“הספר "משחק לונדון" מאת לן דייטון (הוצאת מעריב, 1989) הוא השלישי בטרילוגיית "משחק בשלוש מערכות", מותחני ריגול המתרחשים בראשית שנות השמונים ועוסקים בעימות הבין-גושי במלחמה הקרה. ספרי ריגול עוסקים תמיד בבגידה. אם אין מדובר בסיפור על ריגול נגדי ומרדף אחר בוגד בשירות, קרי צייד חפרפרות, הרי שמדובר במאמץ לגייס סוכן בקרב האויב (שיהיה כמובן בוגד מנקדת המבט של האויב). כך שלמעשה מדובר בסיפור על נאמנויות וערכים, אלה שנותרנו מסורים להם ואלה שזנחנו מסיבה כזו או אחרת. גיבורו של דייטון, ברנרד "ברני" סמסון, איש השירות החשאי הבריטי (המכונה בספר בכינוי "המחלקה") נחלץ, פחות או יותר, מהריסות חייו האישיים, לאחר שהתברר כי אשתו, פיונה, שעבדה בשירות החשאי בתפקיד בכיר, הינה למעשה סוכנת כפולה של הביון הסובייטי. סמסון, בנו של קצין מודיעין שפיקד על תחנת ברלין של השירות החשאי הבריטי, גדל בברלין ופעל שנים ארוכות מאחורי "מסך הברזל" כקצין איסוף והפעיל סוכנים במזרח-גרמניה. אחד ממפקדיו במשרד, ברט רנסלר, מודה שבשירות החשאי "אין מישהו שהניסיון שלו כאיש-שדה ישווה לשלך. אתה מבריק כמו שד, חרף העובדה שלא למדת בצורה מסודרת ושזה מעיק עליך מאוד. לגבי רוב הדברים הקשורים לאגף-הגרמני, יש לך מקורות מידע בלתי-רשמיים משלך, ולעיתים קרובות אתה משיג חומר שאף אחד לא יכול להביא. אתה ישר. אתה מגיע להחלטה, וכותב את הדו"חות שלך בלי לשים זין על מה שמישהו ירצה לשמוע" (עמוד 143). בספר הראשון בטרילוגיה חילץ סמסון את ברהמס 4, פקיד בכיר בבנק של מזרח-גרמניה שגויס לעבוד למען המודיעין הבריטי, כיוון ש"לפני שנים רבות הוא סיכן את חייו כדי להציל את חיי" (עמוד 48). בספר השני הצליח לגייס ("להחתים", מכנה זאת דייטון) את קצין הק.ג.ב ניקולאי סאדוף, המכנה את עצמו בשם אריך סטינס, "כאשר כולם אמרו שזה בלתי-אפשרי" (עמוד 25). עלילת הספר נפתחת זמן קצר לאחר סיום הספר השני. כעת מנהל סמסון מערכת יחסים רומנטית עם גלוריה היפה, שעובדת עמו במשרד, ומגדל את ילדיו, שנותרו בלא אם. אריך סטינס, הסוכן הסובייטי, הושם בבית בטוח ונחקר על כל אשר ידוע לו. אחד מפרטי המידע שהוא מסור מוביל למעצר של אלווירה מילר, סוכנת ק.ג.ב בגרמניה שמספרת לסמסון בחקירתה כי המידע שהשיג הארגון מלב צמרת המודיעין הבריטי סווג תחת שני שמות צופן. הייתכן שישנו בוגד נוסף בצמרת הביון הבריטי? סמסון חושב שכן. אלווירה טוענת שמדובר בטעות ושהתבלבלה מתוך טיפשות, אולם התנהגות מטופשת איננה תירוץ המתקבל על דעתו של סמסון. סוכנת מקצועית של הק.ג.ב איננה טועה, בוודאי לא מתוך טיפשות. משהו בהודאתה אינו חדל להטרידו. במקביל, סטינס, שהיה להוט אחר התגמול הכספי שהובטח לו בעת שגיוס, מסרב לדבר וברט רנסלר מטיל על סמסון לברר מדוע. בכרך השלישי של הטרילוגיה ההימור גבוה משהיה בעבר. בעוד סמסון לכוד במבצע שמוביל רנסלר, איש משרד בכיר אך חסר ניסיון מבצעי הוא נדרש להכריע בשאלה האם סטינס אכן ערק או שמה מדובר בסוכן סובייטי נאמן במיוחד שנשלח לזרוע הרס, בלבלול ודיסאינפורמציה בלב המודיעין הבריטי. סמסון יודע, צוותי חיסול של הק.ג.ב יודעים את מלאכתם היטב. אבל גם סמסון הפנים היטב את שיעורי ה"שלוף – דרוך – תירה" שלמד. "ברט עמד כאשר המכונית התפוצצה, הוא עמד בדיוק ביני ובין שני הגברים. הפיצוץ נתן לי את רגע ההסחה שהייתי זקוק לו. רכנתי קדימה כדי לראות מה קורה מעבר לברט. האקדח שלי, עם משתיקול, היה על ברכי, עטוף בעיתון. יריתי פעמיים לעבר הצעיר. הוא לא נפל, אבל השליך את הרובה שלו וצנח על מכונת הכביסה כשהוא אוחז בחזהו" (עמוד 211). המשחק הופך לרשת סבוכה של מחויבויות ישנות, נאמנויות ובגידות. בשיאו של הספר, במרדף מהיר בלב ברלין, סמסון עשוי לגלות ש"אף אחד לא לוקח את המשחקון, המערכה והמשחק. אף פעם" (עמוד 366), אבל אסור לו להפסיד. דייטון, היסטוריון צבאי וסופר מתח בריטי, הוציא מתחת ידו ספר יעיל, מהודק ומותח. תרגומו של פרידמן מוצלח במיוחד. ניכר במחבר שהוא הולך בצעדיו של ג'ון לה קארה (ומוסיף כמה אבנים משלו לבניין) ואינו שייך לאסכולת פלמינג ודומיו שהפכו את המרגלים מפקידים אפורים לכדי סופר-גיבורים כל-יכולים. מה שצרם לי במהלך הקריאה היה עובדת היותו של הגיבור כה אמריקני (שלא לומר קאובוי) בדרך התנהלותו עד שהיא אינה מסתדרת עם עובדת היותו בריטי לחלוטין. גם העובדה שדומה שסמסון למד בבית הספר היסודי ובתיכון עם כל מי שחשוב להכיר בעולם הביון של גרמניה היא מקרית מדי בכדי להיות אמינה. אבל גם כך וגם כך וסמסון הוא בהחלט גיבור שקל לאהוד, לשמוח בהצלחתו ולהתעצב כשהוא נכשל. מותחן משובח.”

