הספר הזה הוא ספר ישן שכבר הוצא מהספרייה הציבורית באלון שבות, על פי החותמת שעדיין נמצאת בעמוד הכריכה הפנימי. הוא יצא לאור בשנת 1998, והמחברת הוסיפה דיסקליימר שהספר אינו קשור לדברים שאירעו במציאות. עם זאת הוא כן קשור לאירוע שקרה, וחלקו הגדול עדיין רלוונטי, והפך להיות רלוונטי מתמיד במלחמה האחרונה.

עופר אבני הוא חלל צה"ל. אמא שלו רחלה לא מרוצה ממראה המצבה הצבאית שלו בחלקה הצבאית בבית העלמין במושב מגוריהם. הרבה הורים לחללים לא מרוצים מהכיתוב האחיד על המצבה שהוא נוסח קבוע בחוק ולא מאפשר פרטים על פי רצון המשפחה ועל פי טעמה, אבל לרחלה יש "קייס" רציני יותר מרוב ההורים, משום שעופר לא נהרג כלוחם בקרב, וגם לא בתאונה ולא התאבד ("נפל בעת מילוי תפקידו"). עופר היה קורבן לתעלול של המפקדים שלו שנקרא "רולטת רשת" ובגלל רשלנות של עצם ביצוע התעלול הזה, ורשלנות נוספת שבה לא איבטחו את ה"מתנדבים" לדבר הזה, שאינם מתנדבים כלל אלא עובדים תחת סמכות ההורים.

רחלה היא פסלת, ועל כן היא מפוצצת את המצבה האחידה ומקימה במקומה פסל של הבן שלה, וזה מסבך אותה עם הרשויות. היא גם גורמת ככה לפיצוץ של מציבות נוספות של בני מושב אחרים שהם חללי צה"ל, ולכן גם השכנים שלה כועסים עליה, ובני המשפחה גם הם לא בעדה. וכך רחלה הופכת להיות לוחמת דון קישוט יחידה כמעט. בבית המשפט הצבאי היא חותרת להרשעה של המפקדים בחיל ולא לכיסתוח בדמות הרשעה של הדרגים הזוטרים יותר. ובבית המשפט לא יודעים כל כך איך לאכול אותה, והיא נותרת קהל רעשני ותובעני בספסלי בית המשפט.

את הספר הזה קראתי לחצאים, מחצית לפני הנסיעה ללונדון, ואז היה נראה לי חומר קריאה לא מתאים לנסיעה לנופש. לכן המחצית השנייה חיכתה לי עד אחרי החזרה. בתיה גור שבדרך כלל כותבת מותחנים וספרי בלש כתבה עכשיו ספר יותר כבד, יותר רציני, שנכנס לעומק הסוגייה כולל דיונים של בית הדין וזוויות שונות על הסוגייה. התוצאה כבדה מאוד ועם זאת קריאה ורלוונטית.

ספר קשה על אם שאיבדה את בנה ב"רולטת רשת" בחיל האוויר ויוצאת למלחמה ברשויות הצבא שמנסות להאשים את הקצינים הזוטרים, שהיו המפקדים בשטח, ולא את המפקדים הבכירים שידעו על המשחקים. היא גם נלחמת על זכות המשפחה למצבה אישית (כולל "הזכות" לכתוב תאריך לועזי).

הספר מבוסס באופן רופף על דמותה של שולמית מלט. בעקבות מאבקה של מלט השתנו דברים שנראים לנו היום מובנים מאליהם, כמו הזכות להוסיף כיתוב אישי על מצבה של בן שמת בצבא. בזכות המחאה שלה חקירות של מוות בתאונות בצבא כבר אינן מנוהלות ע"י הצבא עצמו.

הספר הוא בהחלט טוב, אך הכתיבה הצפופה מקשה על הקריאה. יש בכתיבה משהו מאוד "נשי" (אני לא יודע לשים את האצבע מה בדיוק). זה ממש לא נאמר כביקורת. גבר היה פשוט כותב את הסיפור הזה בצורה שונה לגמרי.