זה ספר ממש מוכר ובכל זאת לקח לי 23 שנים להגיע אליו- וזה קרה, במקרה, ברכבת, כשהשתעממתי וחיפשתי איזה ספר. מדהים הקטע הזה שאפשר להשאיל לקריאה ספר בתחנת רכבת.
הספר הזה לא מכיל איזה עומק ספרותי, אין פה איזו שפה גבוהה של כתיבה (אפילו ההפך), אבל יש בספר הזה משהו כל כך כיף. כמו לראות איזה קומדיה בנטפליקס. אין לזה הרבה עומק אבל זה פשוט כיף, משחרר את הראש. אז את רואה עוד פרק, ועוד פרק, ועוד אחד.. ובגלל זה סיימתי את הספר הזה בכמה שעות.
והאמת שלמרות שלא הזדהיתי עם אף דמות, למרות שהספר הזה מרגיש כמו סטנדאפ או משהו, אהבתי את הדמויות. כאילו ממש אהבתי. ואולי מביך לספר אבל הזלתי דמעה בסוף. ואהבתי גם את כל הסיפור הזה והאווירה הצעירה של הספר, הסיפורים האלה שהם כל כך "רגילים" בתכל'ס, אין פה איזה סיפור על מישהו שנוחת על הירח וזה דווקא נחמד לשם שינוי.
את המילים הגסות בהתחלה לא אהבתי אבל התרגלתי ולפעמים זה נהיה אפילו מצחיק.
אחלה ספר להעביר איתו נסיעה ברכבת, המתנה בתור או סתם תקופה שבאסה. זה לא ספר עם עומק רב, אבל כיף שהוא קיים.

ספר חביב שדי נהניתי מקריאתו. הספר כולל הגיגים של גבר צעיר שמחפש את עצמו ובסופו של דבר מוצא אהבה. אם אני זוכרת נכון (כי קראתי מזמן), הדבר די מפתיע אותו כי בדרך כלל הוא לא איש של זוגיות, אלא יותר איש שנזרק על חוף הים במפגש עם החבר'ה. לדעתי הספר קליל רק לכאורה. הלכה למעשה, הוא כולל תובנות די עמוקות על החיים. אחת התובנות שאהבתי והתחברתי אליה ומקווה שגברים לא יכעסו עליי, אבל נוכחתי שלגבי גברים רבים היא נכונה:

משל הגבר כקציצה: למה גבר לא מתחתן מהר?
הוא כמו קציצה, אם שמים אותו על אש גבוהה, הוא נשרף מבחוץ, אבל לא מוכן מבפנים. לעומת זאת גבר שלוקח לו זמן להתבשל, אבל כשהוא יהיה מוכן הוא יהיה מוכן מבפנים ואז הוא יהיה דליקטס.
מה אתן מעדיפות?

***


בשבילי, לקרוא את הספר הזה (בשלוש שעות), זה כמו לחזור לחיי הרווקות ההוללים שבעצם אף פעם לא היו לי. זה לזיין, להשתולל, לעשות מה שבראש שלי, להיות מוכשר ורהוט ומצליח עם בחורות, ללמוד קולנוע בניו יורק ולטייל ברכב בקוסטה ריקה, להשתכר, ללכת לנערות ליווי, לשכב עם שתי בחורות מהממות ביחד, להיפרד, להיזרק, להיטרף.
כל מה שעשיתי כשהייתי צעיר, במציאות האלטרנטיבית שמעולם לא היתה באמת.

בעצם, נדמה לי שהספר הזה הוא גם איזשהו סוג של אלטר אגו אופציונלי גם לאילן הייטנר, שבקריאה זריזה של הביוגרפיה שלו אפשר לזהות בקלות קווי דמיון לגיבור הספר, בין השאר לימודי כלכלה, ואחר כך קולנוע בניו יורק. אין לי ספק שחלק מהחוויות הכתובות בספר כתובות מכלי ראשון, והייטנר עשה מה שכל סופר טוב עושה, וזה לקחת את המציאות ולשפר אותה ולהשתולל קצת עם הדמיון עד שיוצאת לך מציאות עדיפה בהרבה.