“הספר "מערכת מקסיקו" מאת לן דייטון (הוצאת מעריב, 1989) הוא השני בטרילוגיית מותחני ריגול המתרחשים בראשית שנות השמונים ועוסקים בעימות הבין-גושי במלחמה הקרה. ספרי ריגול עוסקים תמיד בבגידה. אם אין מדובר בסיפור על ריגול נגדי ומרדף אחר בוגד בשירות, קרי צייד חפרפרות, הרי שמדובר במאמץ לגייס סוכן בקרב האויב (שיהיה כמובן בוגד מנקדת המבט של האויב). כך שלמעשה מדובר בסיפור על נאמנויות וערכים, אלה שנותרנו מסורים להם ואלה שזנחנו מסיבה כזו או אחרת. עלילת הספר נפתחת זמן קצר לאחר סיום הספר הראשון. גיבורו של דייטון, ברנרד "ברני" סמסון, איש השירות החשאי הבריטי (SIS) מנסה להיחלץ מהריסות חייו האישיים, לאחר שהתברר בספר הקודם כי אשתו, פיונה, שעבדה בשירות החשאי בפקיד בכיר הינה למעשה סוכנת כפולה של הביון הסובייטי. סמסון, בנו של קצין מודיעין שפיקד על תחנת ברלין של השירות החשאי הבריטי, גדל בברלין ופעל שנים ארוכות בחשאי במזרח-גרמניה. סמסון "נרקב" מאחורי מכתבה, ובספר הזה מתברר מדוע. ב-1978 , בעת שסמסון פעל כקצין איסוף והפעיל סוכנים במזרח-גרמניה, הוא כמעט נהרג בעת שניסה להתגנב בלילה חזרה למערב-גרמניה דרך האזור המפורז שבין הגרמניות. "לילה אחד, ב-1978, חציתי איזור כזה. האיש שהיה אתי נהרג. מקס המסכן, חבר טוב. הוא צרח כל-כך חזק עד שהייתי בטוח שהם יגלו אותנו, אבל השומרים חששו להיכנס לשדה המוקשים, ומקס הוציא את הזרקור מכלל פעולה ביריית אקדח מוצלחת. זה היה הדבר האחרון שעשה בחייו; הבזק הירי גילה את מקומו המדויק. הם ירו בכל נשק ארור שהיה להם שם. אני הצלחתי לעבור, אבל הייתי כל-כך מזועזע עד שהוציאו אותי ממצבת אנשי-השדה, ומאז אני איש מכתבה" (עמוד 207). הקריירה המקצועית שלו עומדת על פי תהום, שכן לאור עריקתה של אשתו מפקדיו אינם בוטחים בנאמנותו לשירות ולמדינה. והנה צצה לה הזדמנות להוכיח כי נותר נאמן. מפקדיו רוצים כי "יחתים" את אריך סטינס, רב-סרן בק.ג.ב. לתפיסתם, סמסון הוא היחיד שיכול לעשות זאת שכן הוא כבר פגש בסטינס, כשזה האחרון חקר אותו במזרח-ברלין, והם שולחים אותו בעקבות סטינס שמוצב במקסיקו. אבל למרות רצונו להוכיח שאין הוא מעורב בבגידתה של אשתו, סמסון אינו כה בטוח כי ניתן בכלל לבצע את המשימה. "כשאתה מגייס מישהו, ומלמד אותו להיות מרגל, אתה מצייר לו כל מיני תמונות רומנטיות. אתה מדבר על עולם הריגול וגורם לו להרגיש אמיץ וחשוב. אבל הסוכן שאתה מחתים מכיר כבר את כל התשובות. החתמה היא עניין מסובך. אתה משקר לאדם שמיומן בשקרים, איש ציני, תובעני. קל להתחיל בזה, אבל בדרך כלל זה מתקלקל בנקודה כלשהי, ובסוף כולם רוצים לאכול זה את זה" (עמודים 65-66). מפקדיו של סמסון מנסים להשתלט על הבצע שהוא מנהל, העיקר במסגרת קרבות טריטוריה וקרדיט האופייניים לכל ארגון ביורוקרטי (וארגוני הביון אינם יוצאים מן הכלל) אך הוא מתעקש כי מדובר בעניין למקצוענים שרכשו את ניסיונם בשדה ולא לאנשי המנהלה. "אתה הושבת אותי פה על עמוד הקלון וכינסת את מושב הליצים הזה כדי להפחיד אותי. אבל אני כבר הייתי במקום שבו ההפחדה נעשית בידי מומחים. אז אתה לא מפחיד אותי" (עמוד 287), הוא משיב לאחד מהם. למרות זאת, הוא עתיד לגלות שדברים אינם