן הנחת הצבעים שהוא מלא שימחת חיים ומסחרר, את היציאה אל הטבע, אל מרחבי השדות הפתוחים, ואת היכולת לצייר דרך התמונה את הרגשות הפנימיים של האמן כלפי הציור, רגשות אותם הוא מצליח להעביר לצופה.
|
|
רץ
(לפני 8 שנים ו-6 חודשים)
בת - יה - תודה, כל אחד וטעמו, אני אוהב אצל אמנים פריצת דרך מתוך תבנית קיימת, לנקודת התייחסות שמשנה את העולם, כזה היה דגה.
|
|
רץ
(לפני 8 שנים ו-6 חודשים)
אירית - תודה מסכים אתך -הפרשנות שלנו לתמונה האנושית היא סובייקטיביות לחלוטין, מדוע אדם חושב שתמונה אחת מרגשת ואחרת לא, בין השאר בגלל שיש לו דעה ראשונית על
יצירה שהוגדרה כמופת, היא כזאת שהגישה שלו אליה היא חיובית מראש.
|
|
רץ
(לפני 8 שנים ו-6 חודשים)
דני - תודה - ראייה היא לא דבר אובייקטיבי, אנו מפרשים את האובייקט באמצעות תבניות הנמצאות במוחנו,
לעתים דעה קדומה, או השתוקקות, או הדחקה גורמים לנו לראות את המציאות באופן שונה מכפי שהיא, כך באמנות ובחיים.
|
|
רץ
(לפני 8 שנים ו-6 חודשים)
דן - תודה אכן הספר מדבר לחובבי אמנות ופחות לקורא שלא מתעניין בתחום.
|
|
פרוייקה
(לפני 8 שנים ו-6 חודשים)
רץ – אוהב את סקירתך, אני מנסה לנחש שהכוחות הנסתרים של יצירות דגה ורנואר שנגעו בך ורגשו אותך באו מעצם הסגנון, והן ההוכחה לכך שהאימפרסיוניזם למרות שמשך חיי היצירה שלו היו בין הרבע האחרון של המאה ה19 לרבע הראשון של המאה ה 20 הצליח לעמוד במניפסט האנטי רומנטי שלו כפי שבא לידי ביטוי ביצירותיהם של דגה, מונה, רנואר פיסארו סזאן ואחרים. כידוע אימפרסיוניזם בא מלשון "Impression", סגנון הפועל על התרשמות. על התחושות, וכשכזה הצליח להרשים גם אותך, אבל אתה עצמך אומר זאת על רות קלייר "כשרות מביטה ביצירת דגה, היא מרגישה צבע ורגש פועמים מהבד". אני חושב שחוויה דומה עברה גם עליך.
אתה כותב על מסך הערפל לאחר הפתיח, האם קיימת אפשרות ש ב.א. שפירו ניסה בכתיבתו ליישם, אף הוא, טכניקה אימפרסיוניסטית? [או שאני נותן לו אשראי רב מדי], שכן משיכות המכחול הגסות והיעדר קווי מסגרת חיצוניים שהם ממאפייני הסגנון יוצרים באמת, כפי שכתבת, ערפול ואווירת מסתורין. ערפל ומסתורין מסתדרים ביניהם בדרך כלל טוב מאד, שכן ערפל מעניק את חסותו כמסתור למסתורין. בכל ביקור שלי בעיר זרה גם אני מקדיש זמן לביקור במוזיאונים. לא אחת אני נדהם בראותי אמן [בדרך כלל מתלמד] עומד אל מול תמונה ומעתיק אותה לקנבס שלו עד לפרט האחרון, בהרבה מהמקרים התוצאה יוצאת מן הכלל. ואז אני מחפש את הניצוץ המיוחד המבדיל בין יצירת המופת לתעתיק, ומחשבה חולפת במוחי שקו התפר שבין מה שנחשב כתעתיק מוצלח לבין זיוף הוא תרחיש שמתקיימים בו מספר תנאים ובמיוחד: העלמות המקור, יזם נוכל וצרכן פתי. וכדרכי מעולם המוסיקה: שארל קקלן [1867-1950] היה מלחין שנפל בין הכיסאות של שני ענקים אחרים: קלוד דביוסי [1862-1918] ומוריס ראוול [1875-1937] שהיו אבות הזרם האימפרסיוניסטי הצרפתי. מספרים שפעם דביוסי פנה אל קקלן ואמר לו: אני עסוק מדי... כתוב אתה יצירה עבורי, ואני רק אחתום עליה... קקלן מספר זאת בזיכרונותיו והוא לא היה שקרן... ובכן, גם גאון יכול היה להיות זייפן. |
|
בת-יה
(לפני 8 שנים ו-6 חודשים)
רץ תודה, אהבתי את הביקורת, את הציורים של דגה אני לא אוהבת, כך שהספר הזה
כנראה לא יגיע לספרייתי.
