מזה זמן רב אני מתעניין בנושא לחימת היהודים באשר היא היתה בזמן השואה.
כבר בהיותי תלמיד בבית ספר התעניינתי בנושא השואה , כמו נמשך מצד אחד ונדחה מצד שני.
צרוף המילים ״כצאן לטבח״ חרה לי מאוד, מעולם לא הצלחתי להבין כיצד אנשים- יהודים הולכים לבורות המוות בלי להביע כל רגש של מרידה ובמין חוסר אכפתיות. ונקצרים על ידי מכונות היריה כאילו היו שיבולים בשדה, בלי לנסות לברוח, להתמרד וכו׳ בשקט הם מתפשטים מבגדיהם, עורמים אותם בערימה והולכים לשפת הבור לעמוד בשקט ולחכות לכדור הגואל!
רבים מבין הקוראים בטח יצקצקו בלשונם ויגידו, וכי מה יכלו לעשות? למרוד? ומה עם ילדיהם הקטנים?
אינני יודע אם תגובת היהודים נבעה מאי ידיעת הסוף או שמא היתה זאת תגובה של השלמה עם הידוע מראש. אבל אני יודע שאלפי יהודים היו יכולים לקחת בידיהם מכל הבא ליד מאבן עד סכין ומקוש וכו׳
ולנסות ולרוצץ את ראשי הגרמנים ועוזריהם.
אני יודע שדבר כזה לא ניתפס בראש היהודי לאחר מאות שנים של פוגרומים ומצב אישי של כמעט עבדים, אבל חשבתי שבטח באיזה שהוא מקום לעזאזל קיים הרצון לחיות! הרצון להילחם על החיים..
ויטקה קובנר, רעייתו של אבא קובנר היתה אדם מן הסוג השני- זה שנלחם על חייו, או לכל הפחות לא אחת שיקחו אותה למות כאילו היתה כבש לשחיטה.
אופי מרדני , אחת שלא מוכנה ללכת בתלם מבלי לראות מה קורה סביבה ואחת שלא מכירה מהו פחד.
שמעתי באיזה מקום שאומץ לב לא קיים בעצם, וזהו בעצם האומץ לכבוש את הפחד האישי ולהגיב, במקום שאחרים קופאים במקומם.
אני מקבל את הקביעה הזאת!
במקום אחר למדתי, שרבים מאנשי הצבא במלחמת העולם השניה טענו פעם אחר פעם את נישקם אבל אף פעם בעצם לא לחצו על ההדק. גם זה מבטא סוג מסויים של קיפאון ופחד מוות.
כאשר מתארים את דמותה של הגיבורה בספר זה היא מתוארת יותר כצופה מהצד בשעה שאת ההחלטות היא משאירה שאבא קובנר שעמד בראש המחתרת לאחר שראש המחתרת הקומוניסטי מסגיר עצמו לגרמנים
ובלחץ אנשיו ואנשי הגיטו.
בספר הזה דמותו של קובנר יוצאת פגועה מכמה סיבות שלא אעמוד עליהם, למרות ניסיונה של ויטקה רעייתו להגן ולהציל משהו מכבודו.. למרות הביקורת על אבא קובנר, ויטקה יוצאת טוב מהסיפור וקיימת הסכמה כללית שהיא היתה דמות בעלת אומץ לב אמיתי שלא פעם הצילה את הקבוצה המצבי קץ ומבלי לשכוח את העובדה שהיא היתה הלוחמת היהודיה היחידה בין הפרטיזניות שקבלה את מדליית אות לנין, אחת מהמדליות היותר חשובות.
למרות ערכו של הספר כביוגרפיה, החלק שבו מתואר מעשיה של ויטקה בתור פרטיזנית , ובכלל החלק המוקדש למעשיה בזמן המלחמה , הוא מצומצם וחסר. אולי מפני שויטקה פשוט לא אהבה להתבלט, או מפני שהיא לקתה בזיכרונה. אבל אין ספק שמי שמחפש בספר מקור היסטורי עמוק למלחמת הפרטיזנים בגרמנים יצא וחצי תאוותו בידו.
למרות הפגם הזה, שאינני מוריד מערכו, לדעתי זהו ספר ראוי לקריאה.
שבת שלום לכולם,
טוביה