בהכרח כפי שהם נראים ושלחובבנים, לרמאים ולבוגדים תהיה יד ורגל בפרשה הזו בין שהוא רוצה בכך ובין שלא. המשחק הופך לרשת סבוכה של מחויבויות ישנות, נאמנויות ובגידות. סמסון יודע שזו עשויה להיות מלכודת אך הפעם, יותר מאי-פעם, עליו לעמוד במשימה. דייטון, היסטוריון צבאי וסופר מתח בריטי, הוציא מתחת ידו ספר יעיל, מהודק ומותח. תרגומו של פרידמן מוצלח במיוחד. ניכר במחבר שהוא הולך בצעדיו של ג'ון לה קארה (ומוסיף כמה אבנים משלו לבניין) ואינו שייך לאסכולת פלמינג ודומיו שהפכו את המרגלים מפקידים אפורים לכדי סופר-גיבורים כל-יכולים. מה שצרם לי במהלך הקריאה היה עובדת היותו של הגיבור כה אמריקני (שלא לומר קאובוי) בדרך התנהלותו עד שהיא אינה מסתדרת עם עובדת היותו בריטי לחלוטין. כך למשל, כשהוא מזהיר את סטינס כי "ברגע שאראה איזשהו סימן לאנשי ק.ג.ב או סימן אחר לזה שזה משחק מכור, אעשה בגוף שלך חור כזה גדול, שאור היום יעבור לצד השני" (עמוד 321). בריטים פשוט אינם מדברים כך, ולמעשה גם לא אף אחד אחר. גם העובדה שדומה שסמסון למד בבית הספר היסודי ובתיכון עם כל מי שחשוב להכיר בעולם הביון של גרמניה היא מקרית מדי בכדי להיות אמינה. אבל גם כך וגם כך וסמסון הוא בהחלט גיבור שקל לאהוד, לשמוח בהצלחתו ולהתעצב כשהוא נכשל. מותחן משובח.”

“״יש סוכן של מוסקבה, שיושב ממש בצמרת של המחלקה״ (עמוד 151). הספר "משחקון ברלין" מאת לן דייטון (הוצאת מעריב, 1989) הוא הראשון בטרילוגיית מותחני ריגול המתרחשים בראשית שנות השמונים ועוסקים בעימות הבין-גושי במלחמה הקרה. ספרי ריגול עוסקים תמיד בבגידה. אם אין מדובר בסיפור על ריגול נגדי ומרדף אחר בוגד בשירות, קרי צייד חפרפרות, הרי שמדובר במאמץ לגייס סוכן בקרב האויב (שיהיה כמובן בוגד מנקדת המבט של האויב). כך שלמעשה מדובר בסיפור על נאמנויות וערכים, אלה שנותרנו מסורים להם ואלה שזנחנו מסיבה כזו או אחרת. תחת שם הקוד "ברהמס 4" פועל במזרח ברלין הסוכן החשוב ביותר של "המחלקה", אגף האחראי על הזירה האירופית בשירות החשאי הבריטי (SIS), כבר שנים ארוכות. לפתע מבקש הסוכן ממפעיליו כי יסייעו לו לעבור את החומה ולהגיע למערב. עכשיו. מיד, לפני שיהיה מאוחר מדי. רצונו, כפי שקורה לא פעם בספרים מסוג זה, נובע מכך שהוא משוכנע שישנו בוגד ("חפרפרת", כהגדרת הכהן הגדול של ספרות הריגול, ג'ון לה קארה) בעמדה בכירה בשירות החשאי, והלה עומד להסגירו. גיבור הספר הוא ברנרד "ברני" סמסון, איש השירות החשאי הבריטי. סמסון הוא בכיר (בתואר אך לא בסמכויות) ב"מחלקה", שנשוי באושר לפיונה, יפייפיה מן המעמד הגבוה בבריטניה, העובדת אף היא במודיעין הבריטי בתפקיד בכיר משלו. אף שכבר חמש שנים שהוא "נרקב" מאחורי מכתבה, סמסון הוא מטובי אנשי המבצעים שצמחו בארגון וכמאמר הפתגם, ״פעם איש-שדה, תמיד איש-שדה״ (עמוד 80). סמסון, בנו של קצין מודיעין שפיקד על תחנת ברלין של השירות החשאי הבריטי, גדל בברלין והשתלם "בבית-הספר למודיעין" (עמוד 53) ופעל שנים ארוכות בחשאי במזרח-גרמניה. הוא מעיד על עצמו שהדבר הפך אותו לקשוח, אולי יתר על המידה. פיונה, אשתו חושבת שזה הפך אותו לנוקשה ומנוכר. הוא מן הסתם חושב אחרת. ״אני מתייחס ברצינות לדברים