|
|
דני בר
(לפני 8 שנים ו-6 חודשים)
אירית- בהמשך לדברים שלך.
היה לנו סרט הדרכה שנקרא: in the eye of the beholder (לא סרט הקולנוע בשם הזה). סרט קצר מאוד ומצוין שמראה אישה, ראש שמוט, מיטה, סכין על הרצפה. ואיך כל אחד רואה מציאות אחרת, ובונה לו תמונה אחרת ושונה לגמרי. מרצח ועד מודל של צייר. |
|
אירית פריד
(לפני 8 שנים ו-6 חודשים)
"האם מראה עיניים הוא ערובה לאמת או שאנו רואים את מה שאנו מבקשים לראות?" זו באמת שאלה שאלתית, שבה אני דשה כל חיי. והתשובה לכך היא גם וגם, כי חוויית הראייה מורכבת לא רק מתמונת העולם שנופלת על הרשתית אלא גם מהפרשנות שלנו כמתבוננים, לאותם הגירויים שנקלטים בעיננו וגם למשמעות שאנחנו מעניקים להם. וזה בעצם עולם ומילואו שנכללת בו גם הפסיכולוגיה הקוגניטיבית וגם מדעי המוח ומכלול החושים האנושיים שלנו. והרבה פחות מהפיזיולוגיה של העין .... אז אם כך, מי יישורנו ?
רץ- תודה. אתה תמיד מרתק . |
|
דני בר
(לפני 8 שנים ו-6 חודשים)
ואני חשבתי שרנואר זה רק חנות בגדים :)
ביקורת שאפשר למסגר ולתלות.. ויש בה גם תהיות מעניינות: "האם מראה עיניים הוא ערובה לאמת, או שאנו רואים, את מה שאנו מבקשים לראות?" וגם.." לאן הבחירות המוסריות שלנו, או האי מוסריות שלנו, לוקחות אותנו." |
|
דן סתיו
(לפני 8 שנים ו-6 חודשים)
רץ
ביקורת מעניינת, מחכימה ומעוררת מחשבה על ספר שלא נראה לי שאקרא.
|
|
רץ
(לפני 8 שנים ו-6 חודשים)
Pulp_Fiction - תודה לתגובה, ממש שמחתי שיש משהו נוסף שהרגיש כמוני בייחס ליצירות האלה, אני הכרתי את מוזיאון האימפרסיוניסטים, בגלגול הקודם שלו, מול הלובר.
|
|
רץ
(לפני 8 שנים ו-6 חודשים)
לי תודה
|
|
רץ
(לפני 8 שנים ו-6 חודשים)
אפרתי - תודה הספר ממש מעניין באופן שבו הוא מציג דילמות מתחום האמנות, שהן בעצם דילמות אנושיות, שהמסגרת שלהן
היא המרחב שבין הזיוף לאמת.
|
|
Pulp_Fiction
(לפני 8 שנים ו-6 חודשים)
מעניין.
ד'אורסה הוא ה-מוזיאון שלי בפריס ובאגף של האימפרסיוניסטים הרגשתי שאני על גג העולם. תודה, מעניין.
|
|
לי יניני
(לפני 8 שנים ו-6 חודשים)
יפה. מעניין. רץ תודה
|
|
אפרתי
(לפני 8 שנים ו-6 חודשים)
מסקרן ביותר.
|
21 הקוראים שאהבו את הביקורת