כשהיה לי עוד זמן לשחק במחשב המשחקים האהובים עלי היו משחקי תפקידים. אתה בונה לעצמך דמות (בד"כ שמתאימה לימי הביניים) בוחר לה משלח-יד ומוביל אותה ברחבי עולם דמיוני כל שהוא למשימות שעליה לבצע.
עד היום אני קורא את ז'אנר הספרים המקביל הלא הם סיפרי הפנטזיה. ותמיד לא משנה מתי בחרתי לדמותי את משלח-היד של הנוכל או פגשתי את הדמות בספר. תמיד דמיינתי אותו כיותר מגנב פשוט. יותר כדמות חלקלק וערמומית אשר תמיד נמצאת צעד אחד לפני כולם. מעשי הנוכלות שהוא מבצע הם הרבה יותר מכיוס פשוט (אף כי לרוב גם הם שזורים פה ושם) ויותר דומים לאומנות. היכולת להקסים אנשים בחלקות לשונו או יכולתו לעטות וליפשוט דמויות בד בבד עם הומור מושחז תמיד הילכו עלי קסם.
זו הסיבה שהדמות האהובה עלי בסדרת הספרים הבלגריאד/ מלוריאן היא כמובן הנסיך חלדאר, או משי ככינויו העממי.
זו הסיבה מדוע אני חושב שסדרת הספרים המכונה "הטאמולי" היא סדרת חיקוי מאכזבת מאוד של דיוויד אדינגס (והגנב "חאלאד" הוא בושה למקצוע).
וזו הסיבה שהספר הזה הוא ללא ספק הספר שפורש בצורה הטובה ביותר את דמותו של הנוכל "האידאלי" בעיני.
לוק לאמורה הוא חכם כמו שד, חלקלק יותר מצלופח ומשרה קסם יותר ממרלין הארור בכבודו ובעצמו. ובנוסף הוא מפיל בחכתו רק את האצולה, כסימן לאקסלוסיביות שלו.
אך הנוכלים האלה הם הרבה יותר מזה, פעמים רבות הם מסתירים בתוכם לב נאמן לחברים, ובסופו של דבר הם יעשו את הדבר הנכון בין אם זה לעזור לחבר או להציל אנשים חפים מפשע.
בהחלט לוק לאמורה במיטבו.
מעבר לכך, ההוצאה לאור האמריקאית שאת הגרסא שלה קראתי, עשתה לספר כריכה יפיפיה עם תקציר בהחלט מניח את הדעת.
סקוט לינץ' כותב בעט מושחז וכתיבתו מלאה בהומור חד כתער שבהחלט גרם לי לצחוק כמה וכמה פעמים במהלך הספר.
אין ספק שהספר מקבל ממני 4.5/5 תולעים