במשך שנים רבות מאוד,״ אמרתי. ״אני חושב, שבגלל זה אני אדם שקשה לחיות אתו. אבל נשארתי בחיים, מותק. וזה אומר המון״ (עמוד 145). סמסון הוא היחיד שבו בוטח הסוכן "ברהמס 4". בתקופה שבה פעל סמסון כקצין איסוף והפעיל סוכנים במזרח-גרמניה הוא כמעט נלכד בידי השטאזי (הביון הנגדי המזרח-גרמני) בעיר ויימאר, ״והאיש מספר 4 ברשת ברהמס הציל את חיי פעם. הוא האיש שחילץ אותי מוויימאר״ (עמוד 14). בשל המחויבות שחש סמסון לסוכן זה, משוכנעים בביון הבריטי שעליו "לשוב אל הכפור" (בפראפראזה על ספרו המופתי של לה קארה) ולשכנע את "ברהמס 4" כי הוא מסוגל להמשיך ולפעול, וכי הוא בטוח מפני גילוי. האמון השורר ביו השניים, משוכנעים מפקדיו של סמסון (ובהם ברט רנסלר ודיקי קרוייר שמעולם לא פעלו בשטח), יבטיח כי יענה לבקשת הביון הבריטי. אולם סמסון אינו כה בטוח. חייו אינם כתמול-שלשום. בעבודה מתגלים לו דברים משונים, חריגים, כאילו יש מי שרוצה לשכנעו בזהותו של הבוגד. במקביל הוא מבחין בשינוי ביחסה של אשתו, פיונה כלפיו. ״החיבוקים של פיונה היו תאוותניים כתמיד; הבדיחות שלי הצחיקו אותה ועיניה בהקו כשהביטה בי. בהקו יתר על המידה, אולי, כי לפעמים חשבתי שאני יכול לאתר בעיניה את הרחמים העמוקים, שנשים מגלות רק כלפי גברים שאיבדו אותן״ (עמוד 72). סמסון מוצא את עצמו מנהל שני מבצעים במקביל, איתור וחשיפת הבוגד בשורות הארגון וחילוץ "ברהמס 4" ממזרח ברלין. דייטון, היסטוריון צבאי וסופר מתח בריטי, הוציא מתחת ידו ספר יעיל, מהודק ומותח. תרגומו של פרידמן מוצלח במיוחד. ניכר במחבר שהוא הולך בצעדיו של ג'ון לה קארה (ומוסיף כמה אבנים משלו לבניין) ואינו שייך לאסכולת פלמינג ודומיו שהפכו את המרגלים מפקידים אפורים לכדי סופר-גיבורים כל-יכולים. מה שצרם לי במהלך הקריאה היה עובדת היותו של הגיבור כה אמריקני (שלא לומר קאובוי) בדרך התנהלותו עד שהיא אינה מסתדרת עם עובדת היותו בריטי לחלוטין. גם העובדה שדומה שסמסון למד בבית הספר היסודי ובתיכון עם כל מי שחשוב להכיר בעולם הביון של גרמניה היא מקרית מדי בכדי להיות אמינה. אבל גם כך וגם כך וסמסון הוא בהחלט גיבור שקל לאהוד, לשמוח בהצלחתו ולהתעצב כשהוא נכשל. מותחן משובח.”

“נלקח מEספרים: משחק בשלוש מערכות – 3 מערכת מכסיקו הסתיימה. הכדור עובר ללונדון. ברנרד סמסון אמנם הצליח להביא את אריק סטינס ללונדון, אבל סיטנס, הכלוא מאחורי סורג ובריח, מסרב לדבר. עכשיו על ברני לגרום לו לפתוח את פיו... אלווירה מילר עשתה טעות חמורה, ואף הודתה שאכן נהגה בטפשות. התנהגות מטופשת אינה תירוץ המתקבל על דעתו של ברני ואיננה מרככת את לבו. סוכנת מקצועית של הק.ג.ב. איננה טועה, בוודאי לא מתוך טפשות. משהו בהודאתה של אלווירה אינו חדל להטרידו, משהו שקשור בשתי מילות צופן. צל כבד של חשד חוזר ונופל על לונדון... משחק לונדון – שיא המתח, המשחק המכריע מבין שלוש המערכות. משחק לונדון הוא ספר השלישי והאחרון בטרילוגיה משחק בשלוש מערכות. קודמיו, משחקון ברלין ומערכת מכסיקו, ראו אור אף הם בספריית מעריב. דייטון שוב בסביבתו הטבעית, המקורית: עולם הריגול, עולם אפל של בוגדים ובוגדנות (האובזרבר). מעשה אמנות של ספרות ריגול (דיילי מייל).”