הספר עמוס בתובנות בשנקל על מהות החיים ויחסי גברים-נשים (או יותר נכון בנים-בנות עד גיל שלושים), אבל הכול זורם, די משעשע, סקסי ופשוט. צריך לקרוא גם ספרים כאלה, סוכריות שנגמרות אחרי זמן קצר ולא משאירות חותם מי יודע מה. אפשר לחזור ולקרוא את הספר הזה בעוד, נגיד, שנה, כאילו אף פעם לא קראת אותו.

ספר זה הוא שמן למדורת הרדידות והטימטום שקיים לפעמיים בספרים, אבל אם אנשים מתחברים לזה כניראה הם צריכים את זה לפעמיים...
אחרי הפצרות רבות מצד חברי הטוב לעיין בספר (אף שסירבתי לאחר קריאת תקציר הספר. הבנתי שאפשר לכתוב בתוך ספר על פס קקי בתחתוני זרים, אבל לא הבנתי איך אפשר לכתוב על זה ספר)
קראתי, סגרתי, פתחתי שוב, סיימתי ומיד שמתי אותו מתחת לרגל השולחן בחדרי, כי ממילא הוא הרבה זמן מתנדנד והנני עצלן לתקנו....
אני אדרג את הספר בשני כוכבים אחד על כתיבת הספר. והכוכב השני יסמל את המקום שממנו באים חובבי ספרים משונים אלו...

ספר זורם וקליל, קראתי אותו במשך שעה וחצי.
אילן הייטנר כותב בצורה משוחררת ביותר, בלי לעשות חשבון.
יש כאלה שיזרמו עם הסיפור, ייהנו ויצחקו, ויש כאלה שיירתעו ויעזבו באמצע.
ספר שקיים בו המון הומור וצחוק, אהבה וסצנות סקס מטורפות, דרמות מפתיעות, ופרידות.

לא כל ספר טוב, חייב להיות עם פואנטה, כאן נכתב באופן שונה, ובכל זאת מעניין וסוחף.
אהבתי, ממליצה לכל אלה עם ראש פתוח וזורם.

איך מישהו הצליח לקרוא אותו?! ועוד עד הסוף?!
הצטערתי על כל מילה שהספקתי לקרוא.. לא קריא ותקוע.
לא מצאתי את השנינות שבו או את הקלילות שלו.
מזל שלא קניתי אותו, אחרת הייתי זורקת אותו לפח מחזור - אולי כך הייתה לו כפרה על בזבוז נייר כה המיותר!

לאחרונה גיליתי שהשפעתו של סבון כלים על ג'וקים דומה לזו של תרסיסים יעודיים, ואפילו חזקה משל חלקם (אל דאגה, את הניסויים אני מבצע רק על תיקנים שנידונו למוות במשפט צדק, או לחילופין שבחרו בחירה מושכלת ופילוסופית בהתאבדות וביקשו ממני להיות ממית החסד).

לספרים של אילן הייטנר יש השפעה דומה על תאי המוח שלי.

ידידה טובה השאילה לי את הספר הזה. לא היא, לא הכותרת, ולא התקציר בגב הספר נתנו לי מושג על למה לצפות. "רק קרא את הפרולוג" היא אמרה לי. וכך עשיתי.כעבור שלושה ימים מצאתי את עצמי כבר זולל עמודים בקצב.

השפה שבה זה היה כתוב פחות מליצית ממה שאני כבר ציפיתי מספרים - במובן הטוב הכוונה.
ורק אגיד כמה מילים על הגיבור, למרות שלא חוויתי חו"ל או ציפיות מהחיים כמוהו, יש בו משהו שמעורר ספק הזדהות כי אני לא יותר טוב ממנו, וספק סימפתיה כי בגדול באמת אין לו יותר מדי כיוון בחיים, כשהצלע הנשית היא התקווה הכי טובה שלו ללהשלים את הפינה הזו.

למרות הסתמיות לכאורה של הסיפור, היו שם המון תובנות גדולות על החיים הקטנים, בפרט שלי :)

מהתחילת הספר בוטה מאד.לקחתי אותו כי
הספרנית המליצה עליו בתור משעשע ומצחיק.
לדעתי הספר הוא גס מאד -גם לא לגדולים-
היה אפשר לחסוך..ובמקומו להכניס מילים נקיות
ומתאימות לכל האוכלוסיה הצורכת ספרות ישראלית
חינוכי-הוא לא!חד משמעי.
עצרתי בתחילת הספר בוא נגיד התאכזבתי.
וחבל שכך.