קשה מאוד לתמצת ביקורת לנושא שאוכל לכתוב עליו הררים של מילים ותובנות שעולות ממנו, ובכל זאת,
הספר הוא מחקר היסטורי יוצא מן הכלל, חד, מדהים ומקיף ובו זמנית מפוקס מאוד על שאלה אחת: "מדוע כשלו מאמצי ארה"ב בשנים 1973-1969 להביא לידי הסדר מדיני בסכסוך בין ישראל למצרים?".

הכותרת של הספר "המלחמה שהיה אפשר למנוע", קצת מפספסת את העניין, כי היא מגמדת את האיוולת והמוטיבים המרכזיים בספר.
לפעמים יש מלחמות שהצדדים לא רוצים למנוע, מלחמות ברירה, מלחמות שמשרתות את מי שיוזם אותן למרות המחיר הכבד מנשוא של המלחמה.

לטעמי, חשיבותו של הספר בנקודה מרכזית אחרת, גם אם המחברים בוודאות לא התכוונו לכך - "מה מטרותיך (כאדם וכמדינה)? והאם אתה/אנו פועלים לכיוונן תמיד למרות המחיר הכבד שאולי נצטרך לשלם בדרך".

הכישלון להציב מטרה ברורה, הסירוב להגיד מה "כן" ולהסתפק רק מה "לא", התחושה שהזמן והמציאות פועלת לטובתך ואינך צריך לשנותה כל עוד אינך חייב - היא כנראה טיבעם של רוב האנשים, רובנו לא רוצים לסבול ביום יום לקראת איזשהי מטרה עתידית לא ברורה, ולכן אנו נוטים לדחות, להתעלם, ולהאמין שכדאי להמשיך במה שעכשיו עובד, למרות שהוא לא מקדם אותך למטרותיך (שלרוב אף לא הגדרת).

מלחמת יום הכיפורים היא לא רק כישלון צבאי, או מודיעיני בו אנו (הספרות, המחקרים, התקשורת, התפיסה) מתעסקים רב הזמן, אלא כישלון בסיסי הרבה יותר.כישלון שכולם מראש המדינה, דרך כל נושאי התפקידים ועד הציבור הרחב, שותפים לו - כישלון בו החלטנו להיות פסיביים. החלטנו לא להחליט, לא ליזום, לבחור בנוחות של המציאות - וחמור מכך, גם כאשר הבנו שזה מה שהחלטנו, לטוב או לרע, לא עשינו את הצעדים שיגנו עלינו מההחלטה הרעה.

אני כועס מדי מכדי להיות ברור יותר, חד יותר, מובן יותר... ולו בגלל דבר אחד שזמזם לי לאורך כל הקריאה הזאת, והוא, לעזאזל, זה קורה שוב!
אנחנו לא שמים לב, אבל החלטנו לא להחליט, למשוך, לא להסתכן לכאן ולכאן לא לשלום ולא למלחמה, לנסות ללכת בין הטיפות, ולדאוג שלא ילחצו עלינו, שרק יגנו עלינו, שנסמוך על מישהו כי לבד אנחנו לא יכולים.

והכי מטריד, שלא החלטנו - מה אנחנו בעצם רוצים? ומה לעזאזל אנחנו עושים כדי להשיג את זה...


(מצטער על הנימה הפסימית, ובטח רבים יחלקו עלי... אבל אל תתנו לזה להפריע לכם, קראו את הספר, באמת מומלץ, אם כי בוודאי לא קליל ואפילו קשה, ונסו להגיע אתם לתובנות משלכם, לכאן או לכאן זה יהיה לטובה).