“הספר "משחק לונדון" מאת לן דייטון (הוצאת מעריב, 1989) הוא השלישי בטרילוגיית "משחק בשלוש מערכות", מותחני ריגול המתרחשים בראשית שנות השמונים ועוסקים בעימות הבין-גושי במלחמה הקרה. ספרי ריגול עוסקים תמיד בבגידה. אם אין מדובר בסיפור על ריגול נגדי ומרדף אחר בוגד בשירות, קרי צייד חפרפרות, הרי שמדובר במאמץ לגייס סוכן בקרב האויב (שיהיה כמובן בוגד מנקדת המבט של האויב). כך שלמעשה מדובר בסיפור על נאמנויות וערכים, אלה שנותרנו מסורים להם ואלה שזנחנו מסיבה כזו או אחרת. גיבורו של דייטון, ברנרד "ברני" סמסון, איש השירות החשאי הבריטי (המכונה בספר בכינוי "המחלקה") נחלץ, פחות או יותר, מהריסות חייו האישיים, לאחר שהתברר כי אשתו, פיונה, שעבדה בשירות החשאי בתפקיד בכיר, הינה למעשה סוכנת כפולה של הביון הסובייטי. סמסון, בנו של קצין מודיעין שפיקד על תחנת ברלין של השירות החשאי הבריטי, גדל בברלין ופעל שנים ארוכות מאחורי "מסך הברזל" כקצין איסוף והפעיל סוכנים במזרח-גרמניה. אחד ממפקדיו במשרד, ברט רנסלר, מודה שבשירות החשאי "אין מישהו שהניסיון שלו כאיש-שדה ישווה לשלך. אתה מבריק כמו שד, חרף העובדה שלא למדת בצורה מסודרת ושזה מעיק עליך מאוד. לגבי רוב הדברים הקשורים לאגף-הגרמני, יש לך מקורות מידע בלתי-רשמיים משלך, ולעיתים קרובות אתה משיג חומר שאף אחד לא יכול להביא. אתה ישר. אתה מגיע להחלטה, וכותב את הדו"חות שלך בלי לשים זין על מה שמישהו ירצה לשמוע" (עמוד 143). בספר הראשון בטרילוגיה חילץ סמסון את ברהמס 4, פקיד בכיר בבנק של מזרח-גרמניה שגויס לעבוד למען המודיעין הבריטי, כיוון ש"לפני שנים רבות הוא סיכן את חייו כדי להציל את חיי" (עמוד 48). בספר השני הצליח לגייס ("להחתים", מכנה זאת דייטון) את קצין הק.ג.ב ניקולאי סאדוף, המכנה את עצמו בשם אריך סטינס, "כאשר כולם אמרו שזה בלתי-אפשרי" (עמוד 25). עלילת הספר נפתחת זמן קצר לאחר סיום הספר השני. כעת מנהל סמסון מערכת יחסים רומנטית עם גלוריה היפה, שעובדת עמו במשרד, ומגדל את ילדיו, שנותרו בלא אם. אריך סטינס, הסוכן הסובייטי, הושם בבית בטוח ונחקר על כל אשר ידוע לו. אחד מפרטי המידע שהוא מסור מוביל למעצר של אלווירה מילר, סוכנת ק.ג.ב בגרמניה שמספרת לסמסון בחקירתה כי המידע שהשיג הארגון מלב צמרת המודיעין הבריטי סווג תחת שני שמות צופן. הייתכן שישנו בוגד נוסף בצמרת הביון הבריטי? סמסון חושב שכן. אלווירה טוענת שמדובר בטעות ושהתבלבלה מתוך טיפשות, אולם התנהגות מטופשת איננה תירוץ המתקבל על דעתו של סמסון. סוכנת מקצועית של הק.ג.ב איננה טועה, בוודאי לא מתוך טיפשות. משהו בהודאתה אינו חדל להטרידו. במקביל, סטינס, שהיה להוט אחר התגמול הכספי שהובטח לו בעת שגיוס, מסרב לדבר וברט רנסלר מטיל על סמסון לברר מדוע. בכרך השלישי של הטרילוגיה ההימור גבוה משהיה בעבר. בעוד סמסון לכוד במבצע שמוביל רנסלר, איש משרד בכיר אך חסר ניסיון מבצעי הוא נדרש להכריע בשאלה האם סטינס אכן ערק או שמה מדובר בסוכן סובייטי נאמן במיוחד שנשלח לזרוע הרס, בלבלול ודיסאינפורמציה בלב המודיעין הבריטי. סמסון יודע, צוותי חיסול של הק.ג.ב יודעים את מלאכתם היטב. אבל גם סמסון הפנים היטב את שיעורי ה"שלוף – דרוך – תירה" שלמד. "ברט עמד כאשר המכונית התפוצצה, הוא עמד בדיוק ביני ובין שני הגברים. הפיצוץ נתן לי את רגע ההסחה שהייתי זקוק לו. רכנתי קדימה כדי לראות מה קורה מעבר לברט. האקדח שלי, עם משתיקול, היה על ברכי, עטוף בעיתון. יריתי פעמיים לעבר הצעיר. הוא לא נפל, אבל השליך את הרובה שלו וצנח על מכונת הכביסה כשהוא אוחז בחזהו" (עמוד 211). המשחק הופך לרשת סבוכה של מחויבויות ישנות, נאמנויות ובגידות. בשיאו של הספר, במרדף מהיר בלב ברלין, סמסון עשוי לגלות ש"אף אחד לא לוקח את המשחקון, המערכה והמשחק. אף פעם" (עמוד 366), אבל אסור לו להפסיד. דייטון, היסטוריון צבאי וסופר מתח בריטי, הוציא מתחת ידו ספר יעיל, מהודק ומותח. תרגומו של פרידמן מוצלח במיוחד. ניכר במחבר שהוא הולך בצעדיו של ג'ון לה קארה (ומוסיף כמה אבנים משלו לבניין) ואינו שייך לאסכולת פלמינג ודומיו שהפכו את המרגלים מפקידים אפורים לכדי סופר-גיבורים כל-יכולים. מה שצרם לי במהלך הקריאה היה עובדת היותו של הגיבור כה אמריקני (שלא לומר קאובוי) בדרך התנהלותו עד שהיא אינה מסתדרת עם עובדת היותו בריטי לחלוטין. גם העובדה שדומה שסמסון למד בבית הספר היסודי ובתיכון עם כל מי שחשוב להכיר בעולם הביון של גרמניה היא מקרית מדי בכדי להיות אמינה. אבל גם כך וגם כך וסמסון הוא בהחלט גיבור שקל לאהוד, לשמוח בהצלחתו ולהתעצב כשהוא נכשל. מותחן משובח.”

