“אשרת פלד, חיילת הגרה לבד בארץ, באשר הוריה בשליחות, היא מפקדת במחנה טירוניות בבה"ד 12. אלה שנות השמונים, אם לסיים את מסגור המסגרת.
עפרה מרון היא טירונית המבקשת שלא לצאת הביתה לשבת, מין בקשה שכזו. אלא שצה"ל מתקשה לבלוע בקשות לא שגרתיות אז והיום. אשרת מנסה לברר מדוע אותה חיילת מעדיפה שלא לחזור הביתה ואינה מקבלת תשובה. בלית ברירה היא אומרת לחיילת שתחת פיקודה, שתלך לכתובת זו וזו בתל אביב, תיקח מפתח מארון החשמל ותתארח שם בשבת. זו דירתה של אשרת המפקדת (דניאל גל, בסרט בעקבות הספר) והיא מאפשרת לחיילת שתחת פיקודה (נועה אסטנג'לוב, המפקדת) לשהות בדירה כשהיא עצמה נשארת שבת בבסיס.
ברקע נמצא המשורר אוריאל הגר (ליאור אשכנזי, בסרט) המופיע באיזשהו ערב הקראה משיריו. משורר זה אהוב על החיילת עפרה, שיחד עם המעט הידוע לנו על רקע הספר, שנות השמונים ומקום מגוריו של המשורר אוריאל הגר בסמטה אלמונית ביפו והנה דמותו של דן בן אמוץ. אמנם לא משורר, יותר סופר וכותב טורים בעיתון חדשות, המוזכר אף הוא.
עפרה לא העבירה שבת אחת בלבד בדירה המפקדת שלה, אלא הופכת לדיירת קבועה ומכאן ההסתבכות אליה נחשפת אשרת של עפרה מול אוריאל באהבה הרסנית. זמן מה לאחר סיום תפקידה בצבא, אשרת נחשפת לקשר נוסף בין מישהי נוספת לאוריאל ואף היא עצמה באה לבקרו ומתחילה להבין מה עובר על נשים המגיעות למשורר ומה קורה בעקבות קשר הרסני שכזה. לפחות במקרה של עפרה זה נגמר רע.
מדובר בנובלה הכתובה בעברית משובחת להפליא, דברים שלא רואים יותר היום. זה הספר השני שאני קורא משל הראבן, הראשון היה "חיים" המשובח. אחד נוסף מחכה לי.”

“יש לסיפור הזה את הגוון והמרקם שיש לפעמים לסיפורים ישראליים, דווקא כשהם מצליחים להישאר נאמנים למציאות - גוון חאקי צהבהב אפרפר ומרקם של 40% כותנה ו60% דיולן, אולי בגלל שחלק ממנו מתרחש בבסיס הדרכה בצבא כשמלחמת לבנון ברקע ואולי בגלל הנימה האישית המרירה המכסה על עצב וכעס נוראים.

המשורר המחונן אוריאל הגר, אחד מגיבוריו המשמעותיים של הסיפור, הוא נרקיסיסט רודף נשים- רודף את אידאל האישה הבלתי מושג, אדם מושך – מחליא, הלוכד את הסוגדות לו בקסמיו הטוטאליים, בולע אותן ומקיא את השאריות המילוליות היפיפיות על הדף – שירים המפתים את קורבנותיו הבאים, אם כי גם הוא בעצם קורבן של מקסם שווא - מוזה.

אני לא בקיאה בתולדותיו ובכתביו של פנחס שדה אבל נראה לי שיש בדמות הזאת וביחסיה עם נשים משהו ממנו ואירוני בעיני היה למצוא את ספרו על אחד המדפים המוזכרים בספר.
לא רק פנחס שדה – אמנים רבים ידועים באנוכיותם ובאופיים הגחמני ולעתים אני תוהה אם יצירתם היא צדו המואר של מטבע קשה.

דמות משמעותית נוספת, הציר סביבו סובב הסיפור, היא עפרה, חיילת צעירה, חלשה – חזקה, נוגעת ללב, אינטליגנטית ולא לגמרי יציבה, המתאהבת במשורר אהבה היאה למשוררים ולשירים.

למרות קו העלילה הדרמטי שמוביל הזוג, הדמות המרכזית בעיני, ונראה לי שגם בעיני גיל הראבן, היא המספרת, אשרת, זו שחייה אינם נגועים באותה שירה נשגבה. מערכת היחסים שלה עם עפרה מתחילה במעין אגביות והופכת לנקודת האור היחידה בסיפור, אך בסופו של דבר מסתבך בתוכה קשר פנימי של השתקה ואשמה שניתן להתירו רק באלימות, בכאב ובעונש:

"כשתודעתה של אשה נצמדת לעניין יחיד שאיננה מסוגלת לדבר עליו, וכשבמקביל היא גוזרת על עצמה מיני טאבו פנימיים, שימנעו מהזולת אפילו לחשוד בדבר שמעסיק אותה, הרי זה סימן מובהק שדעתה הולכת ונטרפת ואינני יכולה להימנע מלחשוב כי שיגעון הוא תולדה של הכרעות שגויות המולידות עוד ועוד טעויות."

זהו בעיני משפט מכונן, ליבו של הסיפור האמתי, כי בתוך הסיפור הישראלי בצבע חאקי, שקוויו הטרגיים נחשפים ללא חמלה תחת אור השמש העזה, מובלעות אמיתות מיתולוגיות, גם אם לא הצלחתי לצוד ולתאר את משמעותן המדויקת.
על נשיות וגבריות, על יופי והרס, על שתיקה ומילים.”