“הספר "מערכת מקסיקו" מאת לן דייטון (הוצאת מעריב, 1989) הוא השני בטרילוגיית מותחני ריגול המתרחשים בראשית שנות השמונים ועוסקים בעימות הבין-גושי במלחמה הקרה. ספרי ריגול עוסקים תמיד בבגידה. אם אין מדובר בסיפור על ריגול נגדי ומרדף אחר בוגד בשירות, קרי צייד חפרפרות, הרי שמדובר במאמץ לגייס סוכן בקרב האויב (שיהיה כמובן בוגד מנקדת המבט של האויב). כך שלמעשה מדובר בסיפור על נאמנויות וערכים, אלה שנותרנו מסורים להם ואלה שזנחנו מסיבה כזו או אחרת. עלילת הספר נפתחת זמן קצר לאחר סיום הספר הראשון. גיבורו של דייטון, ברנרד "ברני" סמסון, איש השירות החשאי הבריטי (SIS) מנסה להיחלץ מהריסות חייו האישיים, לאחר שהתברר בספר הקודם כי אשתו, פיונה, שעבדה בשירות החשאי בפקיד בכיר הינה למעשה סוכנת כפולה של הביון הסובייטי. סמסון, בנו של קצין מודיעין שפיקד על תחנת ברלין של השירות החשאי הבריטי, גדל בברלין ופעל שנים ארוכות בחשאי במזרח-גרמניה. סמסון "נרקב" מאחורי מכתבה, ובספר הזה מתברר מדוע. ב-1978 , בעת שסמסון פעל כקצין איסוף והפעיל סוכנים במזרח-גרמניה, הוא כמעט נהרג בעת שניסה להתגנב בלילה חזרה למערב-גרמניה דרך האזור המפורז שבין הגרמניות. "לילה אחד, ב-1978, חציתי איזור כזה. האיש שהיה אתי נהרג. מקס המסכן, חבר טוב. הוא צרח כל-כך חזק עד שהייתי בטוח שהם יגלו אותנו, אבל השומרים חששו להיכנס לשדה המוקשים, ומקס הוציא את הזרקור מכלל פעולה ביריית אקדח מוצלחת. זה היה הדבר האחרון שעשה בחייו; הבזק הירי גילה את מקומו המדויק. הם ירו בכל נשק ארור שהיה להם שם. אני הצלחתי לעבור, אבל הייתי כל-כך מזועזע עד שהוציאו אותי ממצבת אנשי-השדה, ומאז אני איש מכתבה" (עמוד 207). הקריירה המקצועית שלו עומדת על פי תהום, שכן לאור עריקתה של אשתו מפקדיו אינם בוטחים בנאמנותו לשירות ולמדינה. והנה צצה לה הזדמנות להוכיח כי נותר נאמן. מפקדיו רוצים כי "יחתים" את אריך סטינס, רב-סרן בק.ג.ב. לתפיסתם, סמסון הוא היחיד שיכול לעשות זאת שכן הוא כבר פגש בסטינס, כשזה האחרון חקר אותו במזרח-ברלין, והם שולחים אותו בעקבות סטינס שמוצב במקסיקו. אבל למרות רצונו להוכיח שאין הוא מעורב בבגידתה של אשתו, סמסון אינו כה בטוח כי ניתן בכלל לבצע את המשימה. "כשאתה מגייס מישהו, ומלמד אותו להיות מרגל, אתה מצייר לו כל מיני תמונות רומנטיות. אתה מדבר על עולם הריגול וגורם לו להרגיש אמיץ וחשוב. אבל הסוכן שאתה מחתים מכיר כבר את כל התשובות. החתמה היא עניין מסובך. אתה משקר לאדם שמיומן בשקרים, איש ציני, תובעני. קל להתחיל בזה, אבל בדרך כלל זה מתקלקל בנקודה כלשהי, ובסוף כולם רוצים לאכול זה את זה" (עמודים 65-66). מפקדיו של סמסון מנסים להשתלט על הבצע שהוא מנהל, העיקר במסגרת קרבות טריטוריה וקרדיט האופייניים לכל ארגון ביורוקרטי (וארגוני הביון אינם יוצאים מן הכלל) אך הוא מתעקש כי מדובר בעניין למקצוענים שרכשו את ניסיונם בשדה ולא לאנשי המנהלה. "אתה הושבת אותי פה על עמוד הקלון וכינסת את מושב הליצים הזה כדי להפחיד אותי. אבל אני כבר הייתי במקום שבו ההפחדה נעשית בידי מומחים. אז אתה לא מפחיד אותי" (עמוד 287), הוא משיב לאחד מהם. למרות זאת, הוא עתיד לגלות שדברים אינם בהכרח כפי שהם נראים ושלחובבנים, לרמאים ולבוגדים תהיה יד ורגל בפרשה הזו בין שהוא רוצה בכך ובין שלא. המשחק הופך לרשת סבוכה של מחויבויות ישנות, נאמנויות ובגידות. סמסון יודע שזו עשויה להיות מלכודת אך הפעם, יותר מאי-פעם, עליו לעמוד במשימה. דייטון, היסטוריון צבאי וסופר מתח בריטי, הוציא מתחת ידו ספר יעיל, מהודק ומותח. תרגומו של פרידמן מוצלח במיוחד. ניכר במחבר שהוא הולך בצעדיו של ג'ון לה קארה (ומוסיף כמה אבנים משלו לבניין) ואינו שייך לאסכולת פלמינג ודומיו שהפכו את המרגלים מפקידים אפורים לכדי סופר-גיבורים כל-יכולים. מה שצרם לי במהלך הקריאה היה עובדת היותו של הגיבור כה אמריקני (שלא לומר קאובוי) בדרך התנהלותו עד שהיא אינה מסתדרת עם עובדת היותו בריטי לחלוטין. כך למשל, כשהוא מזהיר את סטינס כי "ברגע שאראה איזשהו סימן לאנשי ק.ג.ב או סימן אחר לזה שזה משחק מכור, אעשה בגוף שלך חור כזה גדול, שאור היום יעבור לצד השני" (עמוד 321). בריטים פשוט אינם מדברים כך, ולמעשה גם לא אף אחד אחר. גם העובדה שדומה שסמסון למד בבית הספר היסודי ובתיכון עם כל מי שחשוב להכיר בעולם הביון של גרמניה היא מקרית מדי בכדי להיות אמינה. אבל גם כך וגם כך וסמסון הוא בהחלט גיבור שקל לאהוד, לשמוח בהצלחתו ולהתעצב כשהוא נכשל. מותחן משובח.”

“״יש סוכן של מוסקבה, שיושב ממש בצמרת של המחלקה״ (עמוד 151). הספר "משחקון ברלין" מאת לן דייטון (הוצאת מעריב, 1989) הוא הראשון בטרילוגיית מותחני ריגול המתרחשים בראשית שנות השמונים ועוסקים בעימות הבין-גושי במלחמה הקרה. ספרי ריגול עוסקים תמיד בבגידה. אם אין מדובר בסיפור על ריגול נגדי ומרדף אחר בוגד בשירות, קרי צייד חפרפרות, הרי שמדובר במאמץ לגייס סוכן בקרב האויב (שיהיה כמובן בוגד מנקדת המבט של האויב). כך שלמעשה מדובר בסיפור על נאמנויות וערכים, אלה שנותרנו מסורים להם ואלה שזנחנו מסיבה כזו או אחרת. תחת שם הקוד "ברהמס 4" פועל במזרח ברלין הסוכן החשוב ביותר של "המחלקה", אגף האחראי על הזירה האירופית בשירות החשאי הבריטי (SIS), כבר שנים ארוכות. לפתע מבקש הסוכן ממפעיליו כי יסייעו לו לעבור את החומה ולהגיע למערב. עכשיו. מיד, לפני שיהיה מאוחר מדי. רצונו, כפי שקורה לא פעם בספרים מסוג זה, נובע מכך שהוא משוכנע שישנו בוגד ("חפרפרת", כהגדרת הכהן הגדול של ספרות הריגול, ג'ון לה קארה) בעמדה בכירה בשירות החשאי, והלה עומד להסגירו. גיבור הספר הוא ברנרד "ברני" סמסון, איש השירות החשאי הבריטי. סמסון הוא בכיר (בתואר אך לא בסמכויות) ב"מחלקה", שנשוי באושר לפיונה, יפייפיה מן המעמד הגבוה בבריטניה, העובדת אף היא במודיעין הבריטי בתפקיד בכיר משלו. אף שכבר חמש שנים שהוא "נרקב" מאחורי מכתבה, סמסון הוא מטובי אנשי המבצעים שצמחו בארגון וכמאמר הפתגם, ״פעם איש-שדה, תמיד איש-שדה״ (עמוד 80). סמסון, בנו של קצין מודיעין שפיקד על תחנת ברלין של השירות החשאי הבריטי, גדל בברלין והשתלם "בבית-הספר למודיעין" (עמוד 53) ופעל שנים ארוכות בחשאי במזרח-גרמניה. הוא מעיד על עצמו שהדבר הפך אותו לקשוח, אולי יתר על המידה. פיונה, אשתו חושבת שזה הפך אותו לנוקשה ומנוכר. הוא מן הסתם חושב אחרת. ״אני מתייחס ברצינות לדברים במשך שנים רבות מאוד,״ אמרתי. ״אני חושב, שבגלל זה אני אדם שקשה לחיות אתו. אבל נשארתי בחיים, מותק. וזה אומר המון״ (עמוד 145). סמסון הוא היחיד שבו בוטח הסוכן "ברהמס 4". בתקופה שבה פעל סמסון כקצין איסוף והפעיל סוכנים במזרח-גרמניה הוא כמעט נלכד בידי השטאזי (הביון הנגדי המזרח-גרמני) בעיר ויימאר, ״והאיש מספר 4 ברשת ברהמס הציל את חיי פעם. הוא האיש שחילץ אותי מוויימאר״ (עמוד 14). בשל המחויבות שחש סמסון לסוכן זה, משוכנעים בביון הבריטי שעליו "לשוב אל הכפור" (בפראפראזה על ספרו המופתי של לה קארה) ולשכנע את "ברהמס 4" כי הוא מסוגל להמשיך ולפעול, וכי הוא בטוח מפני גילוי. האמון השורר ביו השניים, משוכנעים מפקדיו של סמסון (ובהם ברט רנסלר ודיקי קרוייר שמעולם לא פעלו בשטח), יבטיח כי יענה לבקשת הביון הבריטי. אולם סמסון אינו כה בטוח. חייו אינם כתמול-שלשום. בעבודה מתגלים לו דברים משונים, חריגים, כאילו יש מי שרוצה לשכנעו בזהותו של הבוגד. במקביל הוא מבחין בשינוי ביחסה של אשתו, פיונה כלפיו. ״החיבוקים של פיונה היו תאוותניים כתמיד; הבדיחות שלי הצחיקו אותה ועיניה בהקו כשהביטה בי. בהקו יתר על המידה, אולי, כי לפעמים חשבתי שאני יכול לאתר בעיניה את הרחמים העמוקים, שנשים מגלות רק כלפי גברים שאיבדו אותן״ (עמוד 72). סמסון מוצא את עצמו מנהל שני מבצעים במקביל, איתור וחשיפת הבוגד בשורות הארגון וחילוץ "ברהמס 4" ממזרח ברלין. דייטון, היסטוריון צבאי וסופר מתח בריטי, הוציא מתחת ידו ספר יעיל, מהודק ומותח. תרגומו של פרידמן מוצלח במיוחד. ניכר במחבר שהוא הולך בצעדיו של ג'ון לה קארה (ומוסיף כמה אבנים משלו לבניין) ואינו שייך לאסכולת פלמינג ודומיו שהפכו את המרגלים מפקידים אפורים לכדי סופר-גיבורים כל-יכולים. מה שצרם לי במהלך הקריאה היה עובדת היותו של הגיבור כה אמריקני (שלא לומר קאובוי) בדרך התנהלותו עד שהיא אינה מסתדרת עם עובדת היותו בריטי לחלוטין. גם העובדה שדומה שסמסון למד בבית הספר היסודי ובתיכון עם כל מי שחשוב להכיר בעולם הביון של גרמניה היא מקרית מדי בכדי להיות אמינה. אבל גם כך וגם כך וסמסון הוא בהחלט גיבור שקל לאהוד, לשמוח בהצלחתו ולהתעצב כשהוא נכשל. מותחן משובח.”

“נלקח מEספרים: משחק בשלוש מערכות – 3 מערכת מכסיקו הסתיימה. הכדור עובר ללונדון. ברנרד סמסון אמנם הצליח להביא את אריק סטינס ללונדון, אבל סיטנס, הכלוא מאחורי סורג ובריח, מסרב לדבר. עכשיו על ברני לגרום לו לפתוח את פיו... אלווירה מילר עשתה טעות חמורה, ואף הודתה שאכן נהגה בטפשות. התנהגות מטופשת אינה תירוץ המתקבל על דעתו של ברני ואיננה מרככת את לבו. סוכנת מקצועית של הק.ג.ב. איננה טועה, בוודאי לא מתוך טפשות. משהו בהודאתה של אלווירה אינו חדל להטרידו, משהו שקשור בשתי מילות צופן. צל כבד של חשד חוזר ונופל על לונדון... משחק לונדון – שיא המתח, המשחק המכריע מבין שלוש המערכות. משחק לונדון הוא ספר השלישי והאחרון בטרילוגיה משחק בשלוש מערכות. קודמיו, משחקון ברלין ומערכת מכסיקו, ראו אור אף הם בספריית מעריב. דייטון שוב בסביבתו הטבעית, המקורית: עולם הריגול, עולם אפל של בוגדים ובוגדנות (האובזרבר). מעשה אמנות של ספרות ריגול (דיילי מייל).”